משל א:
היה היתה בת מלך שהתחתנה עם עם הארץ, עני. היא אהבה אותו ולא היה אכפת לה שאינו ממעמדה.
לאחר כמה שנים בודדות בעלה עזב הכל, עזב אותה ואת הבית ולא יצר קשר. נעלם כלא היה.
בת המלך היתה כ"כ עצובה וכאובה, ולאחר מכן אפילו כעסה עליו שאינו חוזר.
יום אחד היא שומעת דפיקות על דלת הארמון ומי בפתח?!
לא אחר מאשר בעלה.
היינו מצפים שהוא יבקש סליחה, יאמר לה שהוא אוהב אותה וחזר אליה לתמיד.
וכך גם היא היתה בטוחה וברגע שראתה אותו היא היתה מוכנה לסלוח לו על הכל, רק שיחזור הביתה.
אבל מה עלם החמודות שלנו עשה? הוא בא אליה ביקש כסף, והלך למחרת.
ליבה של בת המלך נשבר בשנית, ואח"כ הגיע שלב הכעס.
ושוב הוא חזר פעם בשנה והיא היתה מוכנה למחול לו על הכל והוא רק ביקש כסף והלך..
והנמשל הוא..
בראש השנה, פעם בשנה, אנחנו באים לפני בורא עולם, לפני הקב"ה
ומבקשים ממנו פרנסה, בריאות, חיים טובים, אושר, שמחה וכו וכו
ואנחנו צריכים ללמוד לא להיות כמו אותו עם הארץ, שבא רק פעם בשנה לבקש מה שרוצה ואח"כ נעלם.
ה' אוהב אותנו, ומוכן לסלוח לנו על הכל כולל הכל (!!) רק שנישאר איתו, שנחזור הביתה.
שנזכה בע"ה לזכור את ה' כל יום ולא רק בראש השנה 
משל ב:
חוקרים החליטו לבצע ניסוי.
הם לקחו אקווריום ענק ושמו בו כריש ודגים. והכריש טרף את הדגים כאוות נפשו.
לאחר תקופה החוקרים הציבו מחיצה (מין ויטרינה) בין הכריש לדגים.
הכריש היה רואה את הדגים, שוחה לכיוונם, פותח את פיו ו.... בוווםםםם הוא נתקע בויטרינה.
כך זה קרה כמה וכמה פעמים, אבל מיום ליום כמות הפעמים בהן הכריש ניסה לטרוף את הדגים ירדה,
מחמישים פעמים לארבעים פעמים, שלושים וכו עד שכלל לא ניסה לטרוף את הדגים.
כשהחוקרים ראו שהכריש כבר לא מנסה לטרוף את הדגים, הם הסירו את המחיצות והדגים שחו חופשי באקווריום.
הכריש היה יכול לטורפם בקלות, אך כלל לא ניסה..
והנמשל הוא..
לפעמים במשך השנה אנחנו מרגישים חסימה בדיבור שלנו עם ה', שאנחנו לא באמת מצליחים להתפלל לה' או לדבר איתו.
או שהתפילה שלנו לא מגיעה ולא מתקבלת.
אנחנו מרגישים כל מיני חסימות בקשר שלנו עם ה', ולפעמים זה עלול להפיל אותנו לייאוש.
אבל אנחנו צריכים לדעת ולזכור שבאלול סרות כל המחיצות, זה אני מול ה'. המלך בשדה ורק מחכה לנו (!!)
ואנחנו צריכים לדעת לחטוף את הרגע ולנצל כל דקה ודקה, ולא להתייאש כמו אותו כריש.
שנזכה 
מעניין מאיפה..