"שנה שמלך המשיח בא... מלך פרס מתגרה במלך ערבי וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים להיכן נבוא ונלך. ואומר להם הקב”ה כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם..ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח.”

(ילקוט שמעוני)

אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר.

אפילו כלי התקשורת לא כאלה היסטריים...

הם יהפכו למסתננים באנגליה?

סתם 

צודקות הדודות שלך- זה לא צחוק מה שהולך שם ומה שעלול לקרות פה..

אבל- "ישראל בטח בה'!"

ה' שומר עלינו מכל משמר- במיוחד על אלו ששומרים על ארצו האהובה 

בזמן עמוד ענן עפו לנו טילים מעל הראש ואחד אפילו פצע לי דוד קשה והרג אחות של חברה,

אבל עם כל זאת נשארנו ולא זזנו מעירנו- ק"ו מארצנו הקדושה והאהובה 

שום דבר לא מפתיע אותי

אם הקב"ה רוצה שנמות הוא יגרום לזה גם אם נברח..

ספרי להם את הסיפור על ההוא השתמט מהצבא באחת ממלחמות ישראל כי פחד למות, ואז בסוף ישב במרפסת והיא קרסה...

גם אני, ללא האמונה, הייתי חושב שבחוץ לארץ יותר בטוח (אוסטרליה?).

בכל אופן לא הבנתי, גם ההורים שלך רוצים לרדת?

ראשית היא אמרה "המשפחה שלי לענפיה", עכ"ל, והרי, אם זה היה ההורים שלה, לכאורה היא היתה מפרטת, שהרי זה הרבה יותר משמעותי מדודות. 

שנית, אמנם מהעצבים של האמא משמע שגם היא בין הנוסעים, 

אבל לכאורה י"ל שהאמא רק כעסה על הכוונה לטייל ולא על עצם רצונה להשאר בארץ.

שלישית, היא כתבה שעכשיו היא בלחץ, משמע שלפני הוויכוח עם האמא היא לא היתה בלחץ,

ואם ההורים היו בין העוזבים, אז לכאורה זה מלחיץ, להשאר בלי שום משפחה בארץ.

אמנם, למרות כל מה שהעלתי, אני מודה שיותר נראה מעיקר לשונה שגם ההורים שלה בין העוזבים,

אולם הדבר צריך עיון למעשה.

אם הייתי יודעת שככה אתם מתעמקים בכתביי הייתי מגישה אותם בכתב יד, אולי הייתי מקבלת פיענוח גרפולוגי!

לעזור לכם?

הדודות על מזוודות.

ההורים מתכננים.

הכעס של אמא הוא למראה שאננותי להשאר כאן בשעת סכנה.

הלחץ שלי נובע מהבנת המצב הביטחוני- דבר שברחתי ממנו עד עכשיו |בת יענה|

שלא חושבים ככה..

זו פשוט היסטריה שלא במקומה, לדעתי..

א"י זה המקום הכי בטוח ליהודים,

"ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה.."

ככה לעזוב הכל?

בית? משפחה? חברים? ארץ?

נשמע הזוי במקצת.

הם הורגים אחד את השני כבר שנתיים או משו... אבל זה לא היה מספיק כדי לגרום לעולם הנאור להתערב...

רק הסלמה לנשק כימי- גרמה לארהב לחשוב אם אולי הם יתערבו שם צבאית... (נזכרו באמת... סטייל לוב וכולי)

בא לי לצטט קטע מבאדולינה (ספר משעשע שיש לי הרבה הסתייגויות ממנו)

(על הברווז שמקפץ על מטרה... מי שמכיר...)

רק כשהם עברו להרג מסיבי איתו התחילו לדבר עליה (היה ככל הנראה לפני כן במספר מקרים שימוש קטן בנשק כימי),

כשהם הרגו עם נשק כימי בודדים לא הגיבו, אז הם ניסו לבדוק את הסף תגובה בצורה יותר רצינית.

וגויים אחרים רוצים להרוג את הערבים האלו

אחרי מלחמה.

(וכבר עברנו מלחמות, והנה אנחנו כאן.)

בס"ד בר"ה

בואנ'ה דינה..אשכרה עכשיו יהיה לך בית ריק, שלך ורק שלך!!!

כן מלחמה, לא מלחמה...יש בית ריק למלא זמן!!!

יאללה עופי על עצמך..מסיבות עם חברות עד אור הבוקר, וכל מה שאפשר לעשות עם בית ריק

ועכשיו ברצינות....|פרצוף רציני|

גם אני טס לחו"ל...

לרבינו הקדוש!!!

הכי כיף בית ריק.

ובאמת שיהיה כיף!
אקשן ופיצוצים

אם לא, עצוב עצוב. אין תשובה. זו משפחה, וזו מסירות מסירות נפש. תחליטי.

כדי לוודא שהיא לא עובדת עלי.

עד שהבנתי שלא

אלא שבשונה מרובכם כאן, אני לא חושבת שזה עצוב.

אמא שלי לא תהיה רגועה כאן. זה יעלה לה בבריאות ובהסטיריה ובדאגה.

אז שתטוס! לבריאות לה. ושתחזור כשיירגע. "מסירות נפש" זה מושג מורכב. אני לא חושבת שיש טעם לדרוש ממנה למסור את "בריאות נפשה" כדי להשאר כאן תחת מתקפה כימית. לא תודה (בשמה).

דווקא אני תומכת בה בהחלטה.

נכון לעכשיו אני לא נוסעת.

אבל נראה מה יהיה.

בינתיים היא דורשת שאארוז

מצד אחד- משפחה, (שיחיו, כולם, ואמא שלךזו הכוונה)

מצד שני- מסירות נפש. 

זה שיקול שלך, אני לא רואה את זה בתור משהו כלל ישראלי, או כמו שכתבו כאן שהקונוטציה מזכירה את אלימלך ונעמי.

(שוב, בלי להתייחס למקרה הספציפי).

אמנם, כמובן שההשפעה קטנה מאוד, מכיוון שהאנשים אינם "אלימלך ונעמי" - שהיו מחשובי הארץ, אך ודאי זה מחליש את העם כשאנשים עוזבים את הארץ בעת צרה.. [למרות שכלל לא בטוח שבאמת תהיה פה מלחמה או אפילו מצבע צבאי קטן...]

אין לך מה להלחץ.

אין לך דילמה- בסדר גמור. הכרחתי אותך לכזו?

לגבי המסירות נפש- כן, אני למשל, אם הייתה לי הדילמה הזו, בהחלט הייתי שוקלת את העניין הזה.

זו בהחלט מסירות נפש בעייני (גם אין תרומה למאמץ המלחמתי, זו וודאי תרומה, וגם אם היא לא כזו) להשאר בארץ בזמן מלחמה ולא לברוח.

זה לא לדיון מבחינתי, זה עניין פרטי (שלך, או של כל אחד אחר ) לגמרי. 

אני פורשת, אין זמן לזה.

ממש לא פשוט. להישאר כאן לבד?

לנסוע? שתי האפשרויות לא נחמדות בכלל.

גם מחשבות על מלחמה זה לא נחמד.

נזכרתי במלחמת המפרץ השניה, שבסוף לא היתה באזורנו ב"ה... איך הגענו לבית-הספר עם ערכות מגן, ואיך אחד המורים שלנו היה מאוד לא חינוכי והגיע בלי (כששאלו אותו איפה היא הוא טען שיש לו ערכה מתקפלת בכיס או משהו..), ואיך שלחו אותנו לגני ילדים לעזור להגיע עם הילדים למקלט במקרה של אזעקה...

נזכרתי גם בתכנית "מלווה מלכה" ששמעתי פעם על מלחמת המפרץ הראשונה. סיפרו שם - ממש מפחיד - על ההיערכות בעורף של חברא קדישא להמוני הרוגים חלילה... ב"ה, ניסים... (את המלחמה אני לא זוכרת כי הייתי קטנה מדיי. נראה לי שיש פה הרבה שבכלל לא נולדו אז...)

נזכרתי גם בספר שקראתי על פצצת האטום בהירושימה. ספר מפחיד ונורא, שאחרי קריאתו היו לי סיוטים בלילה (לא חושבת שזה קרה משום ספר אחר אי פעם).

יש לי מספיק מכרים ומוקירים שיאמצו אותי בשמחה

ואני יודעת שלהם יותר רגוע רחוק. אז שיתרחקו.

לגבי זכרונות ממלחמות- אני ירוקה מדי, ולא זוכרת מלחמות.

נו, נקווה שהכל יתבטל והאיזור ירגע ונעבור את ראש השנה שמחים וטובי לבב... |מרכיב משקפת ורודה|

מלחמות זה דבר מתסכל! למה אנשים צריכים להילחם?

אני ממש שמחה לשמוע שלא מפריע לך להישאר לבד, וגם שיש לך איפה להיות. במקומך הייתי כנראה נורא מדוכדכת ממצב כזה. זה באמת נראה לך הולך לקרות? שההורים שלך יסעו? ומה ההורים שלך אומרים? מבחינתם מובן מאליו שאת מצטרפת אליהם?

אלא מבחינתכם. נקווה ונתפלל שהשקט יישמר, בכל אופן...

נכון לעכשיו אבא מסרב לנסוע,

ואמא נקרעת בין לברוח לבין להיות איתו ואיתי

כלום לא סגור עכשיו.

אבל אני בטוחה שאם יהיה משהו חלילה- היא לא תשאר כאן.

אני זוכרת דווקא את מלחמת המפרץ השניה לפני 10 שנים (היינו בכיתה ד', לא?) והסתובבנו ברחוב ולבי"ס עם ערכות מגן.. גם למסע פסח של התנועה יצאנו עם ערכות מגן.. "כובע על הראש, נעלי הליכה, ואל תשכח חמודי את המסכה..!!!" חלק מהמוראלים של אותו מסע.. חח..

היינו רגל אחת בחו"ל. בסוף לא הזדקקנו בסוף...

סכ"ה המצב לא באמת גרוע כמו שהם מתארים. בואי נגיד לפני עמוד ענן היה יותר לחץ.. אז בע"ה.. יעבור ראש השנה, הכל יהיה בסדר ותשארו פה..

ה' שומר ומשגיח על הארץ הזאת,יותר מכל מקום בעולם כביכול,

וממילא ארץ ישראל היא המקום הכי בטוחה בעולם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מי שנשאר ומשקיע בסופו של דבר דרכו ממשיכה.

מי יודע, אם ירדו מהארץ מה ישאר מהם?

אני לא מדבר רק על התבוללות, אירופה בדרך לאסלאם, אפילו ארצות הברית נכנסה לאותו המדרון.

וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ונשי בניו...."

חלילה לי מלשפוט, רק ההודעה הזכירה לי את הפסוק הזה..

ושוב, אין זו ביקורת, כי ודאי שאין מעבירים ביקורת על אדם שלא מכירים..

"המשיח"

מההישארות שם קיבלנו את גלית, או ביתר רצינות את מות אלימלך, מחלון וכיליון.

אבל זה שגאולה באה לפעמים ע"י מצורעים לא תגרום לנו לרצות להיות כאלה ולשבת מחוץ למחנה,

וזה שבן דוד בא בדור שכולו חייב לא תגרום לנו להיות רעים, אלא להשתפר ולקוות לגאולה בדור שכולו זכאי.

כלומר - יש לקב"ה מהלך מסויים. אם נזכה - הוא ייעשה בגדלות על ידנו, ואם לא נזכה - הוא ייעשה ע"י עבירות שלנו.. אבל המעשים הרעים הם רעים הם רעים, גם אם בסוף יוצא מהם טוב, וודאי שייצא מהם טוב, שהרי הכל לטובה..

אבל האמת היא שדוד בא מרות לא בגלל אלימלך ומשפחתו, אלא בגלל דאגת השופט בעז לעם ישראל, וראייתו הכללית, בלוקחו את רות לאישה..

כשהייתי קטנה לאמא וסבתא שלי היו תרחישי אימה

תכלס........... מלחמה לא תגרום לעזוב

והלוואי שיתעוררו מחשבות

אם הוא סיים את התיכונית לפני 7-8 שנים ולא כל כלך שמר על קשרים משם, יכול להיות שזו התדלדלות טבעית של חברויות מהתיכון.

היינו פעם בחתונה של חבר של בעלי, ובעלי הרגיש צורך מיוחד שנבוא למרות שזה היה באיזה כרם נידח על איזו גבעה, כי הבחור הזה לא מאוד חברותי במיוחד וצריך לשמח. בסוף היו חוץ ממנו עוד 2 חברים, ושלושתם היו היחידים שרקדו לחתן. לכלה היו בערך 4-5 חברות. אחרי החופה בשעה 9 וחצי בערך הם עוד לא יצאו מהחדר ייחוד, ובעלי ממש התלבט כי הוא הרגיש שהוא חייב לשמח בריקודים, אבל הטרמפ שלנו (הרב שקידש בחופה) רצה לצאת, וידענו שיש לנו נסיעה של שעתיים וחצי לפחות, ושום טרמפ אחר כי אנחנו לא מכירים אף אחד שם, ומתוך אולי 50 האנשים שהיו שם חצי כבר יצאו. בסוף נסענו עם הרב.

זה כנראה אחד האירועים הכי מוזרים שהייתי בהם, ובאמת הרגיש מאוד לא נעים שלא היו חברים.

סיימנו תיכון לפני 3 שנים

ואני יודע שהוא שמר על קשר עם כמה מהקרובים אליו ואפילו הציע להם שידוכים

אני הייתי אחראי על ההרשמה פרסמתי בקבוצה של הכיתה שלחתי לקרובים שלו תזכורות ונאדה אפחד לא בא או אפילו נרשם

יכול להיות שכעת אין לו קשר עם אף אחד מהישיבה התיכונית ולכן מיותר מבחינתו להזמין משם

כלומר בלי גטאות ומחנות השמדה?

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

עוגייה (אינטרנט) – ויקיפדיה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)

ונועד להיות כזה.

אני לא מסוגל להיות בהם. הרעש הורג אותי.

אבל כשאני צריכה כמה דברים מכמה חנויות אז זה המקום המתאים. פשוט להיות ממוקדת, להגדיר מראש מה אני צריכה

נתתי את ההקבלה כי יש על הקניון פרק של חיות כיס אאלט. וזה אחד המאפיינים שהם מונים שם

אני מבין שלאנשים נוירו-טיפיקלים המקום הזה הוא מקום בילוי.

אצלנו באמת יש חנות לבעלי חיים, עם בעלי חיים מקסימים וזה משמח להיכנס לשם,

לדבר עם התוכונים , להנות מהארנבות הגמדיות הפרוותיות והרכות, מהאוגרים הסיביריים

הרצים כמטורפים על הגלגלת....

ואאלט זה "אם אני לא טועה".

התכוונתי לומר שבפודקאסט חיות כיס יש פרק על קניונים ועל המחשבה שעומדת מאחוריהם, אם אני לא טועה במה שאני זוכרת.

בני אדם לא כל כך שונים מזה כפי שלפעמים חושבים...

סביב life style, סטיילינג, אופנה, שופינג, טיפוח

מנשים מצפים יותר

ומכאן הקניון כמודל אופנה וסטייל וכמקום שבו "הופכים" אישה להיות "אישה לפי הציפיות" עם כל מה שפ.א כתב

אני מבין בין המילים שאת לא בדיוק מנסה להיצמד אליהן.

(גם אני לא, בצד הגברי של העניין).

מה יש באינטרנט שגורם לך לשרוף זמן ?

(אלא אם כן התכוונת אינסטגרם טיקטוק וכזה ואזיותר מובן)

– המוח האנושי לא אוהב להתמקד כל־כך במשהו אחד לאורך זמן רב. זה מאוד קשה לשבת במשך כמה שעות ולהתעסק במשהו רצוף כמו ציור או כתיבה, למי שלא רגיל לזה. באינטרנט יש הרבה גירויים קצרים והמוח שלנו מת על זה (זפזופ בין אתרים, חדשות).

פעם הייתי אוהב לשחק במשחק מחשב מסוים אבל זה היה קשה לשבת עליו הרבה זמן בלי הפסקות של דברים אחרים (כמו קריאת מאמר).

– אני חושב שהאור במסך מרגיע/ממכר. המחשב/אינטרנט/UI בנוי בצורה מאוד מאוד כיפית ונוחה לעין והמוח די נרגע מזה.

– אתה תמיד יכול לעבור לטלפון בלי דפדפן או למחוק את הדפדפן מהטלפון שלך (אפשר לחפש מדריך), אם הבעיה שם.

להגביר שליטה ע"י

צמצום טריגרים

(לשים את הטלפון בחדר אחר/ לצאת החוצה בלי טלפון)

מציאת חלופות

(תחביבים/ לדבר עם אנשים/ לצאת לטייל)

אימון

(לשים יעד ריאלי ולהוסיף עליו כשמצליחים להשיג אותו)

אגב זה לא קשור רק לגלישה אלא לכל שליטה עצמית אחרת

(אוכל/ כעסים/ זמנים/ תקשורת תקינה/ גבולות)

כשמשפרים שליטה בנושא אחד

הוא יכול להשפיע על עוד נושאים

אבל להערכתי בגלישה באינטרנט דרושה הרבה הרבה יותר שליטה עצמית, לא יודעת לפעמים דברים גשמייח יותר קל. וקל גם כשיש איסור חיצוני - למשל שבת, לחכות בין בשר לחלב

שבשליטה עצמית יש מרכיבים:

רצון

טריגרים

מודעות

יישום

התמדה

בגלישה יש

רצון-

1. כמה מעניינת הגלישה (חדשות/ רשתות חברתיות/ ווצאפ)

2. מה התעסוקות החילופיות (עבודה/ תחביבים/ אנשים)

טריגרים-

1. מיקום הטלפון במהלך היום (כיס/ מול העיניים/ מונח בצד/ בחדר)

2. כמות התראות וצלילים (אצלי הכל מכובה, אין התראות/ צלילים למעט צלצול של שיחה ולפעמים גם זה על שקט)

מודעות

יישום

התמדה

דומים בכל נושא של שליטה עצמית

אחרת היו לך עיסוקים אחרים שהיו יותר חשובים לך, מעניינים אותך, התחייבת לעשות אותם כי אחרת תיפגע…

והוא קשוח בעיקר בגלל שהתוכן שיש בו הוא תוכן באיכות טובה ממש. כלומר, אני יכול לצרוך זבל (ואז לי אישית יותר קל להפסיק, רילס למינהם).

ואז מגיע איזה מישהו שאני מעריך עם סרטון שיש בו חכמה שאולי אני צריך לחיים שלי. ועוד אחד. ועוד פוסט עם טקסט מעניין, ועוד שרשור בפורום רגישים שאני מתעניין בו כי הוא באמת מקדם אותי בחיים.

והופס, עברו שעתיים.

אם אני לא אצרוך שעה ביום מדיה חברתית אני אבוד והמקצוע שלי מת ובעוד 3 שנים לא יהיה לי במה לפרנס משפחה.

אם אני נכנס לטוויטר כדי לקרוא חדשות AI כי זה מקור המידע הנכון אני נסחף לרעל של החדשות הרגילות ומבזבז עליהן את הזמן.

שעה טוויטר צריך.

שעתיים?

שלוש שעות?

ארבע?

אולי בשעה השלישית או הרביעית אני אמצא כתבה שתשנה לי את החיים (קרה במוצ"ש לפני שבועיים, עם Laguna AI)?

ובדורות קודמים, וגם היום למי שרלוונטי, יש הרבה שמבלים זמנים מאוד ממושכים בספריות וארכיונים לצרכי עבודתם.

גם בצורה הזו הרבה מהזמן "מתבזבז" עד להגעה למידע הרלוונטי.

שכחת לכבות את האור יערית, ונרדמת עם הספר ביד יערית...

ובכל זאת, ממכר פחות מאשר הדבר הויזואלי

רק לקריאה.

להגדיר זמן מסך ואז הוא יכול להגביל אותך בזמן.

אפשר גם להגדיר מצב ריכוז בשעות מסוימות שתצטרך אקטיבית ללחוץ על פסק זמן כדי להיכנס והוא יעיף אותך אחרי זמן קצוב.

תהיני בכייף משעות הפנאי שלך.

אני מכיר רק בפלאפון.

תחפשי איכות חיים או זמן מסך או ריכוז בהגדרות במחשב, אולי יש.