הסיפור שעורר את רבינו להתבודדות

כשהצטרף רבינו בילדותו לנסיעת הצדיקים אל בעל ה"תולדות יעקב יוסף" (כפי שסופר בפרק הקודם), זכה לשמוע אז דיבורים וסיפורים מיוחדים שעוררו והלהיבו את לבבו מאד מאד בתשוקה גדולה אליו יתברך, ואחד מהסיפורים ששמע היה סיפור התחלת כניסת זקנו הבעל שם טוב הקדוש לעול עבודתו יתברך עוד בהיותו ילד קטן כבן חמש.

	"צריך רק לדבר עמו יתברך"

וזהו הסיפור: ידוע כי הבעל שם טוב הקדוש נולד לאביו רבי אליעזר, כשהיה בן מאה שנים, ולאמו שרה. תכף ומיד בהולדת הבן מתה אמו. וכשהגיע לגיל חמש, נחלש אביו מאד, וקרא את בנו אליו ואמר לו בלשון צוואה: "תדע כי הגיע קיצי, ואני צריך לעזוב את העולם כדרך כל הארץ. אל תפחד, בני, משום דבר, כי השם יתברך מלא כל הארץ כבודו, [זאלסט וויסען אז איך דארף יעצט אוועק גיין פון דער וועלט, זאלסט זיך פון גארנישט שרעקן מיין קינד]. ותמיד תצייר בדעתך כי הוא יתברך איתך עמך ואצלך, ועל כן כשאתה צריך לאיזה דבר, אל תבקש משום נברא שבעולם רק ממנו יתברך. ומאחר שאין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, תרגיל את עצמך לדבר עמו יתברך בלשון שאתה רגיל בה, ותמיד תלך רק עמו יתברך".

ובמילים אלו נסתלק, ויצא הילד ישראל לבחוץ ועשה רעש, ובאו בני אדם וקברו את אביו. והוא נשאר יתום בלי אבא ואמא. אך דברי אביו, שדיבר עמו קודם הסתלקותו, נחקקו היטב בליבו הצעיר ועשו אצלו רושם חזק. והתחיל לדבר עמו יתברך. והיה הולך נע ונד, קרוע ובלוי, כי לא היה לו מי שישגיח עליו. ובמקום שהיה ישן בלילה (באיזה בית מדרש וכדומה) כבר לא היה שם ביום, כי הלך מכפר לכפר, ומעיר לעיר, וטייל בשדות ויערות. אך בדבר אחד היה חזק מאד מאד לקיים צוואת אביו, לחקוק בדעתו, שאין שום מציאות בלעדו יתברך כלל, ובכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם, והוא צריך רק לדבר עמו יתברך. וכן עשה, וקיים זאת ימים ושנים רבים.

ורבינו ז"ל, תיכף ומיד כשזכה לשמוע סיפור זה, נתלהב ליבו בתשוקה עצומה גם כן להרגיל את עצמו בהנהגה קדושה זו. וקיבל על עצמו להיות הצנע לכת ולהחביא את עצמו מכל העולם ואפילו מאביו ומאימו הקדושים. וככה התחיל לדבר עמו יתברך בלשון שהיה רגיל בה (היינו באידיש).