חברה שלי שאלה אותי, תגידי, את לא לחוצה להתחתן.
ואני, ממרום עשרים וקצת שנותיי, יכולתי להשיב לה, לא, אני, לא. לא כרגע.
אמרתי לה, מי אני, מי אני ומה אני מבינה מהעולם הזה, שיש לי בידיים את הזכות, את הרשות, את העזות הזאת, להלחץ.
אני מקווה שזה בסדר ככה, לשפוך קצת, פשוט דברים שפתאום אני מבינה, שה' הטוב נענה והסכים להכניס לי אל הלב את הידיעה הזאת, את הכמעט ידיעה הזאת, אל תפחדי, אל תפחדי.
איך אחרי חיים שלמים, חיים שלמים, את עוד מעיזה לפחד, מעיזה לא להאמין בי, מעיזה לבכות, להביט על כולם ולחשוב, אולי רק אני לא, ואולי משהו תקוע אצלי ואני צריכה ללכת לרב, ואולי בכלל לטוס לטייל בח''ול, להרגע ואולי בכלל...
ואני אומרת לעצמי- לא.
לא.
אני לא.
אני מאמינה.
אני מאמינה בסוף הוא יגיע, יגיע ואני אעמוד לצידו ואצעק לה', הכל היה שווה, הכל היה שווה בשביללהיות כרגע ליד האדם הזה, ליד האדם הזה, הייתי מוכנה לחכות לו אפילו עוד.
כמה מהר אנחנו פוחדים, כמה מהר אנחנו נותנים לעצמנו לשאול שאלות, לא לישון בלילות, לא לשמוח בשמחתם של אחרים.
כמה מהר אנחנו כבר לא אוהבים את עצמנו, כבר לא בוטחים בעצמנו, כבר לא יודעים כמה אנחנו טובים, ויפים, ומתוקים ומצחיקים, ונהדרים, כל כך נהדרים, ואף אדם שבעולם לא יגרום לנו להפסיק ולחשוב את זה.
אנחנו מתפללים, אנחנו נתפלל, אנחנו נקרע את השמיים, אנחנו נרצה ונצא ונחפש ונתעייף ונבכה ובתוך כל זה נחייך, כל הזמן נחייך ונחבק ונחיה את החיים האלו במלוא עוצמתם.
ה' מעוז חיי- ממי אפחד.
