הגבול הזה שבין רגישות טובה והגיונית לרגישות מוגזמת הוא מאוד דק.
לדבר לידם על אבא / אמא -- יכול לפגוע, להכאיב.
אבל גם יכול לפגוע שלידם לא מוציאים על הנושא הזה הגה..
אני חוזרת שוב-
אין רשימת מכולת כיצד להתייחס ל'שכולים', במציאות העולם שלנו המון אנשים עוברים המון התמודדויות שלכל אחד צריך לתת את הרגישות והתושמת הלב הנכונה לה.
התמודדות זה לא רק הורה או אח שנפטרים , זה יכול להיות הורים גרושים , אחד ההורים חולה, יש מריבות בבית והדוגמאות לא נגמרות.
לגבי השכול-
כל אחד חובה את זה אחרת.
זה מאוד תלוי מתי פגשת את החברה (לפני המוות/אחרי המוות/זה טרי/זה ישן )
האם המוות היה בפתאומיות ? או שהייתה התמודדות עם מחלה ?
מאוד תלוי באישיות של הבנאדם- אם הוא פתוח? סגור? האם דיבור מקשה עליו?
מה שכן - אפעם אל תשנו פרטים אם הכנתם חלות ביום שישי עם אמא תגידו את זה או אם אבא הסיע אתכן לסניף אל תגידו סבא במקום.
מרגישים את זה- וזה יוצר מציאות מאוד לא נעימה.
רגישות בעניי זו תכונה לכל אדם שאנחנו פוגשים בכל רמה - גם אם אני מאוד מצליחה בלימודים , וחברה שלי פחות מצליחה רגישות זה לא להשוויץ שלמדתי חצי שעה וקיבלתי 100
ברור שאם זה טרי יותר - אפשר לדבר בעדינות יותר ? לא להכנס לכתה ולצרוח כמה את 'מתה על אמא שלך וכמה היא האמא הטובה בעולם' ,
יש קטע כזה- שבנות מביאות חברות יתומות הביתה אז הם לא יחבקו את ההורים שלהם או יתנו להם נשיקה.
אז לא - תתנהגו רגיל.
גם שזה כואב לנו , וצובט לנו מאוד ואנחנו אכולי קנאה במידה מסוימת.
לגבי עזרה והתערבות -
תלוי בחברה שלך - איזה הורה נפטר? האם הוא נשוי עוד פעם? האם יש עוד ילדים בבית? האם המשפחה מתפקדת? האם היא מסתדרת בבית? האם נעים לה בבית? תתערבי במה שהיא רוצה- אם זאת חברה מאוד קרובה אז את מכירה אותה ואת נקודות החולשות שלה תהיי רגישה מתי זה מתאים לה ומתי לא.
ויכול להיות שיהיו תקופות שהיא מאוד תרצה שיהיו איתה חברות - ויהיו תקופות שהיא תדחה אותך.
לבנות שהמוות מגיע תוך לימודים - גם מוות הלוויה וכל הנל' מאוד אישי לכל אחד.
כל אחד מגיב ל'טראומה' בצורה שונה.
עוד נקודה על עזרה והתערבות- גם שעוברים כמה שנים לא לשכוח אותן.
משתפת אתכן עלי אישית - שהייתה תקופה שהייתי בתיכון ששני הורי לא היו נוכחים בחיים שלי מכל מיני סיבות.
ואני יודעת שזאת נקודה שמאוד הקשתה על חברות שלי
מצד אחד הרצון לתת , לגונן ולעזור - באמת בצורה טובה.
כי שכאוהבים מישו ודואגים לו אז ברור שנרצה לעזור לו.
לבין הרצון והחיים הפרטיים שלנו.
שאתן רואות חברה בוכה ? - יכול להיות שזה בגלל געגוע- משו הזכיר לה..
אבל אנחנו בני אדם - אנחנו בוכים גם כי קיבלנו 40 במבחן, או שרבנו עם חברה או שסתם קמנו על רגל שמאל.
לא צריך לרוץ ולעטוף אותה, לא צריך ישר להכנס לסרטים.
אל תבהלו אם פתאום חברה רוצה לשתף אתכם במקרה שהיא נזכרה, תשמחו איתה, תקשיבו לה -
אפילו ברמה שחשוב הרבה פעמים להציג את ההורה שנפטר כדי שתכירו אותו..
נראלי אני יכולה לסכם את זה במשפט אחד,
תתנהגו בצורה רגילה אחת לשניה.
תכילו ותאהבו אחת את השניה בצורה שווה
תעזרו אחת לשניה בכל התמודדות.
מאחלת לכולכן,
שנזכה להתנחם בבניין בית המקדש.
ושהפורום שלי לא יגדל.
בהזדמנות זו - במידה וכן יש לכן חברות שכולות
תספרו להם עלינו - כמאמר הפורום : 'אם כבר- אז כבר'
שפע טוב.
ברוק.