מוהרא"ש נ"י אמר, אשר הקדוש-ברוך-הוא ריחם על עם ישראל, ונתן להם יום אחד בשנה, ובו מכפר על כל העוונות. וכך אומרים חכמינו הקדושים (עיין ילקוט שיר-השירים תתקפב) על הפסוק (שיר-השירים א`, ה): "שחורה אני ונאווה". שחורה אני כל ימות השנה, היינו שאדם מתלכלך כל השנה בעוונות, ונאווה – ביום הכיפורים, שאז האדם עושה תשובה והקדוש-ברוך-הוא מכפר לו, כי עיצומו של יום מכפר לו. זו המעלה של יום הכיפורים, שעצם היום הזה מכפר, "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם". אומרים חכמינו הקדושים (יומא פה: עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, אם אדם חוטא אליו יתברך, וחוזר בתשובה, יום הכיפורים מכפר לו. אם, חס ושלום, חיסר במצוות, או עושה עוונות ושב מרשעו – יש לו מחילה ביום זה. אבל עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו; אם אחד הקניט והשפיל וביזה את חברו, אין מועילה שום תשובה, עד שיפייס את חברו, ויבקש סליחתו.

למדים מכאן, אמר מוהרא"ש נ"י, עד כמה חמורות עברות שבין אדם לחברו, עד שהקדוש-ברוך-הוא הקפיד על כך הרבה יותר מבין אדם למקום. כי בין אדם למקום אם בא אדם ואומר: "חטאתי, עוויתי, פשעתי, והרע בעיניך עשיתי, ואני מקבל על עצמי לא לשוב לאיוולתי" – הקדוש-ברוך-הוא מכפר לו. ובין אדם לחברו, אם אינו מרצה את חברו, אין יום הכיפורים מכפר.

ואמר מוהרא"ש נ"י, אשר המציאות מוכיחה, שבני-אדם מזלזלים בעניין זה; יכול אדם לקנות אתרוג במאתיים דולר, מזוזות במאה דולר וכו' וכו`, תפילין באלף דולר וכו` וכו`, זה אכן יפה מאוד, שאדם מהדר במצוות עד מאוד, אך עיקר טעותו, שכשמגיע לבין אדם לחברו, הוא מזלזל ואינו מקפיד כלל. ומה הסימן שאדם מקיים מצוות עם אמת? כיצד אפשר להכיר שמצוות בין אדם למקום הן בטוהר לב? כשמכבד את הזולת. כי אי אפשר להפריד בין מצוות בין אדם למקום לבין אדם לחברו, הקדוש-ברוך-הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ואין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל; על האדם לדעת, שהכל זה אלוקות ואלוקות זה הכל, והשם יתברך נמצא ומבלעדיו אין נמצא, כשאדם מכניס בעצמו אמונה פשוטה בו יתברך, ואשר כל יהודי הוא עצם האצילות, אזי מכבד את כל אחד ואחד, ומשתדל לעזור לו ככל יכולתו – הן בגשמיות והן ברוחניות, וכשאדם מסור לזולתו, אזי מתגלה שאוהב את הבורא יתברך שמו, וכל מצוותיו בין אדם למקום, אינן לשם כבוד ופרסום, אלא לשם שמיים. אבל אם אדם מרבה בשחיתות ועושה עוולות לזולתו, בסימן שכל מצוותיו בין אדם למקום אינן עם אמת.

ואמר מוהרא"ש נ"י, אנו עומדים עתה לפני יום הכיפורים, הדבר הראשון שצריך לעשות – לפייס זה את זה ולבקש את סליחת הזולת. וכל אחד צריך לסלוח לזולתו, כי אם אני רוצה שיסלחו לי, עלי לסלוח לזולתי. על דבר אחד אין צריך לסלוח – כשמוציא עליו שם רע, כמו שמובא באורח חיים (סימן תרו, סעיף א`): אם אדם מוציא שם רע לחברו – אינו צריך למחול לו. ולכן יש להיזהר מאוד לא להוציא שם רע על שום בר ישראל בשום פנים ואופן, אלא ללמד תמיד זכות על זולתו, ולא לראות את הרע שלו. יש לאדם טבע רע, שרוצה לראות בכישלון הזולת, הנה כשאדם מחליק ונופל, טבע של הזולת ששוחק, הרי ההוא נפל, מדוע אתה צוחק?! אך זה טבע רע של אדם, שעליו לעקרו ממנו – ששמח לאיד, וכל זמן שלא עקר ממנו מידה זו – לא פעל מאומה.

והביא מוהרא"ש נ"י את דברי רבנו ז"ל שאומר (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן ז): אימתי נקרא אדם? כשמכיר את הקדוש-ברוך-הוא, כשיש לו דעת של: "אתה הראית לדעת, כי הוי"ה הוא האלוקים" [ולכן צריכים להתחתן ולהוליד ילדים, לגלות להם את הדעת הזו]; אבל אם אין לאדם אמונה בהקדוש-ברוך-הוא, אזי הוא חיה בדמות אדם. מהי חיה? סכנה לעמוד בקרבתה, כי תתנפל עליך ותטרוף אותך, מדוע? וכי עשית לה משהו?! אך זה טבע של חיה טורפת, שתכף-ומיד כשפוגעת באדם – טורפת אותו. כן בני-אדם שאין להם מידות ואמונה בהקדוש-ברוך-הוא, רחמנא לצלן, הם כחיות טורפות, וכל מגמתם רק לעשות רע לשני, וכיצד, אם-כן, רוצים שימחלו להם ביום הכיפורים?! ולכן ההכרח ביום הכיפורים לבקש הרבה את הקדוש-ברוך-הוא שימחל לנו על כל עוונותינו שעשינו כל השנה, וקודם יום הכיפורים עלינו לבקש סליחה, על אשר פגמנו זה לזה.

ופרש מוהרא"ש נ"י את מאמר חכמינו הקדושים, שאמרו על הפסוק (ויקרא כג, כז): "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה בחודש", והלא בעשירי מתענים, ומדוע כתיב בתשעה בחודש? אלא כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, כי בערב יום כיפור יש מצוה לאכול, ומי שאוכל אז, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה יומיים. ומדוע? יש אומרים, מחמת שיום כיפור הוא יום צום דאורייתא, ובמסירות נפש האדם צריך לצום, ולכן מצווים לאכול קודם. אך פרש עוד מוהרא"ש נ"י ואמר, אשר גם כפי שדיברנו שיש שתי מדרגות: בין אדם למקום ובין אדם לחברו; בין אדם למקום – בינו לבין קונו אדם צריך להיות נקי לגמרי, ולחיות תמיד עם הקדוש-ברוך-הוא, ולכן אומרים חכמינו הקדושים (עיין ילקוט דברים תתכה), שביום הכיפורים עם ישראל נדמים כמלאכים, מתעטפים בלבן, הולכים יחפים, כל היום יושבים בבית-הכנסת ומתפללים ודבוקים בו יתברך – זהו בין אדם למקום. אך בערב יום הכיפורים מצוה לאכול ולשתות, אכילה ושתיה זה מרמז על עבודת המצוות של בין אדם לחברו, כי עליו לזכור כשאוכל ושותה, צריך לדאוג גם לחברו, שיהיה לו מה לאכול ולשתות. כי כיצד יתכן, שאני אוכל ושותה, ואיני מתחלק באוכל עם זולתי?! שזו עיקר מצות צדקה וחסד והכנסת אורחים, כמו שאומרים חכמינו הקדושים (שבת קכז.): גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. ובכן ביום הכיפורים האדם כמלאך, דבוק בו יתברך, אך אם בזמן שהוא אוכל ושותה, ודייקא מתוך הגשמיות חושב גם על זולתו ודואג לו, אזי מעלתו גבוהה עוד יותר. וזה הפרוש; כי כשאדם נזהר בבין אדם לחברו, ומתחשב בזולת ומסייע לו, בזה נתגלה טוהר נפשו, ומעלתו גבוהה בהרבה.

לזאת אמר מוהרא"ש נ"י, עלינו למסור את נפשנו בעבור זולתנו. ובפרט עתה, שהכפירות והאפיקורסות כל-כך מתפשטים, רחמנא לצלן, בשביל הבחירה והניסיון, שמנסים את האדם לראות להיכן ירוץ; כי כך אמר רבנו ז"ל (שיחות-הר"ן, סימן לה), שבימות משיח יפתחו ארובות השמיים, וימלאו את כל העולם עם אפיקורסות, ואשרי מי שיהיה חזק באמונה. כשיהודי מתחזק בבין אדם למקום – שזה ביום הכיפורים, ועיקר השלמות – בבין אדם לחברו, שזה בערב יום כיפורים, אין לשער ולתאר גדולתו ומעלתו. הנה אדם חטא ופשע, ועברו מלוכלך עד מאוד, אפילו יצום אלפי אלפים ורוב רבבות צומות, מי יודע אם יועיל לו, כמו שאומר האר"י ז"ל, שאדם צריך לצום על כל עוון ועוון הרבה מאוד, למשל על פגם הברית אחד צריך לצום פ"ד תעניות, ואם פגם עשר פעמים, צריך לצום שמונה מאות וארבעים צומות, ואם חטא מאה פעמים בפגם זה, צריך לצום שמונת אלפים וארבע מאות צומות. נעשה, אם-כן, חשבון כמה שנים צריך לצום?! ובעוונותינו הרבים, יש לנו אלף ויותר עוונות, בל נטעה את אף אחד, אזי מי ימנה את מספר התעניות שצריך לצום, ואף אם נחייה אלפיים שנה, לא נוכל לצום גם-כן. והעצה לזה – לגלות ולפרסם לכל בר ישראל את הקדוש-ברוך-הוא, ולהפיץ להם את אור רבנו ז"ל, ומהו? אמונה. לגלות לכולם את הבורא יתברך שמו. אתם רק תפיצו את החוברות, והן מדברות בעד עצמן. יש סיפורים לאין ספור, כיצד כל חוברת וחוברת הגיעה לכתובת הנכונה ובזמן הנכון. לזאת כל אחד ואחד יקח חבילת קונטרסים ויפיץ אותם. הגיע הזמן שנגלה את הקדוש-ברוך-הוא, יש צימאון גדול בין נשמות ישראל לשוב בתשובה, ואף אחד אינו יודע את הדרך, אך רבנו ז"ל גילה את הדרך, וזה נקרא בין אדם לחברו – אם נשתדל שגם זולתנו ישוב בתשובה, על-ידי-זה ימחלו גם לנו.

ואמר מוהרא"ש נ"י, אשר איתא בדברי חכמינו הקדושים (בראשית פה, טו): עֵשָׂו הרשע מתלכלך בעברות כל השנה, ואין לו במה לכפר. גוי זולל וסובא, משתכר, גונב וגוזל – אין לו במה להתכפר, אבל יעקב מתלכלך בעוונות כל ימות השנה, ובא יום הכיפורים ומכפר לו, כי כל יהודי הוא יהלום בעיניו יתברך, יום אחד בשנה נתננו הקדוש-ברוך-הוא, שאז אין השטן יכול לקטרג. כי כך אומרים חכמינו הקדושים (יומא כ.): יש בימות החמה שלוש מאות שישים וחמישה יום, השטן בגימטריה שלוש מאות שישים וארבע, היינו שכל ימות השנה יכול לקטרג, ויום אחד בשנה שאינו יכול לקטרג, זהו יום הכיפורים. עוד אומר המדרש (פרקי דרבי אליעזר, פרק מה): ראה הסמ"ך-מ"ם שלא נמצא בהם חטא ביום הכיפורים, אמר לפניו: ריבונו של עולם, יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת בשמיים, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך ישראל; אדם צריך להודות שאין הסמ"ך-מ"ם יכול לקטרג על נשמות ישראל. יום הכיפורים מאחד את נשמות ישראל, ואם יש אחדות ביניהם, אין הסמ"ך-מ"ם יכול לנצחם.

וחיזק מוהרא"ש נ"י בעניין שלום-בית ואמר: עלינו להתאחד יחד אחת ולתמיד, ולהשליך את ההבלים אחר גֵּוֵנוּ, ולהשתדל בשלום-בית, ולהשלים זה עם זה, כמה זמן נותר לנו כאן בזה העולם?! הלא איננו בטוחים על יום אחד, על חודש אחד, על שנה אחת. יש למחול איש לרעהו, ולהשתדל להרבות בשלום הבריות, ובפרט עתה קודם יום הכיפורים, להוציא את הרשעות מאתנו, ועל-כך צריכים מסירות נפש גדולה; שני בני-אדם הינם, האחד בונה לעצמו גן-עדן, והאחר גיהנום – הכיצד? אם אדם מכבד את אשתו והאשה את בעלה, ויש הבנה הדדית, ואחווה ורעות ביניהם – הבית הוא כגן-עדן ממש, ולהפך – כשנעדר השלום, ומשפילים, מבזים וצועקים זה על זה, אזי שורים בתוך הגיהנום. האשה שבה להוריה, או לחילופין – הבעל עוזב את הבית, ונשבר הבית ללא תקומה, חס ושלום. על-כן דייקא קודם יום הכיפורים, צריכים למחול זה לזה, לוותר, ליישב סכסוכים ומריבות, שאז יחיו בגן-עדן. וכן עם הילדים, ההורים צריכים סבלנות גדולה אליהם, בודאי הם שובבים, קופצים, מתפראים וכו` וכו`, אך כל רצונם הוא תשומת לב, עיקר חפצם שההורים יתייחסו אליהם, וכך גדלים בהצלחה, על-כן יש לרדת לנפש הילדים, להגביהם, לשבחם, ואז יכבדו את ההורים, כי ילדים הם יהלומים, רק צריכים לדעת איך להתייחס אליהם, או אז יגדלו ויפרחו בריאים בנפשם, בשכלם ובגופם, וירוו את הוריהם רוב נחת ואושר. וכן עם השכנים, הקרובים והידידים, תמיד להקדים להם שלום, להסביר פנים, ולהשתדל לעזור זה לזה, לבדוק ולברר אם פלוני אין להוצאות שבת, אשר אז יש לדאוג בעבורו ולתת לו, לסייע לכל אחד, לגמול צדקה וחסד לזולת, וכך זוכים לחיות בגן-עדן ממש.

ולכל זה, סיים מוהרא"ש נ"י, יכולים לזכות בערב היום הקדוש ובו ביום; היינו כי ב`יום` הכיפורים, אז אדם מתקן כל מה שעבר עליו בבין אדם למקום, וב`ערב` יום הכיפורים, שאז המצוה לאכול ולשתות, יכולים לתקן בין אדם לחברו, אם אדם עושה כן – זוכה שימחלו לו על כל עוונותיו.