אם את חושבת שהתפקיד הזה בסדר ומתאים לגילם אז מה הבעיה?

אני מלמדת את הגדול שלעזור לאמא שלו זה מצווה, וכל כך כיף שהוא הגדול,

ואפשר לתת לו תפקידים שלקטנים לא נותנים .

הוא מאד אוהב את הרגשת הבגרות והחשיבות הזאת

ואני גם לא חושבת שעל כל דבר שהם עושים צריכים ישר פרס,

הם מתרגלים שלא עושים כלום אם אין אחריו תגמול.

מה שכן מדי פעם בלי קשר לכלום אני מצ'פרת אותו במתנות קטנות או בממתק שהוא אוהב,

אבל לא כפרס על משהו שהוא עושה באותו רגע ,

ואני אומרת לו שזה בגלל שהוא הגדול והוא עוזר כל כך הרבה 

ושכיף לפנק אותו עכשיו במשהו

אבל לא מדגישה מעשה מסוים שעל זה הוא קיבל

עם הילדים שלנו עוד לא הגענו לגיל, אך בתור בכורה בעצמי לכמה אחים קטנים - מעולם לא חשבתי לצפות מהוריי לתשלום כלשהו אם שמרתי על אחיי הקטנים! להיפך, כשהייתה תקופה שלאמא שלי היה קשה, ואנחנו לא מספיק עזרנו לה, לא הסכמנו לרעיון שלה שתביא נערות בתשלום לעזרה... (כשאני חושבת על זה, בטח היא העלתה את הרעיון רק כדי לנער אותנו, ולא באמת...)

צ'ופרים אפשר תמיד לתת, ויכול להיות שזה גם תלוי בכל ילד לעצמו. לדוגמה, כשהוריי רצו להמריץ את אחיי הבנים לעבוד בגינה, זכור לי שהם נתנו להם תשלום כלשהו.

בהצלחה בהחלטות! ואיזה כיף להגיע לשלב הזה של "אחרי"...

אמא שלי היתה יוצאת ללימודים פעם בשבוע אחרי צהרים

מה שכן קיבלתי זה סכום כסף בשביל לקנות חומרי מלאכה וממתקים יום קודם

זה היה כיף מאוד

ממש אהבתי את הבייביסיטר הזה

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

העצמה והרבה צופרים בעיקר מילוליים

כשנותנים כסף כתשלום זה יהפוך לסוג של עבודה עם תסכול שהחברה עושה ומקבלת יותר וחובות ואין את הערך האמיתי שבזה

בתור שמרטפית מכיתה ג' 

אני יודעת שבהתחלה נורא התלהבתי לשמור

ובאיזשהו שלב זה לפעמים תיסכל אותי....

אז אם היו מצפרים אותי אני מאמינה שזה היה נותן לי יותר כוח וחשק.

לא בכסף. 
 

הערך לכסף בגיל הזה הוא הרבה פחות ממשחק שווה.

אבל גם לא רק במילה טובה.

לפעמים גם בצופר ממש. לחזור מהמקום שיצאתם עם איזה משחק קטן לילדים הגדולים

משהו של שני שקלים, חמש שקלים. 
גלידה, ממתק, כל מה שעולה לכם לראש.

וגם לא לעשות את זה כל פעם, מידי פעם רק מילה טובה, מידי פעם חיבוק גדול לילדים האחראים שלי ומידי פעם משחק.

שילד ידע שגם נשיקה מאמא ומילות הערכה זה צופר וגם משחק זה צופר.

לא משלמים אלא נותנים נניח שקל לקטנים ו2 לגדולים לקנות חמצוצים
או קונה שוקולד ולגדולים באמת נותנת אקסטרא בלי שה"עוזרים" יראו

תוהה מה לתת להם אחרי היציאה של אתמול והבלאגן שחזרנו אליו

ולא כדאי להתחיל עם זה. הייתה לי חברה שהיתה משלמת לאחיה שיסחוב לה מזוודה.

במשפחה מיטיבים אחד לשני, אתם מיטיבים עם הילדים, הם מכירים טובה ומיטיבים אתכם.

לצ'פר כן, אבל גם כאן לא נראה לי נכון לצ'פר בצורה מדידה וכתמורה קבועה למשהו שהם עושים. שהמתנה לא תהיה תשלום אלא ביטוי להערכה.

אחיות שלי תמיד שמרו עלי ואחות אחת אפילו היתה צריכה לקחת אותי קבוע לחוג שלה כי לא היה אף אחד בבית, וזה בא בטבעיות, אף אחד לא חשב לקבל משהו עלזה..

וגם אני כששמרתי על אחיינים, אז מדי פעם אחי וגיסתי לקחו אותי לטיולים שלהם, או שפינקו אותי בתכשיט או צעיף או פיג'מה,

וגם בלי זה הייתי ממש אוהבת לשמור עליהם. זה לא מוכרח להיות עול כבד, אם אתם מרגישים שילדים קטנים זה כיף, גם הם אמורים להדבק בזה.

בעד כל מילה.

יש ערך לכל החיים לידיעה שלמשפחה ולאנשים הקרובים נותנים לא כדי לקבל תמורה.

זה לא סותר צ'ופרים ופינוקים כפידבק - אבל לא להפוך את זה לסוג של קח ותן. לא על כל פעם מקבלים תמורה מיידית.

זה לא נכון בתור ערכי חיים.

גם הקטנים וגם הגדולים.

ככה זה לא מתפרש כתשלום אלא כחובה נעימה. 

ללא תשלום כספי.

מחוץ לבית -הדודנים בד"כ ישנו, וזה היה סוג של כיף. השאירו בית במצב נעים, ספר או סרט טוב, משהו טעים, כאלו.

היה לי שקט לעצמי, לטלפונים..

על האחיינים שלי הייתי משוגעת אז יצא שהייתי איתם ערים או ישנים.

בבית שלנו - לא היה דיון מיוחד....

אם מניחה שלא תמיד התלהבתי מהרעיון וזה גם לא קרה המון, אבל כשצריך - נשארו עם הקטנים בלי הרבה עסק סביב זה.

צומי והערכה (וגם שוקולד, פתק אישי, ארטיק שווה) מאבא-אמא זה דבר שתמיד טוב ומחזק,

ובטח יתן לגדולים הרגשה מעולה של פידבק, ושל הכרה בכך שזה לא מובן מאליו.

ח"ח אמא אכפתית!!

לגעתי, ילדים מחוייבים לעזור להורים שלהם אבל עד גבול מסויים...

לי זכור שחברות שלי לא היו מגיעות לסניף/ לפעילות/ לאולפנא וכו' כי הן צריכות לשמור על האחים....

נראה לי קצת מעוות ולא נכון (ילדים צריכים לעזור גם כשלא תמיד נח, אבל כן בהתחשבות).

אני גם הייתי שומרת על אחיינים שלי המון ללא תשלום (ובשמחה ממש). אבל כשהרגשתי שאני חייבת לוותר על דברים שחשובים לי בגלל האחיינים, אז זה היה בעיני מוגזם...

ולכן נראה לי שהצ'ופר הטוב ביותר זה הכרת תודה והבנה.

שיהיה בהצלחה

מסכימה עם רוב הנאמר כאן...

כסף ממש ממש לא- לא טוב שנתינה בבית תהפוך למשהו עסקי..

מצד שני, צ'ופר קטן יכול להיות ממש נחמד. הילדים בד"כ עבדו בזמן הזה במקום לשחק או לעשות משהו כיף (זה לא פשוט להחליף חיתול, להשכיב לישון, מקלחות וכו') וזה מעודד כשההורים באים עם משהו קטן באמירה כמו- חשבנו עליכם כשיצאנו והחלטנו לפנק אתכם...

מן הסתם גם לך נחמד שבעלך מפנק אותך אחרי יום עבודה ארוך וקשה עם שוקולד או משהו קטן שאת אוהבת. (תחשבי על זה..)

ואני מצטרפת לאנונימית האחרונה (שלפני), חשוב לשים לב שזה לא הרבה מדי יציאות מהבית, ולא על חשבון הילדים. בכל זאת הם ילדים וזה דבר שלא תמיד קל גם למישהו מבוגר..

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

אצלינו ההורים היו מפרגנים לנו - הבנות שעזרנו.

הרבה פעמים לא באופן מיידי אבל באופן כללי. למשל: קנינו לכן פיג'מות חדשות כי אתן עוזרות לנו הרבה וכו'

ומשהו שעלה לי ממה שקראתי כאן - להפוך את הצ'ופר לחלק מה"עבודה"

למשל - לומר לילדים שהולכים ומשאירים להם שוקולד\ממתק\.... לחלק לכולם, או מרשים להם לראות סרט אחרי שהקטנים נרדמו וכו'

וכך זה גם גורם להם לעשות מה שצריך, גם כיף, וגם לא משלמים להם בכסף ממש אבל גם לא מנצלים אותם.

כל כך יפה ומרגש לשמוע שילדים מבינים שזו מתנה להורים, ושמחים להעניק להם את המתנה הזו!

שמחתי והתרגשתי ללמוד שכך אתן ראיתן ורואות את הדברים! ושכך גם הילדים שלי מרגישים, מן הסתם

אשתדל לא לקלקל, ולצ'פר בעקיפין, כמו שהצעתן, ולהשאיר צ'ופרים לזמן השמרטף עצמו.

המון תודה!

בס"ד

זאת אולי מתנה להורים, וזאת סיבה שנייה למתבגרים כמוני למה לא לשמור.
יוקטנה, לא תאהבי לשמוע, אבל יכול להיות שהילדים שלך לא מרגישים כך.
תיזהרו, דברים כאלה עלולים להתנפץ.

זה באמת מחמם את הלב לראות את היופי החם והנותן של התא המשפחתי

בקשר לשמירה על אחים קטנים, 

כן הייתי מצ'פרת אותם מידי פעם, בכל דרך שהיא - ממתק, מילה טובה, א. ערב מיוחדת (להזמין פיצה וכד'), להישאר ערים מאוחר יותר וכד', אבל לא צריך תמיד.

הזכירו כאן גם שמירה על האחיינים, 

בתור דודה צעירה, ביקשו ממני הרבה פעמים לשמור על האחיינים המתוקים שלי.

עשיתי את זה בשמחה, ולפעמים אפילו זה היה הכיף שלי לבוא לשבת לבד בערב בבית שלהם אחרי שהילדודים ישנים עם מחשב או עם ספר טוב, או אפילו עם הלימודים, בנחת שלי ובכיף. (ולפעמים גם הבאתי חברות ואז בכלל )

ההסכם היה שלא משלמים לי, אבל אני מרגישה חופשי בבית, ולפעמים האחיות (והגיסים) היו חוזרים עם צ'ופרים קטנים - שוקולדים שהם קנו לי ב"מנטה", נעלי בית מפנקות, זוג עגילים, ספר וכד'. בד"כ מתנות סמליות יותר. 

גיסתי לעומת זאת, התפדחה שאני אבוא בלי שישלמו לי, והיא התעקשה כל פעם לשלם לי (ויותר מהמינימום) וגם פעם אחת שהצלחתי לצאת בלי התשלום, היא התעקשה להשלים לי אותו.

בהתחלה ממש התפדחתי ואמרתי לה שאפאחת מהאחיות שלי לא משלמת לי, אבל אח"כ הבנתי שגם היא צריכה להרגיש בנוח, וזה פשוט נגמר ככה. 

מה שאני מנסה לומר זה שאין באמת כללים לגבי זה, כל אחת שתעשה מה שהיא מרגישה בנוח. נראה לי כן חשוב שהשמרטף (בין אם זה אח, בן דוד או כל אדם אחר) לא ירגיש שזה עול והוא מחוייב לעשות את זה גם כשאין לו כוח וכו', וכן לפרגן לפחות במילה טובה (ובנינו לומר איזה כיף שנתת לנו סוף סוף לצאת החוצה קצת לבד, גם נותן לילד הרגשה טובה שמה שהוא עשה היה מאוד חשוב...)

בהצלחה רבה ובהנאה!!!

ולכן החלטתי שמכוון שזה משהו קבוע ואני רוצה שיהיה להם כיף לשמור על הקטנים אשלם למי שישמור.

כל פעם מישהו אחר מהגדולים. אבל אני משלמת להם סכום מגוחך לא מה שמשלמים לשמרתפית מחוץ למשפחה.

זה נותן להם מוטיבציה וזה לא נראה להם כמו עול. לפעמים הם רבים על זה כי כל אחד רוצה להרוויח את הכמה ש' האלה.

אבל הודעתי מראש שאם חוץ מזה אני נוסעת חד פעמי, הם שומרים בלי תשלום, רק על הקבוע אני משלמת.

כשהייתי ילדה שמרתי המון על האחים הקטנים ואהבתי את זה. שנאתי רק שאמא לא הייתה שואלת אותי לפעמים מראש

אם זה בסדר ופשוט הייתי חוזרת הביתה מביה"ס ורואה פתק שאני צריכה לקחת אותם מאיפשהו ולשמור עליהם

עד שעה לא ידועה- לא היו פלאפונים והיא הייתה נוסעת בטרמפים...

אבל חוץ מזה שמרתי עליהם בכיף. אפילו לשבוע שלם כל קיץ כשאימי היתה יוצאת לחופש.- כשהייתי בגיל העשרה.

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...