עכשיו הוא החליט שהטלפון זה מכונית והוא משחק בו ביצירתיות רבה 

עבר יום קשה על כוחותייך. וואו.

ייתכן שחלק מההבנה וההתנהגות היפה שלו עד עכשיו הייתה מתוך צייתנות, חיקוי, ציות עיוור לדברייך. לא מתוך הבנה ש"ככה יפה להתנהג", ו"צריך להקשיב לאמא".

(אתן לך דוגמא מביתי שקצת השתוללה לפני השינה, אז הושבתי אותה על המיטה ואמרתי לה שצריך להתנהג יפה. היא הקשיבה יפה, ירדה מהמיטה, ושוב השתוללה. הושבתי אותה על המיטה, והיא אמרה "התנהג יפה" ("להתנהג יפה"). אני לא יודעת אם האמירה הייתה מתוך הבנה שככה צריך להתנהג, או מתוך הבנה שזה מה שצריך להגיד כדי שאתן לה לרדת מהמיטה, או סתם כי זה מה שאומרים בהקשר הזה ).

אני חושבת שהגבת בצורה יפה ונכונה למה שהיה היום.

(ואישית, אולי הייתי בוכה מולו לו הייתי במקומך. סתם נקודה שעלתה לי).

וחשוב לי עוד להדגיש- אולי את מרגישה נסערת מכל מה שהיה, שמשהו בביטחון העצמי שלך כאמא התערער- אבל חשוב לזכור שזה קרה רק יום אחד. החמוד לא מתנהג ככה כל יום.

אולי זה הגיע מהמעון, אולי הוא בודק גבולות, אולי הוא בודק התנהגויות חדשות... יש כל מיני מקומות שמהם זה הגיע.

כדאי להכיל את זה (ולעצור את זה), כמו שעשית יפה, לנשום עמוק-עמוק, ולהמשיך הלאה. אני כמעט בטוחה שהוא לא יתמיד בהתנהגות הזו (ואם כן, זה לא בגלל שמשהו בחינוך שלך לא טוב, אלא אולי כדי להדליק לך נורה אדומה למשהו).

אגב, אני לא הייתי מזכירה את זה כי זה קרה רק פעם אחת. אם אני מזכירה לבת שלי התנהגות שלילית אחרי שעובר פרק זמן (של שעה או יותר), אני עושה את זה רק אם אני חושבת שהיא תפיק משהו משמעותי מהתזכורת הזו.

יותר כדאי להזכיר כמה יפה הוא ביקש סליחה, כמה זה נעם לך ושימח אותך וכד'.

חיבוק על האגרטל שנשבר. איך אומרים? עדיף לשלם בכסף ולא בבריאות.

לילה טוב!

ו"הערה וחצי" בחוכמה שלאחר מעשה (וכמובן, אי אפשר לחשוב על כל פרט תוך-כדי):

אחרי שהאגרטל נפל ונשבר, מכיוון שגם נבהל - אפשר היה להוסיף שאת מצטערת שכואב לו, אפילו בליווי חיבוק קצר (שזה תמיד טוב לעשות כשמשהו פתאומי מבהיל), ואז בשקט את יכולה להמשיך כמו שאמרת שאת מצטערת על ההתנהגות הזו שלו היום..

לגבי לדבר איתו על זה שוב, לא כדאי לדעתי. זה בדיוק דבר שלומדים מתוך ההתנהלות - וההתנהלות שלך היתה מעולה.

באמת תמיד טוב להיות בענווה ולצפות לה' - אבל סה"כ עניינית מה שחשבת על עצמך היה די נכון. ההתנהגות שלו לא באה "בגללך", והתגובה שלך כיוונה אותו טוב.

אדרבה, לדעתי תגובה כזו כמעט אי אפשר שתבוא מ"תכנון" מדוקדק. היא באה מגישה נכונה שממילא תופסת נכון איך להגיב. קודם כל, האהבה הטבעית לילד, התפיסה שלאמא יש מה לומר, ועם זה לא לעשות מזה "הצגת שתלטנות" אלא להציע בנחת הצעות חליפיות.

וגם זה שבכית מזה.. כלומר: אמא, לא "רובוט" שתכנתו אותו ב"שיטות".

לענ"ד, התשובה לשאלה איך כדאי להגיב במצבים כאלה, היא - כמו שהגבת...

תצליחו..

הרבה דברים מעצבנים בו זמנית.

אבל באמת אל תקחי קשה כ"כ הוא בסך הכל די תינוק עדיין. הוא לא התכוון להרביץ במובן הבוגר של זה.

זה גיל כזה של ה כ ל שלי.

ותנחומים על האגרטל...

בס"ד

הכל "אני" ו"שלי"

זה הגיל בו מתגלה האגוצנטרים

ומתחילים לחנך..

אל תתרגשי ופעלת מצויין

כתבתי לכם תגובה ארוכה.. עדכנתי מה קרה במהלך הערב עד שהוא הלך לישון, ועניתי לכל אחד מכם....... ואז באמצע הכל נתקע ונמחק =/

אין לי כח שוב לכתוב הכל, אז בגדול - מתברר שהוא היה ממש ממש עייף, ולא ישן צהריים במעון (דיברתי עם המטפלת שלו), והיה קשה להשכיב אותו הלילה לישון.. מאוד קשה.. אבל ברגע שהוא נרגע - זה לקח דקה והוא כבר היה רדום לגמרי......

אממ.. טוב -

חדשה דנדשה - תודה רבה רבה על זווית הראייה שהצעת, את ממש צודקת!!! הם באמת שוקעים לגמרי במשחק שלהם.. והוא באמת לא רגיל שמפריעים לו באמצע.. (חוץ מאחותו הקטנה...)

אור היום - לגבי העניין של הבכי.... באותו רגע שהרגשתי שאני פשוט רוצה לבכות, עלתה בי המחשבה האם לבכות מולו או לא... והחלטתי שלא... כי חשבתי שאולי ההשפעה לא תהייה טובה.. אולי זה יראה לו שאמא "חלשה".. וזה יפגום לו בביטחון שאמא היא חזקה ואפשר לסמוך עליה וכו'.. אולי אני טועה? באמת מעניין אותי לברר את זה... כי אני זוכרת מהתיכון שהייתה לנו מורה כזאת, שהייתה לוקחת מאוד אישית ונפגעת וכמעט בוכה בכיתה, וזה ממש לא גרם לתלמידים להעריך אותה יותר.. להפך.... אז מעניין אותי אם זה נכון גם כאן, או שאני סתם משליכה...

דן - קודם כל תודה רבה, ממש חיזקת אותי..!! אני מאוד מאמינה שללכת עם תחושות הבטן שלי כאמא זה הכי נכון, אבל בכל זאת צריכה "קווים מנחים".. אני עדיין לא מרגישה שאני יודעת איך להתנהג אם שוב קורה דבר כזה.. האם זה נכון לקחת אותו לחדר שיחשוב על מה שהוא עשה? זה מתאים לגילו? הוא מבין מה זה אומר? הוא יכול לחשוב על מה שהוא עשה?... אני לא יודעת... וגם, באמת זה לא היה רעיון טוב לקחת אותו לחדר שלנו... מה עושים במקרה אחר? אני גם חושבת שבכל מקום שאני אשים אותו הוא פשוט ימצא לו במה לשחק.. ואז מה המטרה?! לגבי העצה שלך לתת לו חיבוק ולומר שאני מצטערת שהוא נבהל או כאב לו - זה ממש נכון!!! אני מאוד מסכימה... אבל לצערי באותו רגע הרגשתי שאני לא מסוגלת... הייתי חייבת קודם כל להחזיק את עצמי לא לכעוס עליו... הלוואי שאוכל להצליח להתגבר על רגשות כאלה ולהראות לו שגם בזמנים הקשים האלה אני קשובה לו ואכפת לי מהתחושות שלו...
באמת, איך מרגיעים ילד שנכנס לכזה סחרור של זעם?.. ואיך מגיבים על משהו מאוד מאוד לא בסדר שילד עושה?

חילזון והביצה שהתחפשה - תודה רבה... אני יודעת שזה הגיל.. עדיין זה היה פתאומי מדי... וגם, חשוב לי לדעת איך נכון להגיב במקרים האלה...

שוב, תודה לכולכם!! זה היה מאוד מחזק לקרוא את התגובות שלכם... ומה ששאלתי פה כל אחד בנפרד - כמובן פתוח לדיון, אשמח להחכים מכולכם...

אני משתאה מרצף האירועים כפי שסיפרת אותם.

בכל חלק שקראתי חשבתי, איזו תגובה יפה, לא מאבדת עשתונות, מסבירה לילד, מדברת איתו, קשובה, אך גם אסרטיבית ומפגינה מנהיגות (שבעיניי חשובה ככ לילד שתמצא אצל הוריו),

ואז גיליתי שזה עוד לא הסוף ויש המשך

מרשים מאוד, שגם אחרי שהשידה כמעט נפלה עליו, והוא בכה בהיסטריה, את נתת לו את מה שהייה צריך: חיבוקבטחון ומילה טובה, וגם הבהרה, שהכללים נותרו תקפים.

הרי הרבה יותר פשוט זה לאפשר לו מה שהוא רוצה ושירגע מהר, אבל לא בטוח שזה מה שיצמיח אותו.

בקיצור, מעריכה מאוד את האימהות שלך, כפי שראיתיה מהסיפור

מאחלת את כל הטוב, שתגדלו- את ומשפחתך מאירועים כאלו, ובטוחה שזה יקרה בע"ה

לבדוק שכל הרהיטים יציבים מספיק שלא ייפול על ילדים משהו כבד בטעות

לדעתי זה חשוב וכבר קרו דברים מעולם

וכל הכבוד לך אני לא מצליחה להגיב כל כך יפה ברב הפעמים

אנחנו ההורים כ"כ עסוקים בלחננך ובחשש מהתנהגויות לא חנוכיות, שאנחנו עלולים לפספס דברים אחרים ,ולא מספיק קשובים .

אם ילד מתנהג ככ, ואת אומרת שהוא ילד שבד"כ מתנהג יפה ושזה לא אופייני לו, חשוב לבדוק האם הכל בסדר- האם יש משהו שמציק לו, האם קרה לו משהו לא נעים בגן, וכדו.

התפרצויות לא אופייניות דורשות התייחסות- לא להתנהגות אלא לגורם שלה.

בדקת איך הוא מרגיש? האם יש משהו איתו הוא מתמודד?

זה שלב חשוב וקודם לכל סוגיית החינוך.

ילדים הם לא רובוטים ,אלא בני אדם עם עולם שלם מלא רגשות ,מחשבות וכו' בדיוק כמונו.

לא הייתי משאירה את זה רק ברמה החנוכית, אלא ראשית כל בודקת את הגורם והסיבה לזעם ולהתפרצות הלא אופיינית

(וזה שהוא ביקש סליחה אח"כ, לענ"ד רק מחזקת את המחשבה הזאת שהוא לא עשה את זה מחוצפה או חוסר גבולות, אלא כי משהו אולי העיק עליו).

דיברתי עם המטפלת שלו, והיא סיפרה לי שהוא לא ישן צהריים.. חוץ מזה היא אמרה שהוא היה מקסים ולא היה שום דבר יוצא דופן. אז כן ביררתי, כמובן..
אז מסתבר שהוא היה עייף בצורה קיצונית...
בכל אופן, למי שמתעניין, ברוך ה' הכל חזר לשגרה, והוא חזר להיות מקסים כמו תמיד.. ילד ממושמע ומתוק  ב"ה

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....