לק"י

 

יש לי תלמידים שכנראה מבינים לפעמים רק כשהטון גבוה..

(נציין רק שהם אוטיסטים ועם בעיות תקשורת).

 

עדיף להיות אסרטיביים במקום לצעוק.

יצא לי לראות (ובטח גם לכם) כל מיני סגנונות הוראה יש מורים שצועקים הכל. נקודה. הם צועקים את מה שהם מלמדים, צועקים את מה שהם מחנכים, צועקים בטיולים. בקיצור, צועקים! לי אישית זה מפריע, אבל שמתי לב שלתלמידים לא כל כך. ברצינות. אם המורה הוא בן אדם טוב לב ואוהב וזו תכונה שלו, הם מתרגלים לזה. הם תופסים את כולו כאדם ולא רק את הצעקות. זה, במאמר מוסגר.

בעיני, זה קצת חבל להגיע לטונים גבוהים בקלות, מכמה סיבות: 

1. טכנית, חבל על האנרגיות שזה לוקח.

2. לפעמים הצעקות משדרות לחץ וחוסר אונים. הן משדרות את זה כי כנראה זה מה שהמורה מרגיש באותו רגע. הכיתה מקבלת את את המסר שהמורה לא בשליטה, וזה אחד הדברים האחרונים שהמורה רוצה ... באופן כללי, דיבור רגוע משדר הרבה יותר עוצמה.

3. יש בכל זאת, תלמידים מסוימים, רגישים מאד, שהצעקות עושות להם רע.

4.  ה'אפקט' מתבזבז. וזה, ממש ממש חבל. אם התלמידים מתרגלים שהמורה צועק על כל התנהגות שלא מוצאת חן בעיניו, הוא לא יוכל לנצל את הכוח האדיר שיש בצעקה, כשקורה משהו קיצוני. לי יצא להשתמש ב'אפקט' הזה והוא עוצמתי. אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים שזה קרה במשך השנים , במקרים קיצוניים ממש כמו התעללות בילד, התנהגות חסרת רסן וחצופה אצל ממלא מקום וכד', אבל כל פעם זה היה חזק. התלמידים שלא שמעו אותי מרימה קול, היו מזועזעים לשמוע את הצעקות ולפעמים את הדמעות ( כן, כן..) וזה השאיר עליהם רושם אדיר. הם קלטו שהם עברו גבול בל יעבורון.

ולגבי עצות איך לא לצעוק, העיצה הכי יעילה בעיני, היא לחזק את עצמך מבפנים. להרגיש שלם עם עצמך ולא מאוים מילד קטן ששם סימן שאלה על יכולות ההוראה שלך. לא הוא יקבע אם אתה מורה טוב... אבל זו עבודת שורש. במקום, כשמשהו נורא מרגיז העיצה שלי היא לשתות משהו, להזכיר לעצמך להיות רגוע, להנמיך את הטון ואם אפשר לא להתעסק בדבר המרגיז באותו רגע של עצבים ( " נצטרך לטפל בזה מאוחר יותר" או "אני צריכה לחשוב טוב טוב מה לעשות לגבי ההתנהגות הזאת")

ואם למרות הכל צעקתם, אף אחד לא מת, ומחר יום חדש!

לק"י

 

והלוואי והייתי יודעת רק להרים את הקול בלי לצעוק..

ולפעמים אין לי ברירה אלא לצעוק (למרות שאין לי שום שאיפה להפוך ליצור צווחן).

שמה שאני זוכרת ממנה זה הצעקות,

השם שלה מתחיל לצעוק לי באוזן כשאני נזכרת בו

זו היתה המורה הראשונה שלי לאנגלית

חבל,

אני לא צועקת בכיתה, זה גם לא נראה לי תועלתי,

מה שכן, אני לא מדברת נכון , וזה לפעמים הורס לי את הקול,

כשיהיה לי זמן אלך לקלינאית.

חבל שבלימודי ההוראה לא היה שיעור איך להשתמש נכון בקול

וגם לא על בעלי וגם לא על הילדים שלי.

 

בעיניי זה קו גבול אדום בשבילי ומורה על חוסר שליטה.

בהחלט אפשר להרים את הקול, לגעור ולכעוס (כעס הפנים!)

אבל לא לצעוק!

ולא תאמינו עד כמה התלמידות מעריכות את זה...

 

אבל אני יודעת שב"ה יש לי תכונות אחרות שמאפשרות את זה-

(כריזמה ובטחון עצמי...)

 

והלוואי שגם עוד 10 שנים אוכל לעמוד מאחורי הדברים האלה...

שהוא נכון לתמיד.
משתדלים לא לצעוק, אפשר להיות תקיף ונחרץ, זה יפעל באופן טוב יותר.

צעקות מולידות אנרגיות שליליות ומצביעות בד"כ על חוסר אונים, ומשדרות חוסר יכולת לשלוט במצב כשאתה יציב.

אני ממש לא רוצה אבל כתלמידים לפעמים ממש דורשים איזו צעקה.

טיפים איך אפשר לעבוד על זה?

תודה.

ברגע שצועקים מבחנתו זה מראה חולשה ובכלל לא מזיז לו אולי קצת בהתלחה מההלם .

 

 

יש הרבה דברים שאפשר לעשות אבל זה תלוי במצב בתלמיד ועד הרבה ,

אם יש אפשרות לשבת עם התלמיד ולדבר איתו יפה למה הוא עושה את זה או בכלל מה מציק לו -

זה גורם עיקרי בדרך כלל ויחד להגיע לפתרון

כשלימדתי אצל בנות לא צעקתי אפילו פעם אחת.

אני מרגישה שהבנים כן צריכים את ההרמת קול שמשדרת כוחנות.

אבל גם זה לא הרבה

 

כשאני מטפלת בבעיות אני או אומרת מי כן מקשיב ואז השאר גם רוצים או שאני אומרת שחבל ש___

 

 

עד כמה נורא? סתם חבל על התדמית וגם לא בא לי שאחרים ישמעו אותי צורחת

וצעקות גם מראות לפעמים חוסר שליטה

זה נוח כי יש לך חשבוניות מרוכזות ואתה לא מאבד אותן.