יש דברים שטוב לומר ויש שכדי שלא לומר, כי ההורים לא תמיד מפסיק חכמים כדי להבין שיש גם דרך אחרת לגדל את הילדים.

הם חושבים (כנראה) שאם אנחנו עושים משהו אחר זה כאילו שאנחנו פוסלים את הדרך שלהם ואכמ"ל.

באופי של ההורים, הילדים, והקשר בניהם.

לא משהו שאפשר לגמרי להשליך מזוג אחד לאחר...

וביחס ההדדי והכבוד ההדדי.

ביכולת של הצעירים לשמוע ולחשוב - וביכולת של המבוגרים לכבד את שיקול דעתם ועצמאותם, ולא לנסות ללחוץ או לכפות.

ככלל, בוודאי שבעלי ניסיון יכולים לעזור הרבה וזה גם יכול להיות מפתח גדול ליחס קרוב. אבל אם התחושה היא שכאשר מספרים "סופגים הערות", קרי - ביקורת, במקום קומפילמנטים והצעות בגישה מעודדת ורוצה לקדם, אז באמת "צריך עיון"...

אולי כדאי לומר להם, שאם ההצעות תהיינה מתוך תחושה שמכבדים את האוטונומיה שלכם להחליט (ולטעות..), ובלי לחץ וביקורתיות - יהיה לכם יותר קל לשמוע, וזה יוכל לתרום לכם ולקשר. תלוי מי האנשים - יש כאלה שאמירה כזו תגרום אצלם לשיפור-כיוון.

נכון שיש הערות בונות, ונכון שאפשר לנסות ולשמוע כי ברור שאפשר ללמוד מהמבוגרים ממנו.

אבל אני אומרת שלפעמים זה מוגזם, ולפעמים מספיק שאתה מספר על משהו שעשית ויש לך כוונה שיחמיאו לך

ובמקום זאת, אומרים לך: "למה עשית ככה, ולא ככה?" וכו', וזה לא נעים,

הרי לא נוכל לחנך את המבוגרים, אבל כן נוכל לחנך את עצמנו.

ולחנך את עצמנו שאנחנו בונים את הבית שלנו, הדרך שלנו עם כמה שפחות ביקורתיות,

פשוט- לא מספרים- לא מקבלים ביקורת...

בגלל אי קבלה נכונה של מה שמספרים.

אבל אולי כדאי בכל זאת, לדבר על זה עצמו עם ההורים - שמא יבינו שכדי שדבריהם יועילו ויישמעו, ולמען התקשורת הטובה- כדאי להחמיא על דברים טובים; וגם אם יש הצעות - לומר אותן באופן חיובי.

והם מרגישים צורך "עז" לשתף ולהורות לך לעשות בדיוק ככה..

אל תתרגשי

תלמדי הכל בדרך שלך

ואת הדברים שאת מסכימה איתם ונראים לך הגיוני תשמחי לקבל מהם (:

חוכמת חיים גם יש להם

בעלי, למשל, לא מתרגש מהערות, אותי זה מעצבן, אז כל אדם בוחר אם להימנע מההערות במחיר של לא לשתף, או לשתף ולקחת בחשבון שיהיו הערות. זה די מעצבן ההערות הללו. מעניין איך נהיה כשנהיה בגילם בע"ה...

פעם זה היה במקרה של החמות, וכשידעתי שיש איזה נושא "חם" על הפרק, נתתי רק לבעלי לענות לה לטלפונים עד שהרגשתי שאני מסוגלת לשמוע את ההרצאה בלי להתעצבן (יש לה הרצאות ארוכות...). היום אני גם פחות מנדבת מידע לאמא שלי, כי ככל שהיא מתבגרת יותר היא נהיית יותר ביקורתית. מה שהם לא יודעים לא מזיק להם. ואני מאוד בעד התייעצויות אם יש צורך - מאנשים שאתם אוהבים את הדרך החינוכית שלהם. זה לאו דווקא ההורים. 

"מה אני ומה חיי" תודה לך..  גם בעלי לא מבין מה אני לוקחת כ"כ קשה.

אבל אני מעדיפה לבחור, במיוחד בזמנים שאני יודעת שאני הרבה פחות קשובה להערות, למשל אחרי לידה!

אני פשוט מעדיפה לבחור לא לשמוע הערות בכלל!

בעצם השאלה יש את התשובה, אם יש קושי לשאול הוא נובע מכך שהשואל מרגיש ששופטים אותו במקום להבין אותו ולייעץ לו מהמקום בו הוא נמצא ובהתחשבות ביכולותיו.

אני מאמין שלהורים יש סיעתא דשמיא בנתינת העצות לילדיהם, אבל לא כל הורה מסוגל להבין ולחוש אמפתיה לקשיי ילדיו והוא נותן עצות לפי המקום שבו הוא נמצא.

אם ניתן לבלוע את ההערות/ הביקורת/ השפיטה, כדאי לשאול ולהתייעץ, ברוב המקרים זה קשה ביותר ולכן נכון יותר לא לערב.

אין בכך חוסר בגרות אלא פשוט רצון לשמור כל עצמך מביקורת שיכולה להנמיך אותך ולא רק שלא תועיל אלא אף תזיק ותדכא את כוחות העשייה שלך.

בכלל, יש הורים שמרגישים מונופול על הילדים ומתערבים המון. צריך להתערב בשני מקרים: פיקוח נפש או אם שאלו אותך...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....