גם לי עבר רעד בגוף ששמעתי על הכרזת החודש היום 

לעצמך

אני אוהבת את זה שעוד שניה ראש השנה.

זה אומר שהיום הולדת מתקרב |חושב על מתנות שוות|

חג סוכות

עוד מעט נגמר החופש-הגדול-מידי!!

הילדון שלך לא קטן מידי בשביל להיכלל בין האלה שבחופש הגדול? למעונות וכאלה יש חופש אולי שבוע בערך...משהו ממש ממש שווה כשמדובר בהורים עובדים ועמוסים

אין לי כוח לכל התקופה הזאת

|מתגונן|

וחוץ מזה אין על פסח...

פסח היה לפני שניה

מבחינתי הוא יכול לבוא לסיבוב חוזר

וסוכות זה עם כל החרקים בסוכה..

אז אל תזכיר את זה עכשיו,

תן להנות מהפיוטים של סליחות

אוויר כיף נעים וקריר

להתכסות בפוך ולראות את הכוכבים

כל החג זה שמחה שמחה שמחה

מה צריך יותר מזה?

אני כל שנה מחדש טוענת שצריך לעטוף את הסוכה ברשת...

בבעעע..

מה שטוב בחג הזה זה חול המועד שלו

ובשביל זה יש את האושוויץ

אצלנו אבא שלי שם את המנורה בצד של הסוכה וכל החרקים הולכים למנורה ואנחנו אוכלים בשקט

את לא צריכה לקום בשביל המנהג הארור הזה....

מה עובר?!?

כאילו, לא שאני שופטת פה מישהו או משהו אבל... צרם לי סורי

אתה שכנוזי.....אומר כמה סליחות לפני התפילה(אולי 5 10 דקות) ובזה סיימת וגם רק שבוע לפני ראש השנה!

וחוץ מזה מי אומר לפני התפילה

עדיף להגיד בלילה לפני השינה

עושה אווירה יותר נחמדה!

בכלל, בשנים הארוכות של הגלות נוספו הרבה מדי חומרות ומנהגים מכל מיני סוגים.

להגיד שאני אוהב את כולם? לא.

בדיוק כמו שאני מתעב את מנהג העדר הקטניות בפסח אבל עדיין שומר עליו. לא נחמד? מה לעשות.

(כמו המשפחה שלי, אגב...)

וזאת הבעיה של כולנו, כאן בארץ ישראל.

זה מצב לא נורמלי שחי כאן עם אחד שמאמין בתורה אחת ולומד תלמוד אחד, ובכל זאת נוהגים במנהגים שונים בלי להרגיש בכלל שיש כאן בעיה. מה עם "לא תתגודדו"? התורה נעשית שתי תורות, ואנשים מרגישים בנוח עם התירוץ ש"מנהג אבותינו בידינו", בלי לשים לב שזה נאמר בגמרא על יום-טוב שני של גלויות... (כלומר - מנהג שהוא תלוי מקום, ולא תלוי משפחה).

מה הקשר בין זה למנהגי הסליחות והקטניות שאתה כלכך לא אוהב? הקשר פשוט: אם נפנה לגדולי תלמידי החכמים המפורסמים בדורנו בדרישה (כן! בדרישה!) לאחד את כל מנהגי ישראל למנהג מחייב אחד לכולם, נאלצים להתחיל לחשוב. להתחיל לבדוק.

להתחיל לבדוק אם מנהג הקטניות באמת רלוונטי לימינו, ואם כן - מהן הקטניות הבעייתיות באמת. להתחיל לחשוב אלו פיוטים באמת "עושים את זה" לציבור, אילו לא, ואילו כדאי להוסיף.

דאורייתא - זה תורה מסיני. דרבנן - זה מחייב את כולם, עד שתבוא סנהדרין ותחליט לשנות. מנהג - זה מנהג, והוא נתון לשיקול הדעת של ראשי העם ושופטיו שבכל דור ודור.

הגיע הזמן להתאחד!

אין לי כוח לפסח בכלל!!

החגים הכי כייפים - סוכות ופורים!

אני כבר מחכה לעתיד לבוא

אז הכל יתבטל חוץ מפורים!

מתאים לך לבנות על הכבש הזה שכולם יוכלו ממנו

גם נעים בחוץ, אפשר לטייל בכיף בחוה"מ, בלי חשש שירד פתאום גשם, הפריחה שיש בתקופה הזאת.

ליל הסדר, מימונה ועוד ועוד 

ועמכם הסליחה חברנו האשכנזים.

חוץ מזה כל מי שאומרת שלא תתחתן עם כזה וכזה וכזה בסופו של דבר מתחתנת דווקא עם מה שהצהירה שהיא לא רוצה! כנ"ל הפוך!

אצלנו במשפחה זה קרה ל2 אחיות של אמא שלי!

אני משתדלת לסתום את הפה

אני לא הצהרתי שאני לא אתחתן עם כזה וכזה.

רק אמרתי שאני מקווה שלא

וזה מה שאמא שלי אומרת! לכן אני לא אומרת שלא, רק מביעה תקווה שלא

קובעים שאת כל הפסח (פסחים?) עושים בבית של ההורים שלה

.

כל עוד המנעלים לא מעירים

אויי הבדיחה הזאת..

תאמין לי זה עדיף מאשר שבוע למות ברעב...

למה אני מת?

דווקא נראה לי שאני אוכל יותר טוב בפסח מאשר בכל השנה

כל יום וכל בשרי טרי טעים ומזין

חלק מהימים על האש

קיצור חג של בשר

מה צריך יותר מזה?

מה זה בכלל?

לא מכיר דבר כזה!

תחי אוהבי הבשר!!

יאכס,

וחוץ מזה צריך לאכול אותו עם משהו...

וואי בנות לא לימדו אותכם שבשר אוכלים עם בשר?

משו משו...

ב' נקניקיה בכלל? מה זה?

זה הר של עצמות ציפורנים וכו'

עדיף לאכול פרגית עם אנטריקוט עם קבבונים עם כתף טלה וכו'

יש אנשים שגם ככה אוכלים רק שניצל והמבורגר (ביתי כמובן) בקושי!

זה בגלל שאצלנו לא אוהבים כ"כ בשר.

אנחנו בסדר גם בלי הבשר

עד אז, נמשיך כרגיל

אפשר קצת לפעמים אבל למה ככה?

זה רק הרעיון טוב?

וחוץ מזה אני שונאת על האש כי כולם נראים כמו קניבלים מגודלים..

בגלל זה זה רק בישראל...

לא מכיל את מה שהוא אמר, אלא אם כן אתם קונים את זה בעזה...

|שוקל צמחונות ברצינות|

תמיד העדפתי לא לדעת איך הבשר שלי נראה לפני ומה התהליך שהוא עובר.

העיקר שיגיע לצלחת בלי עיניים וצורת גוף מובהק.

לא מוס ולא שוקולד!

יאמי

אבל כשמדמים אותו לתהליך הכנת נקניקיות זה כבר משהו אחר

אפשר להגיד שפסח זה החג הכי כיף????

ףאמנם אני נרגעתי עם הניקיונות ....אבל עדין!!!

לחץץץ.  שונאת!!!!

ףסוכות נחמד.... פורים כיפי, לג בעומר מגניב..

אבל בתכלס.... חנוכה!!!!!!! כפרעליו!! לא צריך לעשות כלום ויש חופש!!! אושר!!!

אלול הגיע!!!!

זה אומר ש...

נגמר בין הזמנים!!

על כמה שבבניקים שישבו, ואחד התחיל לנגן: "איכה ישבה בדד"

בממש השתוקקות כזו. ואז אמר: אח אח איכה, זה מזכיר לי שמתחיל בין הזמנים

א - ל - ו - ל

הרי גלי קול מבחינה פיזיקאלית עולים כלפי מעלה.

כלומר לכיוון החלל החיצון.

איפה נמצאות הנשמות בוודאי לא על כדור הארץ אז בטח בחלל החיצון, כלומר אולי יש כוכב כזה של נשמות, זה נשמע הגיוני.

ולדון בכוכבים וגלי קול.

יש משהו מעבר בכל הדבר הזה שנקרא 'יום הזיכרון'?

קודם ראה כאן: בוא נשאל אחרת - צעירים מעל עשרים

ואחר כך, בנוסף, חוקות הגויים ומעשיהם זה בעיקרו בדבר שאין בו טעם וחשוד כעניין של עבודה זרה.

להלן ציטוט מקיף:

"האיסור הוא ללמוד מהגויים מנהגים שאין בהם תועלת, וכל סיבת קיומם מפני שהם מנהגים שנעשו לחוק של דת זרה או לשם פריצות ויוהרה (מהרי”ק פח; ב”י ורמ”א קעח, א).

גם מנהג גויים שאינו קשור לדת זרה או לפריצות, כל המחקה אותו מפני שהוא רוצה להידמות לגויים, עובר באיסור (ראו בהערה).[2]

אבל אם היה טעם למנהג הגויים מותר לעשותו, הואיל ואין עושים אותו מפני שהוא חוק גויים אלא מפני התועלת ההגיונית שעשויה לבוא ממנו.

... וכן מותר לעשות כל דבר שאנשים שעסקו ברפואה היו רגילים לעשות לשם רפואה, אף שהם נראים כמנהגים סגוליים שאין להם טעם, מכיוון שבפועל הם מועילים לדעת המרפאים (שבת סז, א; להלן כט, א).

כמו כן התירו לשרוף את כלי תשמישו של המלך שמת, אף שנהגו בכך הגויים, מפני שיש למנהג זה טעם – לבטא כבוד למלך שמת, שאין עוד אדם שראוי להשתמש בכליו (ע”ז יא, א).
 

כיוצא בזה התיר הריב”ש (קנח) לאבלים לצאת מביתם וללכת לבית הקברות בכל יום כמנהג הישמעאלים, הואיל ויש למנהג זה טעם, שעושים אותו לכבוד המת."

האם תלמידי רבי עקיבא גם כן לא מסתפרים ולא מתגלחים בספירת העומר? מעניין אם גם הם מונעים עצמם ממוזיקה שם בגן עדן.

עוד מעניין האם לנשמת הנפטר אכפת אם ישבת על כסא נמוך או לא בזמן השבעה. ובכלל מרתק לדעת האם נשמות הנפטרים מראים תמונות של קרוביהם החיים למי שבא לבקר אותם בפמליה של מעלה.

השאלה שלך היא הבל חרדי. פשוט תדמיין שכתוב בשו"ע שצריך לעמוד בצפירה, לכוון על הכרת הטוב למי שמסר נפשו בעבורך, ולשאול איך אתה הופך את עצמך למישהו שיפיץ אור וטוב בעולם כך שתצדיק את המוות של אחרים עבורך.

בסוף הצפירה תוסיף פרק תהילים לעילוי נשמתם, ואולי גם קטע לימוד וקדיש אם יש מניין.

באופן הזה תהיה כאותה האמא שבאה לבכות ולהתייחד עם בנה בדממה, ומוסיפה תפילת יזכור ואמירת השכבה בעבור נשמתו.

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום