ויש דברים פחות מהותיים. אצל כל זוג תמצאי תחומים של חוסר הסכמה, גם בדת וגם בכלל. אבל שורה תחתונה, אם להתייחס לפן הדתי, יש דברים בבסיס שעליהם חייבת להיות הסכמה, שהם הדברים היותר מהותיים כמו שבת, כשרות, טהרת המשפחה.. והכל מקבל עוצמה וביטוי כשמגיעים הילדים וצריך לחנך

כמו שכתבה זו שמעלי, יש דברים מהותיים ויש דברים שעליהם אפשר להתגמש (לא להתפשר, להתגמש!)

מצד שני, אם כל עצם הוויתו של הבחור גורם "לא להיות את" (כהגדרתך) זה מתכון לאסון.

זה נחמד מאוד שיש לו השקפת עולם מוצקה בנושאים מסויימים,

אבל מכאן ועד לגרום לך להרגיש לא בנוח על זה שאת לא כמוהו... הייתי מקצין ואומר שזה מדליק נורות אדומות.

בדיוק השבת היתה כתבה ב-"ישראל היום" על נשים מוכות, ועל זה שזו תופעה חוצת מגזרים ואמונות.

אני ממש לא רוצה להכניס אותו לקטגוריה, אבל כדאי מאוד שתבדקי טוב טוב את האופי של הבחור!

זה הרי יכול להתחיל בסגנון מוזיקה,

להימשך לסגנון לבוש,

ולהיגמר במה מותר או אסור לאכול ולאן מותר או אסור ללכת...

בכוונה הקצנתי פה, כי לא תמיד מי שנמצא/ת בתוך סיטואציה בעייתית מבינה שהיא בבעיה.

מקווה שהעליתי את הנקודה בצורה ברורה...

בסרטי בוגרים. שם אישה מספרת שבעלה עזב את הדת והם נשארו לחיות יחד

על ההתמודדות שלה עם הפערים

אני חושבת שההרגשה "לא להיות אני" לא נבעה מהבחור,אלא ממני(וזה ממש לא קשור לבעל מכה,אבל תודה על האכפתיות), הרגשה שנבעה רק מהידיעה שהוא מתנגד לדברים האלה מבחינה רעיונית...ואני תוהה איך אפשר לשנות את זה.

אפשר לקחת את זה לדוגמא אחרת-נגיד מישהי קולנית יחסית,והיא יודעת שבעלה לא ממש ממש אוהב את זה. ברור שהוא מקבל אותה בזה,ולא יגיד לה משהו על זה,אבל זה קצת גורם אוטומטית לתחושה של לצמצם את הנק' הזו אצלה,לא?

או אולי זו לא דו' טובה כי זה משהו באופי יותר.אבל נגיד-מישהי שמאוד משקיעה בעצמה,מתאפרת וכו',ובעלה נותן לה את המקום לזה אבל יותר בעד צניעות נניח...אז אוטומטית היא תרצה לצמצם את הנק' שהוא לא אוהב,ובעצם בזה לוותר על חלק ממנה,לא?וגורם הרגשה לא להיות היא לגמרי...

האופציה היחידה שאני רואה שזה לא יהיה ככה זה אם לא אכפת לה מדעתו (חס וחלילה...) או אם אין לא דיעה וזורם איתה במה שהיא...מה אני מפספסת?כי זו נק' שיש להרבה אנשים,אם לא בתחום הדתי אז במשהו אחר...

ו-אם אם-את יודעת במקרה מה השם של הסרט?

תודה רבה שוב!

שלום לך, רציתי לענות לך כבר אתמול... אבל הייתי מדי עייפה...

אני חושבת שבאופן כללי, יש נטייה לנשים "לעשות רצון בעלן" אבל לא תמיד הן מרגישות שלמות עם זה.. וזה באמת יכול להיות בכל מני תחומים. לכן, מה שחשוב, זה גם לעבוד על עצמך, להיות יותר פתוחה ו"מי שאת" ולא "להתנצל" ו"לשחק אותה" בשביל לרצות את השני. וגם לבדוק שבעלך הוא אחד שלא כל הזמן יבקר אותך וייתן לך ללכת בקצב שלך ואל ירגיש ש"אצלו האור" והוא המחנך.

זה שיש לך אופי של אחת שרוצה "לרצות" ו"לקבל", זה לא רע, זה אופי נשי וטוב, אבל צריך לדעת מתי זה לא מגיע ל"מחיקת העצמי", ואת צריכה לעבוד על עצמך לבטא את עצמך יותר (זה גם עניין של גיל, אני חושבת... בלי להכיר אותך אישית, אלא לפי איך שאני רואה את האישיות שלי שהתפתחה)

באופן אישי, אני פגשתי את בעלי (כבר לני 10 שנים) ואחרי שתי פגישות אמרתי לו "לא" והסיבה היתה - בדיוק זה - שהוא דוס מדי, ולא רק זה - עוד יותר גרוע - שזה באמת אמיתי אצלו... כמו שהבנת - הדברים התגלגלו וכיום הוא בעלי, ברוך ה'..

אז כן - בעלי רב באחת מהישיבות הגבוהות היותר דוסיות, ואני עובדת באוניברסיטה. הוא בזמנו הפנוי לומד תורה, ואני, אם יש לי קצת זמן פנוי, משוטטת בפורומים או רואה איזה סרט טוב... ועוד ועוד הבדלים...

ולהגיד לך שזה לא קצת הפריע? זה כן.. זו הסיבה שלא התחתנו מיד אחרי הפגישה הראשונה, אלא חיכינו 5 חודשים, ובזמן הזה דסקסנו על העניין, ורוב ה"מריבות הקטנטנות שלנו" היו סביב זה. ואני לא אגיד לך שזה תמיד פשוט, בעיקר כי את מרגישה שבאמת הוא צודק, אבל את פשוט לא נמצאת שם.

אבל מה שחשוב, תמיד, לבדוק, הוא שיש תקשורת טובה, שבאמת אפשר לפתוח נושאים ולדבר, ושיש מידות טובות והוא נותן לך ללכת בקצב שלך. כי באמת - הדברים האלה, אולי יהיו סביבם קצת חיכוכים, אך הם לא הנושאים החשובים בחיים, ולא על זה תיפול זוגיות. אלה נקודות שתמיד יהיו, בפער בין כל בני זוג - השאלה איך מתמודדים עם הפער.

מה שהיה טוב אצל בעלי - שהוא לא נתן לי לשחק אותה. לדוגמא - ללכת עם גרביים - הוא מאוד רצה שאני אלך, אבל שזה יבוא ממני, וזה הגיע בזמן מסויים, אבל הוא ממש לא העיר לי על כך. 

מצד שני, אני כן יכולה לחשוב על התנהגויות "ששיחקתי אותה" בזמן האירוסין והשנה הראשונה, למרות שזו לא היתה באמת אני - אולי כי ניסיתי לרצות אותו, ואולי כי חשבתי שאני באמת צריכה לשאוף לשם, אבל עם הזמן הפסקתי כי זה לא באמת היה אני (לצערי או לא - לא ברור...). להגיד לך שהוא לא חושב שאני צריכה לנהוג אחרת? יכול להיות שכן, אבל מה שטוב זה שהוא באמת משתדל לא להעיר יותר מדי, כי אני אני והוא זה הוא וכל אחד ועבודת ה' שלו.

כמובן שבעניין חינוך הילדים זה תמיד טיפה יותר מורכב ויש חיכוכים, אבל מדברים ומתדיינים, ושוב, אם יש אהבה, כבוד ותקשורת טובה - הדברים האלה נפתרים וממש לא מעיבים על החיים. (אני יודעת שבעלי היה רוצה שאני אהיה יותר מבחינה תורנית, אך מבחינת מידות אני יודעת שהוא מאוד מעריך אותי, וגם מבחינת איך שאני מחנכת את הילדים - ולכן זה נותן לי להרגיש מכובדת אצלו - למרות שאני יודעת שיש דברים שהיה רוצה שיהיו שונים.

ועוד דבר - אני באופן אישי חושבת שעדיף ככה - שהבעל יותר דוס מאשר האישה מאשר הפוך, אך זו הגישה שלי... אולי מנסיוני האישי..

וגם אם כן, תוך כדי אנשים מתפתחים ומשתנים לכיוונים שונים...

ולכן - אני חושבת - לשים את עניין המידות, הלב הטוב, ויכולת התקשורת במקום הראשון, כל השאר - זה בונוס (ושוב- כמו שאמרת, זה לא שיש ביניכם הבדלים משמעותיים כמו דתי וחילוני, אלא פערים שיש כמעט אצל כל זוג ברמה זו או אחרת)

אני אתן לך דוגמא - זה שבעלי הוא דוס כזה שלא יוצא איתי למסעדות או לבילויים בחוץ (מסיבות כשרות ודת..)- אולי זה מינוס מבחינתי, אבל זה שאותו בעל, עוזר בבית איפה שרק אפשר, נותן לי לנוח כשאני שפוכה, אבא מקסים לילדים, אחד שאפשר לדבר איתו וגם מישהו שבאמת הולך עם האמת שלו- זה באמת מה שעושה את החיים לטובים. ואני חושבת שהוא חושב עלי אותו דבר הפוך (זה שאני מבזבזת את הזמן במחשב  או שאני לא קוראת לילדים הרבה סיפורי צדיקים אלא יותר על דינוזאורים - זה מינוס... אבל יש הרבה דברים אחרים שהוא והילדים מקבלים ממני - וזה הפלוס...)

תשובה מושקעת ממש ואני עוד צריכה לעכל..(לכן גם לקח זמן להגיב)

עזרת לי להבין כמה דברים שהיו ודברים שחשוב שיהיו. אבל זה עדיין רק ברמת התאוריה וההבנה שזה נכון ו"ככה צריך להיות" וכשאני מנסה לחשוב על עצמי עושה את זה, קשה. במיוחד כשאת כותבת-"את פשוט מרגישה שהוא צודק אבל את פשוט לא שם" וקשה להיות בהרגשה של דיעבד. כאילו-מילא להביא את עצמך כשאת חושבת שאת צודקת,אבל כשאת מרגישה בעצמך שזה שלילי...?

וגם, כשיש נקודות שאני לא בטוחה מה בדיוק השאיפות שלי ונכון,אז נכון שאפשר לדבר אבל כשאת לא בדיוק יודעת מה הדרך שלך,מתבקש פשוט ללכת בדרך שלו,לא?הבעיה שזה גורם לך לא להיות בדרך שלך,כי בינתיים מבחינתך היית בדרך ביניים.

מישהו חכם שהתייעצתי איתו נתן לי דו'-שאם לאמא יש בדיוק תאוריה על איך צריך לשבת בארוחה וכל הסדר והאוכל,ולבעל פחות יש דיעה אבל הוא לא כזה בקטע של לחץ וכללים כמוה,אז אוטומטית לרוב זה יהיה כמוה בבית,כי היא מתווה דרך.וזה אומר שאוטומטית הכיוון שלו פחות משפיע,כי הוא פחות חד בקטע..אז זה גורם לחשוש שבגלל שאני לא סגורה על עצמי אני "אעלם"..

אני מבינה מה שאת אומרת,אבל עדיין תקועה בקטע של החשש.אולי זה כי זה חשש גם ממה שיהיה בבית,ולא רק שאני אוכל להיות בדרך שלי,אבל זה גם לגבי הדרך שלי (אפילו שמסכימה איתך שרצוי מבחינתי שהבעל יהיה יותר דוס,וגם  שמבחינה אישית זה הכרחי אצלי...)

תודה רבה בכל מקרה!חומר טוב למחשבה.ותמיד מחזק לשמוע "בעל ניסיון"

כשאת לא שלמה לגמרי עם הדרך שלך, קשה לך לא להתנצל ולרצות, אך מצד שני את מרגישה בתוכך מה טוב לך. אבל אפשר להיות גמישים, כן להקשיב, אולי גם לנסות ולראות איך מרגיש לך עם זה, אבל לא להתחייב מראש לדברים שהם באמת לא את ולא יעשו לך טוב, להיות עם יד על הדופק ולהתקדם בקצב שלך (אנחנו כן כל הזמן צריכים להתקדם, זה ברור לי, אבל אני, כדי להתקדם, גם  מפנקת את עצמי ומוותרת לעצמי, ובעלי - הוא לא כזה)

אני אגיד איך זה הלך אצלי, בעלי הגיע בתור בחור ישיבה, וככה זה אצל הרבה בחורים, מתוק וצדיק, אבל שממש לא מעורה בעולם הזה. אני ממש לא הייתי שם מבחינה חיצונית, אבל אני חושבת שמבחינה פנימית, מבחינת האמונה בה', הרצון לעשות טוב אנחנו שנינו באותו כיוון, פשוט אצלו זה יותר מתבטא בדקדוק עד קוצו של יוד, ואצלי זה מתבטא יותר בחופשיות, ואני כן גם מוותרת לעצמי לפעמים וטוב לי עם כך.

חוץ מזה, היו, ועדיין יש, נקודות שלא הסכמתי עם בעלי באופן עקרוני. אז כן, קשה להתווכח עם "דעת של תורה", אבל מצד שני, התפקיד שלנו הוא גם להפגיש את ה"דעת של תורה" הזו עם ה"מציאות" (לדוגמא, בעלי ממש רצה חתונה נפרדת, אני ידעתי שיהיה בלאגן בשתי המשפחות שלנו אם זה יקרה, בסוף התפשרנו - המשפחה יושבת יחד, החברים עם מחיצה ובנפרד, אני חושבת שזה שלא היתה לי דעה מוצקה בנידון ולא הייתי מוכנה להלחם על כך, זה הציק לו, מצד שני זה עשה הרבה טוב למשפחות שלנו... גם בברית של הבכור הוא רצה נפרד, אז המשפחה שלו כבדה את זה ושלי לא, הוא רצה לעשות מזה סיפור - אני הרגעתי אותו... בברית של השלישי - הוא כבר נהיה רב קהילה לא דוסית במיוחד, ואז סוף כל סוף הוא הבין למה זה לא שייך לשבת נפרד במציאות שלנו...) אני חושבת שבעוד דברים הוא "נפתח" ואולי קצת "התקלקל" בגללי, וגם אני נהייתי הרבה יותר דוסית בזכותו, אז איפשהו אנחנו נפגשים.

וכך, לדוגמא, בעניין חינוך הילדים, הוא תמיד מביא את הפן התורני, אני חושבת על פנים אחרים - הפן החברתי, הסביבה התומכת/המאתגרת וכו, ואני חושבת שכך הבחירות שלנו הן גם יותר נכונות, כי נכון שמבחינה תורנית הוא עולה עלי, גם מבחינת ידע וגם מבחינת המקום בו הוא נמצא, אך בבחינות אחרות אני תורמת את חלקי וכך יש שיח.

וכמובן, יש גם יתרונות - את לא מרגישה שאת אחראית על "חינוך" בעלך - אף פעם לא הייתי צריכה להעיר אותו בבוקר לתפילה, לדרבן אותו ללכת לשיעור, לבקש ממנו ללמוד עם הילדים תורה (ואם היית בפורום "נשואות בלבד" היית רואה שזה מטריד לא מעט נשים). אני גם לא חושבת שצריך "לחנך" את הבעל, אך כשהדברים האלה לא קורים ולך כן אכפת, כי זה לא המקום שאת יכולה לעשות במקום - זה מציק. ובעיקר - יש דמות תורנית בבית, יש דרך מוגדרת שלאורה אני והילדים הולכים, יש "בית של תורה". אני כן חושבת שהבעל צריך להתוות את הדרך ולהיות כמו "מגדלור" בבית, זה נותן הרבה מאוד לכולם, אפילו אם אני לא בהכל איתו שם. וממש אני לא מרגישה שאני נעלמת, פשוט כי בעלי נותן לי הרבה מקום - גם אם הוא לא מסכים איתי בהכל.

בקיצור ולעניין (אחרי כל האריכות), משפחה - בונים ביחד, זה אתגר, וצריך בשביל זה שותף טוב, בעיקר כזה שיודע לכבד גם דעות שונות, לדבר ולהתפתח ביחד. פערים דתיים - גורמים לאתגר להיות גדול יותר. אך מידות טובות - גורמות להכל להיות אפשרי.

(אבל זה על זוג שהתחתן ואח"כ אחד מהם השתנה...)

http://www.inn.co.il/TV/Cat.ashx/4/118 

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?