לפני שעה בערך, הבן שלי (בן שנתיים ותשע) חזר מהמעון... קיבלתי אותו כמובן בשמחה גדולה.. חיבוקים, נשיקות, השתוללנו וכו'.. היה ממש ממש כיף וצחקנו מלא.. ואז הוא מצא את המכוניות הקטנות שלו, ואני חזרתי לעיסוקיי... ופתאום שמעתי אותו צורח מה זה צרחה... לא שמעתי אותו צורח ככה בחיים!!! באתי לראות מה קרה.. ואני רואה שאחותי (שנמצאת אצלנו היום) התיישבה על הספה, ששם הוא שיחק עם המכוניות, מסכנה, היא תפסה פינה קטנה שהיה לה בה מקום, והוא צורח עליה שתזוז לו משם כי הוא משחק....
אז כמובן שזה לא בסדר שהוא מגרש אותה, אבל יותר מזה - אין לה מקום אחר לשבת.... זו הספה היחידה שיש לנו בבית... ככה שאין מצב לוותר על זה (ובכל מקרה נראה לי שלא נכון לוותר על דבר כזה, כי זה ממש ההפך מחינוכי...).
אז ניגשתי אליו והסברתי לו יפה שעל הספה יושבים, לא משחקים.. ושהוא יכול לשחק על הספה בשמחה, אבל כשמישהו רוצה לשבת - אז צריך לקחת את המכוניות למקום אחר. הוא מאוד כעס, וצרח בצורה נוראית... פשוט אני לא יודעת מאיפה זה בא הצרחות האלה... זה ממש חדש.. כמובן שלא הראיתי כאילו אני מתרגשת מזה, רק אמרתי לו "מה קרה לך שאתה צורח ככה היום? פעם ראית את אבא או אמא צורחים ככה?! זה לא יפה לצרוח.. אפשר לדבר ולהגיד מה רוצים או לא רוצים.. אבל לא צורחים".
בכל אופן, התחלתי להראות לו מקומות אחרים שאפשר לשחק בהם עם המכוניות.. אמרתי לו שעל השטיח אפשר לעשות כביש גדול ואפילו יש שם עיגולים שהם כמו כיכרות וכו' וכו'... הוא ממש השתכנע, וכמעט הסכים, ואז פתאום הוא נזכר שהוא רצה על הספה ונתן לי מכה, אני כבר לא זוכרת איפה וכל זה.. אז לקחתי לו את המכונית מהיד, ואמרתי לו שלילד שמרביץ לא מגיע לשחק במכוניות... הוא כעס ודחף את הפנים שלי אחורה עם שתי הידיים שלו... לא יודעת מה קרה לו!! ממש מתבגר קטן... באותו רגע לקחתי את כל המכוניות שלו והרמתי אותן גבוה, אמרתי לו שאני ממש עצובה שהוא מתנהג ככה היום.. והוא בתגובה צרח את הצרחות החדשות שלו...
אני רוצה להגיד שלא ממש ידעתי איך להגיב כי בחיים זה לא קרה לי איתו.. הוא תמיד מבין ומקבל...
אז אמרתי לו שנראה לי שהוא ממש צריך להירגע, ולקחתי אותו לחדר. אבל החדר שלו היה תפוס - כי אחותו הקטנה ישנה שם, אז בלית ברירה שמתי אותו בחדר שלנו (ההורים). כמובן שלא סגרתי עליו את הדלת או משהו, רק אמרתי לו שאני רוצה שהוא יחשוב קצת על מה שהוא עשה, ואיך שהוא התנהג.. ושיבקש מאמא סליחה כי כאב לי מאוד במכה שהוא נתן לי ואני עצובה... הוא אמר "לא!!!!" ואני רק הסתכלתי עליו (קצת בהלם...) ואז יצאתי...
פתאום אני שומעת שהוא טיפס שם על שידה והגיע לאגרטל זכוכית... רצתי לשם מהר והזזתי את האגרטל לשידה גבוהה יותר, אז מיד הוא נגע במשהו אחר ובעוד משהו... כל מה שאני לא מרשה ונמצא גבוה בכלל.. הבנתי שזה לא מתאים לשים אותו שם, והייתי פשוט חסרת אונים, כי מה כן נכון לעשות איתו? הוצאתי אותו משם, ואני אפילו לא זוכרת מה אמרתי או עשיתי איתו כי מאותו רגע הכל היה ממש מהיר - הוא רץ חזרה לחדר וניסה לטפס על אותה שידה גבוהה ששמתי עליה את האגרטל, וכשהוא טיפס - כל השידה נפלה עליו והאגרטל נפל ונשבר.......
רצתי לשם מבוהלת וראיתי מיד שלא קרה לו כלום (השידה לא נפלה עליו ממש ב"ה, החדר קטן מדי, אז השידה נתקעה במשהו שעצר אותה.. היא רק נטתה הצידה. הוא כמובן נבהל מאוד ובכה ממש... אני כמעט בכיתי בעצמי מכל מה שקרה, ובאותו רגע בעיקר כי זה האגרטל שאני הכי הכי אוהבת... זה נשמע מצחיק, אבל באמת קניתי אותו בחנות שאני אף פעם לא קונה כי היא יקרה, אבל אותו אהבתי באופן מיוחד ושמרתי עליו כל כך.. 
הייתי צריכה כוחות נפש ממש גדולים לא להפליק לו על זה, כי פשוט הייתי כל כך נסערת....... אבל החזקתי מעמד, הזזתי אותו מהזכוכיות ואמרתי לו שאני כל כך מאוכזבת ממנו וכל כך עצובה היום מההתנהגות שלו... (באמת שלא ידעתי מה לומר...).
אספתי את הזכוכיות וכל מה שרציתי היה לברוח לאנשהו ולבכות
ב"ה שאחותי הייתה, ביקשתי ממנה להשגיח עליו וסגרתי את עצמי בחדר... ממש בכיתי :'(
כשיצאתי אחרי כעשר דקות הוא ניגש אלי וביקש סליחה.. ונתן לי נשיקה... הוא כמובן לא ידע להגיד על מה הוא מבקש סליחה... אני לא מצפה שהוא יבין עד כדי כך... אחרי כמה דקות הוא ביקש לשחק במכוניות שלו... אמרתי לו שאמנם סלחתי לו, אבל היום הוא לא ישחק במכוניות..
אפשר להגיד שזהו. ככה זה בערך נגמר...
אני ממש מבואסת =/
יושבת עצובה וכותבת לכם.. הוא משחק לו.. לא נראה לי שהדברים שקרו עשו עליו כ"כ רושם..
פשוט לא ידעתי איך להתנהג איתו, איך להגיב אליו... אף פעם לא עמדתי בכזה מצב.. הוא תמיד כל כך מבין כשמדברים אליו, והיום הוא היה נוראי... אני ממש אשמח לשמוע מכם איך כן כדאי להגיב במצבים כאלה, כי פתאום אני מרגישה פשוט אובדת עצות!!
וגם - איך נכון להמשיך היום? האם לא לדבר על זה ולא להזכיר מה שהיה כי זה נגמר? או להזכיר ולדבר על זה כשהוא יהיה יותר נינוח, נגיד אחרי המקלחת או משהו?
נ"ב - בדיוק אתמול דיברתי עם בעלי על נושא החינוך.. והרגשתי שב"ה הולך לי טוב ואני דיי יודעת איך להגיב בכל מני מצבים, ואז ה' שלח לי את זה... אולי הייתה בזה גאווה, ועכשיו היא נעלמה כליל ;)
איך הייתי צריכה לנהוג? או איך לנהוג להבא?אהבה של אימא
אגבאהבה של אימא
עכשיו הוא החליט שהטלפון זה מכונית והוא משחק בו ביצירתיות רבה 
יכול להיות שפעם ראשונה מפריעים לן באמצע משחק?חדשה דנדשה
חיבוק על האגרטל- כמו שאומרים כפרת עוונות עדיף שזה מאשר בדברים אחרים חלילה.
מתוקה אחת...אור היום
עבר יום קשה על כוחותייך. וואו.
ייתכן שחלק מההבנה וההתנהגות היפה שלו עד עכשיו הייתה מתוך צייתנות, חיקוי, ציות עיוור לדברייך. לא מתוך הבנה ש"ככה יפה להתנהג", ו"צריך להקשיב לאמא".
(אתן לך דוגמא מביתי שקצת השתוללה לפני השינה, אז הושבתי אותה על המיטה ואמרתי לה שצריך להתנהג יפה. היא הקשיבה יפה, ירדה מהמיטה, ושוב השתוללה. הושבתי אותה על המיטה, והיא אמרה "התנהג יפה" ("להתנהג יפה"). אני לא יודעת אם האמירה הייתה מתוך הבנה שככה צריך להתנהג, או מתוך הבנה שזה מה שצריך להגיד כדי שאתן לה לרדת מהמיטה, או סתם כי זה מה שאומרים בהקשר הזה 
).
אני חושבת שהגבת בצורה יפה ונכונה למה שהיה היום.
(ואישית, אולי הייתי בוכה מולו לו הייתי במקומך. סתם נקודה שעלתה לי).
וחשוב לי עוד להדגיש- אולי את מרגישה נסערת מכל מה שהיה, שמשהו בביטחון העצמי שלך כאמא התערער- אבל חשוב לזכור שזה קרה רק יום אחד. החמוד לא מתנהג ככה כל יום.
אולי זה הגיע מהמעון, אולי הוא בודק גבולות, אולי הוא בודק התנהגויות חדשות... יש כל מיני מקומות שמהם זה הגיע.
כדאי להכיל את זה (ולעצור את זה), כמו שעשית יפה, לנשום עמוק-עמוק, ולהמשיך הלאה. אני כמעט בטוחה שהוא לא יתמיד בהתנהגות הזו (ואם כן, זה לא בגלל שמשהו בחינוך שלך לא טוב, אלא אולי כדי להדליק לך נורה אדומה למשהו).
אגב, אני לא הייתי מזכירה את זה כי זה קרה רק פעם אחת. אם אני מזכירה לבת שלי התנהגות שלילית אחרי שעובר פרק זמן (של שעה או יותר), אני עושה את זה רק אם אני חושבת שהיא תפיק משהו משמעותי מהתזכורת הזו.
יותר כדאי להזכיר כמה יפה הוא ביקש סליחה, כמה זה נעם לך ושימח אותך וכד'.
חיבוק על האגרטל שנשבר. איך אומרים? עדיף לשלם בכסף ולא בבריאות.
לילה טוב!
התנהגת מצוין.ד.
ו"הערה וחצי" בחוכמה שלאחר מעשה (וכמובן, אי אפשר לחשוב על כל פרט תוך-כדי):
אחרי שהאגרטל נפל ונשבר, מכיוון שגם נבהל - אפשר היה להוסיף שאת מצטערת שכואב לו, אפילו בליווי חיבוק קצר (שזה תמיד טוב לעשות כשמשהו פתאומי מבהיל), ואז בשקט את יכולה להמשיך כמו שאמרת שאת מצטערת על ההתנהגות הזו שלו היום..
לגבי לדבר איתו על זה שוב, לא כדאי לדעתי. זה בדיוק דבר שלומדים מתוך ההתנהלות - וההתנהלות שלך היתה מעולה.
באמת תמיד טוב להיות בענווה ולצפות לה' - אבל סה"כ עניינית מה שחשבת על עצמך היה די נכון. ההתנהגות שלו לא באה "בגללך", והתגובה שלך כיוונה אותו טוב.
אדרבה, לדעתי תגובה כזו כמעט אי אפשר שתבוא מ"תכנון" מדוקדק. היא באה מגישה נכונה שממילא תופסת נכון איך להגיב. קודם כל, האהבה הטבעית לילד, התפיסה שלאמא יש מה לומר, ועם זה לא לעשות מזה "הצגת שתלטנות" אלא להציע בנחת הצעות חליפיות.
וגם זה שבכית מזה.. כלומר: אמא, לא "רובוט" שתכנתו אותו ב"שיטות".
לענ"ד, התשובה לשאלה איך כדאי להגיב במצבים כאלה, היא - כמו שהגבת...
תצליחו..
מסכימה עם דן גםחדשה דנדשה
נשמע מבאס מאדחילזון 123
הרבה דברים מעצבנים בו זמנית.
אבל באמת אל תקחי קשה כ"כ הוא בסך הכל די תינוק עדיין. הוא לא התכוון להרביץ במובן הבוגר של זה.
זה גיל כזה של ה כ ל שלי.
ותנחומים על האגרטל...
תסמונת גיל שנתייםהביצה שהתחפשה
בס"ד
הכל "אני" ו"שלי"
זה הגיל בו מתגלה האגוצנטרים
ומתחילים לחנך..
אל תתרגשי ופעלת מצויין
^^^כתבת קצר ולעניין! מסכימה!מקרוני בשמנת
וואי, איזה באסה..אהבה של אימא
כתבתי לכם תגובה ארוכה.. עדכנתי מה קרה במהלך הערב עד שהוא הלך לישון, ועניתי לכל אחד מכם....... ואז באמצע הכל נתקע ונמחק =/
אין לי כח שוב לכתוב הכל, אז בגדול - מתברר שהוא היה ממש ממש עייף, ולא ישן צהריים במעון (דיברתי עם המטפלת שלו), והיה קשה להשכיב אותו הלילה לישון.. מאוד קשה.. אבל ברגע שהוא נרגע - זה לקח דקה והוא כבר היה רדום לגמרי......
אממ.. טוב -
חדשה דנדשה - תודה רבה רבה על זווית הראייה שהצעת, את ממש צודקת!!! הם באמת שוקעים לגמרי במשחק שלהם.. והוא באמת לא רגיל שמפריעים לו באמצע.. (חוץ מאחותו הקטנה...)
אור היום - לגבי העניין של הבכי.... באותו רגע שהרגשתי שאני פשוט רוצה לבכות, עלתה בי המחשבה האם לבכות מולו או לא... והחלטתי שלא... כי חשבתי שאולי ההשפעה לא תהייה טובה.. אולי זה יראה לו שאמא "חלשה".. וזה יפגום לו בביטחון שאמא היא חזקה ואפשר לסמוך עליה וכו'.. אולי אני טועה? באמת מעניין אותי לברר את זה... כי אני זוכרת מהתיכון שהייתה לנו מורה כזאת, שהייתה לוקחת מאוד אישית ונפגעת וכמעט בוכה בכיתה, וזה ממש לא גרם לתלמידים להעריך אותה יותר.. להפך.... אז מעניין אותי אם זה נכון גם כאן, או שאני סתם משליכה...
דן - קודם כל תודה רבה, ממש חיזקת אותי..!! אני מאוד מאמינה שללכת עם תחושות הבטן שלי כאמא זה הכי נכון, אבל בכל זאת צריכה "קווים מנחים".. אני עדיין לא מרגישה שאני יודעת איך להתנהג אם שוב קורה דבר כזה.. האם זה נכון לקחת אותו לחדר שיחשוב על מה שהוא עשה? זה מתאים לגילו? הוא מבין מה זה אומר? הוא יכול לחשוב על מה שהוא עשה?... אני לא יודעת... וגם, באמת זה לא היה רעיון טוב לקחת אותו לחדר שלנו... מה עושים במקרה אחר? אני גם חושבת שבכל מקום שאני אשים אותו הוא פשוט ימצא לו במה לשחק.. ואז מה המטרה?! לגבי העצה שלך לתת לו חיבוק ולומר שאני מצטערת שהוא נבהל או כאב לו - זה ממש נכון!!! אני מאוד מסכימה... אבל לצערי באותו רגע הרגשתי שאני לא מסוגלת... הייתי חייבת קודם כל להחזיק את עצמי לא לכעוס עליו... הלוואי שאוכל להצליח להתגבר על רגשות כאלה ולהראות לו שגם בזמנים הקשים האלה אני קשובה לו ואכפת לי מהתחושות שלו...
באמת, איך מרגיעים ילד שנכנס לכזה סחרור של זעם?.. ואיך מגיבים על משהו מאוד מאוד לא בסדר שילד עושה?
חילזון והביצה שהתחפשה - תודה רבה... אני יודעת שזה הגיל.. עדיין זה היה פתאומי מדי... וגם, חשוב לי לדעת איך נכון להגיב במקרים האלה...
שוב, תודה לכולכם!! זה היה מאוד מחזק לקרוא את התגובות שלכם... ומה ששאלתי פה כל אחד בנפרד - כמובן פתוח לדיון, אשמח להחכים מכולכם...
הגבת מדהיםצביטל
אני משתאה מרצף האירועים כפי שסיפרת אותם.
בכל חלק שקראתי חשבתי, איזו תגובה יפה, לא מאבדת עשתונות, מסבירה לילד, מדברת איתו, קשובה, אך גם אסרטיבית ומפגינה מנהיגות (שבעיניי חשובה ככ לילד שתמצא אצל הוריו),
ואז גיליתי שזה עוד לא הסוף ויש המשך
מרשים מאוד, שגם אחרי שהשידה כמעט נפלה עליו, והוא בכה בהיסטריה, את נתת לו את מה שהייה צריך: חיבוקבטחון ומילה טובה, וגם הבהרה, שהכללים נותרו תקפים.
הרי הרבה יותר פשוט זה לאפשר לו מה שהוא רוצה ושירגע מהר, אבל לא בטוח שזה מה שיצמיח אותו.
בקיצור, מעריכה מאוד את האימהות שלך, כפי שראיתיה מהסיפור
מאחלת את כל הטוב, שתגדלו- את ומשפחתך מאירועים כאלו, ובטוחה שזה יקרה בע"ה
כנלמשיח עכשיו!
אז לפי הנסיון שלי..מקרוני בשמנת
בקשר להתנהגות שלו, זה הגיל!
שנתיים וחצי בהחלט מוגדר כסוג של גיל התבגרות, ולפעמים הילדים מנסים את הגבולות כל כך בהגזמה שאנחנו נבהלים וטועים, וזה בסדר.
לעניות דעתי, הגבת בצורה נהדרת. שמרת על רוגע והיית מאוד ברורה ורצינית. אין לי שום. דרך אחרת להציע להגיב יותר טוב. אשרייך!
אבל אל תזכירי ואל תעלי את הנושא. תתפלאי לגלות כמה ילדים לומדים בעצמם את הלקח, הוא קלט את התגובה, זה נשמר "בכונן הקשיח" ווהוא יסיק את המסקנות בקצב ובסדר שמתאימים לו.
ועוד משהו קטןl666
לבדוק שכל הרהיטים יציבים מספיק שלא ייפול על ילדים משהו כבד בטעות
לדעתי זה חשוב וכבר קרו דברים מעולם
וכל הכבוד לך אני לא מצליחה להגיב כל כך יפה ברב הפעמים
לפעמיםהדסדס
אנחנו ההורים כ"כ עסוקים בלחננך ובחשש מהתנהגויות לא חנוכיות, שאנחנו עלולים לפספס דברים אחרים ,ולא מספיק קשובים .
אם ילד מתנהג ככ, ואת אומרת שהוא ילד שבד"כ מתנהג יפה ושזה לא אופייני לו, חשוב לבדוק האם הכל בסדר- האם יש משהו שמציק לו, האם קרה לו משהו לא נעים בגן, וכדו.
התפרצויות לא אופייניות דורשות התייחסות- לא להתנהגות אלא לגורם שלה.
בדקת איך הוא מרגיש? האם יש משהו איתו הוא מתמודד?
זה שלב חשוב וקודם לכל סוגיית החינוך.
ילדים הם לא רובוטים ,אלא בני אדם עם עולם שלם מלא רגשות ,מחשבות וכו' בדיוק כמונו.
לא הייתי משאירה את זה רק ברמה החנוכית, אלא ראשית כל בודקת את הגורם והסיבה לזעם ולהתפרצות הלא אופיינית
(וזה שהוא ביקש סליחה אח"כ, לענ"ד רק מחזקת את המחשבה הזאת שהוא לא עשה את זה מחוצפה או חוסר גבולות, אלא כי משהו אולי העיק עליו).
כמו שכתבתי בהמשך (אם תסתכלי על התגובות הבאות)אהבה של אימאאחרונה
דיברתי עם המטפלת שלו, והיא סיפרה לי שהוא לא ישן צהריים.. חוץ מזה היא אמרה שהוא היה מקסים ולא היה שום דבר יוצא דופן. אז כן ביררתי, כמובן..
אז מסתבר שהוא היה עייף בצורה קיצונית...
בכל אופן, למי שמתעניין, ברוך ה' הכל חזר לשגרה, והוא חזר להיות מקסים כמו תמיד.. ילד ממושמע ומתוק ב"ה
השבת אבידה - כלבי האסקי סיבירייהודיה מא"י
מי שיש לו רעיון למי הכלבים שייכים שיפנה אלי בבקשה באישי
אמהות לבנים עם אטופיק- יש תקווה לשרוול קצר בקיץ?שיח סוד
עד היום לבש ארוך בקיץ,
מסכן שכל החברים בגן עם קצר מרענן - הוא חם לו עם ארוך.
אבל כשהוא עם קצר בשרוול/במכנס הוא מתחיל לגרד כי זה נגיש…
עם השנים למדנו יותר להתנהל עם האטופיק ועכשיו ההתפרצות במצב סבבה
מפחדת לקנות לו מלאי של קצר ולהתבאס (מה שקרה קיץ אחד שפשוט מלא כסף הלך לחולצות שלא השתמש…)
לא יודעת להגיד כי כל החורף סתיו לבש ארוך
בקיצור, באיזה גיל כבר יכלתם לשים להם קצר בקיץ? אם בכלל…
משהו אחד- במזגנים בקיץ לא כזה חם....יעל מהדרום
לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.
ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.
ואפשר לקפל לו את השרוולים ולבדוק איך זהיעל מהדרוםאחרונה
אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.
מעון/משפחתון תורני מומלץ בהדר גניםאושי 9
יש ברחוב בגין מעון חסידימתיכון ועד מעוןאחרונה
איך נותנים לילדים הרגשת יציבות בתקופה כזאת?מתוך סקרנות
אני מרגיש, שאת הילדים מטרידה בעיקר ההפסקה הפתאומית (מבחינתם) של פעילות מסגרות החינוך, כשבינינו אף אחד לא יודע מתי יחזרו.
לכל השאר הם יחסית מתרגלים ומסתגלים...
,למישהו יש טיפים איך לתת להם בטחון בנושא זה (יש לילדה אחת לדוגמה עוד חודשיים יום הלדת בגן, וכבר עכשיו מוטרדת האם יתקיים או לא...)?
אפשר לשתף את הגננתמענין
שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.
אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.
באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו.
רעיון, תודהמתוך סקרנותאחרונה
סיר בישול איטיטרכיאדה
בעקבות המלצה פה של @פשוט אני קניתי סיר בישול איטי.
שמתי בבוקר חלקי עוף ותפוחי אדמה, הוספתי תבלינים והדלקתי על החום הנמוך (יש שתי דרגות חום- נמוך וגבוה, ועוד אפשרות של שמירה על חום)
לאחר חמש שעות בדקתי וראיתי שהעוף לא מתחיל אפילו להיות עשוי, בעוד שעל החום הנמוך ההמלצה היא 6-8 שעות.
בהתייעצות עם גי פי טי הוספתי כוס מים והגברתי לחום הגבוה, חיכיתי עוד שעתיים, וכעת העוף מוכן בקושי, רחוק מאד מלהיות רך ועסיסי כמו
שתארו לי. התפוחי אדמה מוכנים אבל מעט קשים. בקיצור, ממש לא מה שדמיינתי.
אשמח שתאירו את עיני איפה טעיתי, כי תוצאה כזאת יכולתי להשיג גם אם הייתי מניחה סיר עם עופות על האינדוקציה לכמה שעות (ואז החום היה הרבה יותר גבוה והבישול יותר טוב)
בנוסף, הנוזלים בתבשיל בקושי מבעבעים, זה נראה כאילו החום כל כך חלש!
אולי תשאלי בפורום מתכוניםיעל מהדרום
נראה שהיה חסר רוטבחילזון 123אחרונה
זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול
ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל
כשהאיש בעבודה בזמן המלחמהעקרת הבית
בימים הראשונים האיש שלי עבד מהבית, ועכשיו נוסע לעבודה.
מה אתן עושות כדי לגרום לאיש שלכן להבין שיחד עם העבודה, יהיה קשוב לצרכים שלכן ושל הילדים?
הוא יודענהג ותיק
שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?
אולי פשוט לדבר איתו על זה
אם יורשה לי (בתור מי שבעבודה, אמנם מהבית)משה
בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.
אחר כך אפשר לאזן מחדש.
משתפים מהלבתהילה 3>אחרונה
היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/
הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה
אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו
שלום מחפשת פסיכיאטר לילדים באיזור מרכזממתקית
או הסביבה, ירושלים, או כל מקום אחר.
לא דרך הקופה
מישהו פרטי שאני יכולה להתקשר אליו לפלאפון באופן אישי.
אשמח לטלפון בפרטי
בדרך כלל גם לפסיכיאטרים פרטיים יש מזכירהמתואמת
ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.
בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...
לא נכוןאריק מהדרום
תודה אבל צריכה לילדים.ממתקית
אבלאם אפשר בכל זאת מספר...
זה יפה! ומעניין כמה זה נפוץ...מתואמת
בוודאיאריק מהדרום
אז זה באמת יפה...מתואמתאחרונה
יש את ד''ר מרים פאסקיןמתיכון ועד מעון
את ד''ר ליעד רוטשטיין
ד''ר מאיה אליעזר
במרכז, פרטיות