לדעתי, הגדרת השאלה מוטעית - 

ויתכן שמזה גם באה חלק מהבעיה.

זה לא "הורות טוטאלית" או "יודעים להציב גבולות ולא להיכנע לכל בכי"...

כשניגשים באופן בריא ונינוח, זה לגמרי הולך ביחד.

הצבת הדברים כ"עימות": "למלא אחר דרישותיהם".. או "אני לא מוכנה לשבת על ידו" - היא לא נכונה.

וחלק לגמרי מההורות החמה, הוא גם הרגלה הדרגתית איך להסתדר בנחת בעצמם, מתוך החום שהם מקבלים.

זה ממש לא טוב, לדעתי, אם חושבים שכאשר צריך להיענות לבכי של ילד קטן, זה "להיכנע" - ואם לא אז זה פחות "הורות"..

ולאידך, כאילו אלו שנוטים ל"הורות" לגמרי, הם פשוט לא יודעים היכן להציב גבול...

כשמדובר בתינוק אין עניין של כניעה לבקשות או משהו כזה. הוא גם לא מבין מה זה לחכות.

(אם אין בררה אז נכון שהוא יבכה ויחכה אבל אין מה לעשות מזה אידיאל ושיטה).

כשמדובר בילד בן 5 נגיד אז ברור שלא נענים לכל דרישה וגם אפשר לדבר איתו ולהגיע להבנות וגבולות.

איתי במיטה, גם אם הלך לישון בשלו- קם בלילה ורוצה לישון איתנו. לפעמים נרדם בידיים בסלון ואז אני מעבירה אותו למיטה, לפני כמה ימים פשוט שמתי אותו במיטה בעודו ער (ועייף, אל דאגה), והוא בכה ובכה. יש שיגידו-הוא צריך אותך, תישארי לידו.

אני נפרדתי ממנו יפה, בחום, והלכתי לחדר אחר. הוא בכה ובכה, קרא לי להביא לו טישו, הלכתי וכל פעם- מינימום התייחסות כדי שלא כל הלילה יקרא לי ואבוא, וככה יבין שהוא יכול לקבל תשומת לב. היה לי חשוב שיבין שכעת הולכים לישון. אז תגידו שהוא צריך אותי? ושעליי להיות לידו עד שיירדם? אני אמא גרועה כי אני לא לידו? ולא מספקת לו תשומת לב? לתת לו לישון איתי כי הוא צריך אותי?? מה היא דרך האמצע? הורות טוטאלית אני מכנה מי שיעשה הכל ללא גבול למען ריצוי ילדיו, ואני גם נגד הגישה של לינה משותפת לכתחילה. זה טוטאלי בעיניי. אני צריכה גבולות. כל אחד- במיטה שלו, יש חדר ילדים ויש חדר הורים. ביום-ערים ושוהים עם ההורים, חיבוקים וכו', בלילה- ישנים וזהו. גם להורים מגיע ונכון להיות לבד בערב, לאו דווקא כזוג אלא- כל אחד בפני עצמו- צריך בערב זמן לעצמו ברוגע ובשקט. מה דעתכם?

אבל בסוף זה עובר.

וכשהם בוכות אני מגיע כמה פעמים, ואח"כ אני אומר בתקיפות

"די, זהו, נגמר, עכשיו לאה\רבקה יושנת. די, אני לא מרשה"

קשה לי ךהעביר את נימת הדברים בכתיבה, אבל זה בטון לא כועס אבל לא רגוע, אלא תקיף.

בד"כ הן בוכות עוד יותר, ואז אח"כ נרגעות.

כשהן בוכות מאד, יש לי שיטה - לקחת להן את המוצץ, ואז הן בוכות עוד יותר - בגלל המוצץ, אני הולך לשניה, ואז אני חוזר וברוב טובי נותן להם את המוצץ, ואז הן נרגעות כי הן קיבלו מה שהן רוצות, והן שוכחות שבהתחלה הו בכו בגלל משהו אחר.

אם הוא תמיד נרדם בחיבוק או צמוד לאמא ופתאום את משאירה אותו לבד -

את עלולה לקבל את התגובה ההפוכה - הוא ירצה להיצמד עוד יותר

הכל לפי הילד.

אישית לא חושבת שלתת לילד קטן לבכות ולבכות זה מוצלח. מצד שני - לפעמים גם לאמא אין כח........

אפשר בהחלט כשלב ביניים לשבת לידו, ללטף, לשיר לו.

יש ילדים שלוקח להם יותר זמן לפתח עצמאות בתחום השינה. אל דאגה, זה קורה בסוף.

אני ממש רואה את התהליך כל פעם מחדש

(אגב, אנחנו כן מאפשרים לילדים להגיע בלילה, אולי בגלל זה הם לא עושים את זה כל כך הרבה?)

אה, אם הוא בכור - הגיוני שיהיה לו טיפה יותר קשה (כי בחדר שלכם הוא לא לבד, ובחדר שלו כן)

להגיע בלילה.

שילד צריך גבולות

ילד צריך סדר בחיים שלו- ביום נמצאים עם אמא, ביום נמצאים בסלון של הבית, ובלילה נמצאים בחדר שלך ואמא בחדר שלה.

ילד צריך סדר -לאמא יש חיים משלה ולי יש חיים משלי

ילד צריך ביטחון- אמא משדרת שהיא בטוחה שהילד לגמרי בסדר גמור אם הוא לבד בחדר השני, אמא משדרת ביטחון שהילד מסוגל להרדים את עצמו- אחרי שאמא עזרה לו וליוותה אותו בכל השלבים לקראת הירדמות (כמובן- אם הילד באמת יודע... אם לימדו אותו) 

שגם אם אמא לא בדיוק לידו או שמה לב אליו- אז יש לו אמא שקשובה אליו כשהוא צריך,  

ילד צריך אמא שטוב לה

אמא שיש לה מרחב אישי לעצמה- כאדם, שלא כל הזמן נוגעים בה או מטפסים עליה. שיש לה שקט, להיות לבד. 

שיש לה סדר בחיים שלה- יש זמן עם הילדים, יש זמן עם הבעל, יש זמן עם עצמי. 

אמא צריכה גבולות- לא לשכוח שהיא אדם ולא רק אמא 

וכל זה- העלתי ישר מההודעה שאת כתבת. 

זו דעתך. 

אילו הצרכים של החיים שלך. 

אילו היכולות שלך ושל המשפחה שלך .

(מה דעתי? זה לא משנה. לי יש כוחות אחרים, וצרכי הנפש שלי אחרים. 

אבל אם זה עוזר לי- גם אני חושבת ככה) 

אם את צריכה עיצה -איך להביא את המציאות בבית למצב הזה- יש הרבה מה.... 

ואם יש סיטואציה ספציפית יהיה יותר קל לייעץ.

או ללכת להדרכת הורים (הכי טוב )

מה שכתבת זה בעצם מה שאני רציתי לשאול...לא ידעתי להתנסח יפה ונכון כמוך, אבל אלו ממש היו רוח הדברים...

קיבלתי כמה נזיפות על רעיון לתת לו לבכות, אבל כמה אנשים חכמים הסבירו לי בטוב טעם למה מומלץ בגילו (שנה ועשר) שאשב לידו, וקיבלתי..ואני יושבת על ידו ומיום ליום הישיבה מתקצרת אם בהתחלה זה היה חצי שעה עד שנרדם היום זה כבר עשר דק'...

אז יש תקווה...

ו..

או שהוא ילמד להרדם..

או שיגיע לגיל שאעשה לו שיחת אם ובנה..ואבהיר לן את עמדתי בנושא..

מצויינת.

ביחוד לְבן - בטוח שהוא יירדם תוך כדי שיחה...

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות