אני אוכלת חצי ממה שרובכם אוכלות, אולי לא מבחינת כמויות אבל מבחינת קלוריות כן, אני לא אוכלת ממתקים או חטיפים, או אפילו סתם פחמימות כגון פסטה או פתיתים.
בפנימיה, במחנה או בסתם טיול - אני לא באה עם ערימת ממתקים.
אפילו לא עם ממתק אחד.
אני באה עם חבילת מסטיקים, ולפעמיים גם קופסא קטנה עם סלט.
כשיוצאים לאכול פלאפל, פיצה, המבורגר, שווארמה - אני מביטה בכם אוכלות, ושותקת. במקרה הטוב אני לוקחת לי סלט.
כשאתם יושבות לכם ומלקקות מגנום, ואפילו לא טורחות לחשוב כמה קלוריות אתם מכניסות לעצמכם לגוף, אני שותה מים. או מקסימום ארטיק קרח. וגם זה בא על חשבון הביצה בארוחת הערב.
כשאתם באות לבריכה, וטוחנות ככה בין לבין קורנפלקס או ביסלי - אני יושבת, וסוגרת לעצמי את הפה בכוח.
כשאתם אחרי צהריים "גונבות" במבה, ביסלי, פופקורן, ביגלה או סתם שותות כוס מיץ - אני שותה כמה כוסות מים, ומתאפקת.
ואני עושה הליכות כל יום, ואני לא נוסעת למקומות באוטו אלא אם אפשר ברגל, ואני רצה כל יום.
ולמרות זאת, אני שמנה יותר מרובכם.
אוקי, אני לא בקטגורית השמנה, אבל אני בהחלט בקטגורית העודף משקל.
ולאו דווקא בחלק הטוב יותר.
למה?
ככה.
לא יודעת.
כי יש לי גוף יעיל, שלא מבזבז אנרגיה בנעל.
אני לא מתלוננת שלכם אין את זה.
כאילו, ברור שהייתי נותנת לא מעט בשביל שלא יהיה לי את זה, אבל אוקי - ככה הקב"ה ברא אותי, וב"ה יש לי יתרונות אחרים.
אז למה פתחתי את השרשור אם אני שלמה עם זה?
כי מרתיח אותי לראות את הבנות שלא מבינות את זה.
הבנות האילו, שכל היום טוחנות שוקולד ונשארות מקל (זה סתם התיאור שעולה לי לראש, זה יכול כמובן להיות גם סתם בנות שהם לא בדיוק מקל אבל גם לא שמנות, או בנות ששומרות על אוכל נורמלי והגוף שלהם סבבה מראש - הם צריכות לשמור על עצמם קצת אבל לא מהודק וזה... לא כולם ככה כמובן, והתיאור לא בא להכליל) ומסתכלות על בנות כמוני במבט של "תראו את השמנה הזאת, בטח היא כל היום טוחנת. שתתחיל לשמור על עצמה קצת, מה כ"כ קשה?"
אז הנה, זה קשה.
קשה מאוד.
אתם לא יכולות להבין את הדבר הזה.
אתם לא מצליחות להבין איזה הרגשה מרגיזה זה שבנות פותחות ביסלי, וכולם שם טוחנות בלי חשבון, והם רזות, או נורמליות ואת יושבת ומסתכלת עליהם ולא מצליחה להבין כל פעם מחדש איך הם אוכלות כ"כ הרבה ונשארות מקל ואת לא?! למה?!
וזה מתבטא בבריכה, כשאת כולך מתה מרעב אבל את לא רוצה להתחיל לטחון ממתקים, והם פשוט יושבות ואוכלות לך את זה מתחת לאף.
או במסעדות, כשהם יושבות וטוחנות ציפס ספוג שמן, ושווארמה בלאפה, שאת אפילו לא רוצה להתחיל לחשוב על הקלוריות שנמצאות בכל ביס.
או באירועים, או כשיוצאים לבלות, או סתם בארוחת צהריים רגילה שבה את מגבילה את עצמך בכל ביס אורז.
וזה כל מה שאני רוצה:
שתבינו.
שתבינו כמה זה קשה.
שתבינו שזה לא שאנחנו יושבות וטוחנות כל היום.
זה קשה.
זה באמת קשה.
אז נכון, יש בנות שמנות שכל היום טוחנות ציפס ועוגיות.
אבל לא כולם.
הרוב לא.
ממש לא. (אני לא מדברת על בנות שמנות שמנות, אלא על בנות בעודף משקל)
זה קשה לשמור על המשקל.
זה קשה לראות את כולם אוכלות ואת לא, וזה קשה שאת מסתובבת במשך 6,7 שעות בחום ומתה לקנות לעצמך ארטיק.
זה קשה.
והליכות לא תמיד עוזרות כ"כ, וזה לא קל לשמור על משקל תקין בגיל הזה שבו רוב הבנות עולות במשקל, וזה עוד יותר קשה לרדת במשקל בגיל הזה.
אז בבקשה, תבינו את הקושי.
אל תזלזלו בהם, אל תפסלו אותם, ואל תירדו עליהם בנושא הזה, אפילו אם הם צוחקות יחד איתכם אחרי זה, והם לא נראות נעלבות, ואפילו אם הם צוחקות על עצמם בנושא.
כי לכל בת כזאת, אפילו אם היא נורא שלמה עם זה, יש איזה תקווה לרדת קצת פעם.
ולכל בת כזאת יש איזה אווץ' בלב של למה נדפקתי עם הגוף הזה.
גם אם היא נורא אוהבת אותו - מבטיחה שהיא משתוקקת לרדת קצת במשקל, (בדרך פלא כמובן, בלי להתאמץ) ושיהיה לה פתאום מערכת עיכול קצת פחות יעילה.
ואם הצלחתי לגרום לבת אחת להבין את זה, אז כנראה שהרבע שעה שביזבזתי כרגע על לכתוב את זה היתה שווה.
]
עליתי עלזה שיותר נוח לי לדבר עם בנות כמוך.. אני אפילו לא יודעת למה..
