אני מיואשת מהחיים.
פתאום תקפה אותי עצבות,
מרגישה שאני חייבת תמיד סיבה בשביל לאכול, סיבה בשביל להיתקלח, סיבה בשביל לישון. כל הדברים שכל בנאדם נורמאלי עושה בטבעיות אני חייבת סיבה בשביל לעשות אותם.בכללי אני בנאדם שמח, (נראת לפחות). משתדלת לראות את הנקודות הטובות שבחיים, מחייכת ומעודדת אנשים ככל הניתן.
למרות הקשיים שעברתי בחיים ואפילו בזכותם אני לומדת להיטיב עם הזולת ולשמחו.
אך יש לי גם הרבה כאבים שמצתברים לי, כל הכאבים שעברתי במשך החיים והייתי מחייכת בכל זאת.
אני מכילה בתוכי את כל הכאבים שלי והרבה של אחרים, ונגמר לי המקום,
אף אחד לא יכול להכיל את הכאבים שלי, ולכן אני שומרת עליהם בתוכי הרבה זמן, ואני כבר מתפוצצת.
היום בכיתי במקלחת בערך שעה בלי לדעת בכלל על מה ולמה, לא קרה לי שום דבר מיוחד.
פשוט נמאס לי שאני עושה רק רק את מה שנח לי, ומה שנראה לי נכון.
כי אם אין לי סיבה לאכול אני לא אוכלת. וככה אני הורגת את עצמי.
דווקא לאחרונה ה' שמע את התפילות שלי ועזר לי להקפיד יותר במצוות

וזה עוד לא עוזר לי להרגיש טוב
תוכלו לעודד אותי בבקשה?
זה סתם שעה של קושי, מחר שוב אחייך ואצבור עוד כאבים בשקט
תודה רבה