א. מה זה נקרא מרגילים ילד להרדם יש לי תינוקת בת שלושה חודשים שאני שמה בעריסה והיא נרדמת מיד.

איך? כדאי שיהיה חפץ מעבר - חיתול, דובי, בובה וכד' 

ב. מאיזה גיל אני העברתי פחות או יותר כשהפסיקו לינוק אף אחד לא ינק מעל גיל שנה כך שזה לא היה מוגזם, 

יש כאלה שיגידו לך שכדאי מגיל חצי שנה, שאז הם מתחילים לקלוט את זה שיצאת מהחדר.

ג. אם את לא רוצה לגרום להם לישון כלומר להירדם מההנקה , תשתלי להניק בישיבה ולא בשכיבה,

ותיצרי טקס שינה קצר אחר כך ... לתינוק קטן תוציאי אויר, תשכיבי במיטה תכסי בשמיכה,

אני גם אומרת איתם שמע ישראל 

ואז הולכים לישון ....

אפשר תמיד לנסות להניח תינוק נינוח ושבע במיטה, ולפעמים הם נרדמים (לרוב לא).

לקראת גיל שנתיים, יש עם מי לדבר כבר...

אצלנו עברו יותר ויותר מאוחר מילד לילד. כרגע שנה וחצי ומעלה.

למה למנוע מהם לישון בהנקה? פגה חלילה?

אבל נרדמת רק בהנקה

ז"א שאם לא נרדמה בהנקה יקח הרבה זמן עד שתישן ולפעמים עד ההנקה הבאה

נקודה נוספת היא שאף אחד אחר לא יכול להרדים אותה...

אבל האינטנסיביות יורדת ככל שהם גדלים, וכבר תוך כמה חודשים אפשר לקחת נשימה עמוקה ולהביט סביבך ולבדוק מה קרה סביבך בחודשים שהיית עסוקה בתינוקת כמעט כל היום והלילה...

ככה שאת הבן השני שלי, הוא ישן כמעט מההתחלה (נראה לי גיל חודש- חודש וחצי) במיטה משלו (בחדר שלו ושל אחיו הגדול), מטר מהחדר שלנו. ובגיל 4 חודשים הוא כבר ישן לילה שלם.

וזה ילד שהיום כשהוא בן שנה וחצי כמעט , אני יכולה לספר על יד אחת את מספר הפעמים שהיה קשה לו להירדם. הוא נרדם בקלות. ואילו הילד הראשון שלי, היה יושן איתנו עד גיל שנה במיטה (לא ממליצה בכלל) ועד היום יש לו קשיי הירדמות. ורק לאחרונה הפביק להתעורר בלילה...

אבל זה מאד אינדיוודואלי. לא רק לילד, אלא גם להורה. אני יודעת שיש הורים שלא אכפת להם שהילדים שלהם יושנים איתם במיטה אפילו אחרי גיל 3. ... אז זה כל אחד ומה שמתאים לו.

בהצלחה.

ממליצה בחום, אם את מסכימה עם הדרך שבה הלכתי, לקרא את "הלוחשת לתינוקות" של טרייסי הוג.

אבל ליישם אותה ממש כמו שהיא??

לא יודעת אם כדאי . ילדים אינם רובוט מתוכנת. ויש הרבה מעלות לשינה קרוב לאמא .

הניתוק הפתאומי הזה מרחם ועירסול - הישר למיטה רחוקה בלי הריח האמהי הוא חד מדי.

אבל אין ספק שקריאה של הספר ויישום סלקטיבי ביותר שלו -  מכניסה הורים חששניים בתחילת הדרך ליותר תחושת ביטחון.

עם כל זה כשקוראים אותו - מוזהרים ההורים להמשיך לסמוך על אינטואיציות ולתת חום ותמיכה לילדים גם בהשכבה ולא "לסדר אותם לפי הספר" כל הזמן ובקיצור לא להפוך את עצמם והילדים לרובוט מתוכנת.

איפה יוקטנה שתסביר שתהליך ההפרדות מאמא נמשך בהדרגה ומסתיים לו איפשהו (אם בכלל) בסביבות גיל 20??

ממליצה לקרא שוב.

אגב, יישום חלקי של השיטות של הלוחשת, בעיקר בנושא השינה, לא יעזור בכלל. דרוש הרבה עקביות כדי להצליח, ולא כל הורה מסוגל לכך (אני מבינה שאת שייכת לקב' זו... ).

ובכלל , כמו שכתבתי, יש הורים שלא אכפת להם שהילדים שלהם ישנו איתם עד גיל מאוחר אז אין להם בשביל מה לקרא את הלוחשת (כך נראה לי). אני מסוג ההורים שמעוניינים שהילדים יקבלו מכסת שעות מקסימלית, ושיירדמו בקלות ובלי מריבות על הירדמות. ופה הלוחשת עזרה לי מאד.

בהצלחה

שהביאו ילדים מתוך מודעות למה ילד דורש ומתוך מודעות לזה שצמח גדל משמש אוויר ומים וילדים גדלים מחום ואהבה.

אני דווקא אישה עקבית מאד.

קראתי את הספר בילד השלישי שלי ולכן ידעתי לקחת משם שיטות הרדמה. ביטחון עצמי ביחס לילד- שאני יודעת מה הוא רוצה.

אבל ידעתי לא להצמד לשיגרה בנוקשות - כי ידעתי שבחיים הרגילים שגרה נשברת ולא לקחתי שנת הצמדות לילד תוך נטישה מוחלטת של כל החיים מסביב. ואם היא תשבר לילד ואני אצטרך לאבד את שפיות דעתי - זה גרוע. וידעתי לא להתיש את כוחי כשילד רוצה דווקא לא להצמד לספר ולא ללכת לישון למרות שכל ה"סימנים" מוכיחים שהוא עכשיו הגיע ל"שינה" חוץ מהעובדה הפשוטה שהוא מושך את הזמן יותר מדי למרות הכללים היפים.

בנוסף וזה חשוב מאד - השיטות שלה בנוגע להאכלה וההחלטה שילד חייב לאכול כל כך וכך שעות ומתי להחליט שזה לא רעב - ואילופי השכבת הלילה - הביאו ילדים למצב של תת תזונה.

כשילד בוכה ולא טוב לו - צריך להיות יותר קשובים אליו - ולשער עוד כמה דברים ולא להחליט שבגלל שהוא אחרי האוכל והיה ער קצת - אז עכשיו הוא צריך לישון ומקסימום כואבת לו הבטן או שצריך עכשיו "לאלף" אותו לשינה- כי במציאות הוא יכול גם להיות רעב שוב. וילדים לומדים בסוף מהאילוף גם להיות רעבים "בשקט".

זו הסיבה שצריך לקחת את הספר (כמו כל שיטה אחרת) בעיניים סלקטיביות - לאכול מה שטוב לזרוק מה שגרוע.

והוא אוכל מצוין ויושן מצוין עוד יותר (בניגוד מוחלט לילד הראשון)

ובכלל טרייסי הוג מציינת בעצמה שאין כללים- אלא יש שיגרה וצריך להיות עירניים לילד. היא לא כותבת שיש לו"ז יומי או משהו כזה אלא ש י ג ר ה.  העירנות מתבטאת בסימנים שיש לכל ילד. אמא עירנית, תשים לב שהילד שלה בוכה מרעב, אפילו שאכל חצי שעה קודם.  וזה מה שהלוחשת מסבירה בספר. איך לזהות את הסימנים הייחודיים לכל ילד, ואיך להגיב.

באמת כדאי שתקראי שוב לפני שאת ממציאה דברים.

ההערה שלי בנוגע לתת תזונה היא אזהרה כוללנית שהוציאו על הספר אחרי מקרים לא נעימים.

ידוע הדבר שאסור לסמוך על כל מה שהלוחשת כותבת בנושאי תזונה והנקה. זה הרה אסון וכבר היו מקרים - ותבררי את זה כדאי לך גם אם לילד השני שלך היה אופי נוח יותר מלאחיו הגדול וזה התאים לו.

לא ראיתי שכתבתי בהודעה שלי לו"ז יומי כתבתי ש י ג ר ה .

ואמא שנצמדת לשיגרה הזו אמורה לפי הלוחשת להבין שהבכי של הילד אחרי העירנות הוא עייפות או כאבי בטן - והעירנות שלה מופנית לתסכול להרדים ילד רעב או להרגיע ילד רעב מ"כאבי בטן" מדומים.

ואני בעד הספר ומה שהוא נותן אבל בעירבון מוגבל ולא תורה למשה מסיני - כמו בכל ההמלצות על ספרים.

ואם קראת הלוחשת - אז את יודעת בעצמך שיש כל מיני סוגי אופי של ילדים. גם אני קניתי את הספר בילד שני והתלהבתי והילד השלישי לימד אותי שזה לא קסמים וניסים ויש אופי של ילדים.....

אמרתי - הספר מקנה להורים הרבה ביטחון , ממילא הרבה רוגע. והרבה הבנה ביכולת שלהם "ללמד" את הילד להתרגל לחיי המשפחה האישית שלו במה שפחות תיסכוליים הוריים.

אבל עדיין נשארת לנו החובה להיות "קשובים" לילד ולא רק "עירניים" לזהות את הסימן של השלב לפי הספר והסדר...

א'- תתפלאי, אני מגיל חודש... השיטה שלי היא פשוטה: אני שמה במיטה, אחרי שהם נקיים ושבעים ופשוט.. נותנת להם 5/10 דקות לבכות, ואז הם נרדמים. בשלב כלשהוא הם מתרגלים לבד.

שווה להשקיע עוד קצת מאמץ וחמלה. קיבלנו מתנות - נתאמץ לשמור עליהם בע"ה.

כי את שם איתו, אז בטח זה פחות מתח ופחד, ויותר "נו די כבר".

הם עלולים לאבד אמון בך!

הוא צריך חום והיענות.

לא היסטרית על בכי של ילדים.

ב"ה הילדים שלי מקבלים המון אהבה, צומי, השקעה וחמלה, אבל כמו כל תינוק, הם משתמשים בבכי ככלי לקבל משהו, שאני כאמא שלהם מבינה באותה סיטואציה - שהם לא זקוקים לו, או אולי הם מרגישים שהם זקוקים לו, אבל הוא לא בריא להם.

נכון, הרבה יגידו שזה לא בריא, הוא זקוק לי ולחום שלי ולצומי שלי. אבל אם הוא יקבל את זה 24 שעות, לא יישאר לי מה לתת לו.

אני צריכה לשמור גם על עצמי למענו. גם על השפיות שלי למענו.

אז מבחינתי הקניית הרגלים שאני כאמא מאמינה שהם נכונים לילד הספציפי שלי, באים לפעמים גם עם בכי של הילד, ולפעמים גם עם בכי שלי.

קשה לי לשמוע אותו בוכה, אני יכולה לפעמים להישבר ולגשת אליו, ולפעמים לבכות בחדר ליד ולהחזיק מעמד ולא לגשת.

אבל בסופו של דבר התוצאות בשטח מראות לי את הטוב שיוצא מזה.

עם הבכור שלי הרגשתי שאני מאד זקוקה לזמן שלי בערב, והבכי שנמשך והתלות שלו בי על מנת להירדם + הזינוקים שלי לכיוונו בכל פעם שצייץ, לא עשו לי טוב וגרמו לי לשנות גישה.

אז הרגלתי אותו בגיל מאד צעיר ל"סדר ערב".

אוכל, מקלחת ולישון (אמרו לי שזה לא כל כך בריא מקלחת אחרי אוכל, אבל העדפתי שיירדם אחרי מקלחת ולא תוך כדי אוכל, כי אז הוא מתעורר מהר מרעב כי הוא לא סיים לאכול...).

ב"לישון" אני מתכוונת שישבתי לידו, ליטפתי אותו, שרתי לו שיר או שניים, אמרתי לו "לילה טוב" בלחש, נשיקה, ויצאתי.

בכה?

חזרתי לחדר לעוד נשיקה, ליטוף ולילה טוב.

המשיך לבכות? נתתי לו קצת זמן.

כן נכנסתי לחדר כל כמה דקות כדי להראות לו שלא נעלמתי, אבל גם לימדתי אותו שזה הזמן לישון, ולא בידיים.

לא לקח הרבה זמן והוא למד.

הוא נרדם יפה, בשקט, כשהוא רגוע ונינוח.

וב"ה מגיל 3 חודשים הוא כבר ישן לי לילה שלם.

הילד ב"ה חכם, גאון (ואני לא משוחדת) ומוכשר בכל קנה מידה.

יש לו אמון מדהים בנו כהורים ובכלל בבני אדם.

הבכי הזה, שלפעמים נמשך יותר ולפעמים פחות בכל מיני תקופות בחיים שלו, לא גרמו לו נזק מכל תחום שהוא, לא שאני רואה עכשיו.

להפך, זה ילד שאוהב את השגרה שלו ומרגיש בה בטוח. עד היום (הוא בן 5) הוא נכנס לבד למיטה אחרי הסרט של הערב. אפילו לא צריך להגיד לו.

לעומת זאת עם הילד השני שלי, עברתי את אותו תהליך מבחינת "סדר ערב", אבל מבחירה שלי בגלל המציאות המסוימת שהייתי בה, בחרתי להשאיר אותו לצידי עד גיל חצי שנה. הוא ינק בלילות חופש ולא מנעתי את זה ממנו ורציתי בזה.

כשהוא היה בן חצי שנה העברנו אותו למיטה בחדר של הגדול. 

היו כמה לילות קשים עם אותה התנהלות מצידנו:

שיר, נשיקה, ליטוף, "לילה טוב" ובכי.

וחזרנו וליטפנו ונישקנו ואמרנו לילה טוב מידי כמה דקות, עד שלמד.

וסיפור מצחיק:

בעלי סיפר לי באיזה ערב שלא הייתי בבית, שהוא הביא להם ארוחת ערב, מקלחת, פיג'מות, סרט - וכשהם ראו סרט הוא הלך רגע לחדר כי הייתה לו שיחה חשובה או משהו (לא זוכרת מה בדיוק) והעניין התארך...

כשהוא יצא מהחדר הוא גילה שהילדים לא בסלון מול המחשב. הוא נכנס לחדר שלהם, וקלט את שניהם ישנים שנת ישרים במיטות שלהם...

בקיצור, אני חושבת שתפקידנו כהורים, הוא גם להקנות הרגלים טובים שיעזרו לילדים שלנו ולנו בחיים. זה לא אמור לבוא על חשבון אהבה, תשומת לב, רוך וחמימות. ממש לא. זה בהחלט יכול לבוא ביחד. זו דעתי.

ומבחינתי ילד שבוכה צריך לבדוק למה. לפעמים הוא סתם רוצה חיבוק ואין שום סיבה למה לא להתכרבל איתו ולהתפנק איתו ולנשנש אותו מכל כיוון אפשרי. לא צריך "סיבה" בשביל זה.

אבל כשאני מנסה להרגיל אותם, ללמד אותם, ובשלב כלשהו גם לחנך אותם, אז יש גם בכי לפעמים. וזה לא מפחיד אותי. ולא תמיד הדבר הנכון זה להיכנע לבכי שלהם ולשבור תהליך שאני מנסה לבנות איתם. לפעמים זה רק מזיק.

יאללה עגבניווווווות!!!!!!!

ומוסיפה,

ואם את מקלחת את הגדולים ואז הקטן מתחיל לבכות כשהוא לא בהשג ידך?

את עוזבת הכל ורצה אליו כדי שלא יגרם לו נזק מוחי?

נו באמת, מ5 דק' או אפילו 10-15 ד'ק של בכי לא נגרם נזק מוחי אחרת רוב בנ"א היו בעלי נזק כזה או אחר (או שאכן אנחנו כאלה?)

אני לא חושבת שצריך להקצין לכאן או לכאן.

ברור שלא להשכיב את הילד (גם אם הוא שבע, מוחלף, ואחרי גרפס) ולחכות שירדם "לבד".

אבל גם אי אפשר תלות בלעדית של האימא, אחרת האמא תשתגע (חוץ ממך יוקטנה, שאת בהחלט מיוחדת ולא בציניות...)

צריכים כל אמא ואבא למצוא את הדרך שמתאימה להם.

והדוגמא שז'וז'ו הביאה מעולה בעיניי...

אצלי  הם  ישנים  מגיל  שלושה  ימים  במיטה  שלהם  בחדר  שלי.  ומתי  שהם  נגמלים  מהנקה  בסביבות  גיל  שנה  וחצי עוברים  לחדר  שלהם.  אני  מרדימה  אותם  בנדנוד  בעריסה,  חבל  להרגיל  אותם  לידיים  או  להנקה.  ומי  שמחליט  כיצד  להרדים  אותם  זה  אנחנו.  אנחנו  לוקחות  את  הרעיון  הכי  מהיר  אבל  אח"כ  אוכלות  אותה  שהילדים  מתרגלים, חבל.  ובהחלט  אני  לא  חושבת  שמכמה  דקות  של  בכי  קורה  משהוא  לילד  במיוחד  כאשר  מדברים  אליו,  מי  אמר  שמרגיעים  דווקא  באוכל(אם  כמובן  הוא  לא  רעב).  וחו"מ  הילדים  לומדים  מהר  מאד  להתפנק.  משהיא  אמרה  לי  שהילד  שלה  נרגע  רק  בעמידה,  לא  עוזר  להחזיק  בישיבה.  מה  עשתה  אותה  אחת?  עמדה  והחזיקה  אותו.  התהפכו  היוצרות  התינוק  שולט  על  האמא.  כמובן  שאין  זה  סותר  להחזיק  כמה  שיותר  לפנק  ולחבק,  גם  בלי שהתינוק  בוכה.  אבל  מנסיוני   ממה  שראיתי  אצל  אחרות  ברגע  שהאמא  נענית  לכל  ציוץ  של  תינוק  היא  נעשית  כל  כך  עצבנית  שהילד  ממש  לא  מקבל  את  האהבה שלה  הוא  זקוק,וחבל.

יש ילדים שממש צריכים להיות צמודים, ויש שפחות זקוקים לזה

ראיתי אצל הילדים שלי - שממש כל אחד משהו אחר.

אישית בגיל הזה לא רואה סיבה להתעקש עם תינוקת.

יש כאלה שיותר רגועים באופן טבעי, ויש כאלה שלא כל כך יודעים להרגיע את עצמם.

לוקח קצת זמן ללמוד את הילדה שלך, להבין מה האופי שלה ומה מרגיע אותה.

תאמינו לי, הלוואי הלוואי הלוואי שיכולתי לאפשר לתינוקות שלי להרדם לבד.. אבל מה לעשות? ב"ה יש לי 9 ילדים, הקטנות הן תאומות, ואין לי שום אפשרות להרדים אותם בצורה אחרת. 

אני לא חושבת שבכי של 10 דקות יכול לגרום לפגיעה מוחית... הבת שלי בת 10 ב"ה גאונה חכמה ומתוקה, וגם איתה עשינו את  ה"שטיה" הזאת

לדעתי זה דרך טובה, ככה התינוק לומד שלא תמיד אמא יכולה להיות איתו, תתפלאי אחרי יומיים- שלושה מקסימום שבוע אני שמה אותם במיטה והם פשוט..... נרדמים!!!!!!!!!!1 וחסל סדר ההשכבות המיגעות!!!!!!!! עובדתית. אצלי ההשכבות הם קלות ב"ה! כל ילד בשעה מסוימת שאני קבעתי לו, מצחצח שיניים, שרותים ולמיטה, ואז אני מגיעה ומספרת סיפור

הילדים שלי לא רובוטים, קורה גם שהם בוכים/ מתעקשים, ואז אני זורמת איתם... 

שיש לך 9 ילדים. 

היית צריכה לכתוב את "הנסיבות המקלות" מקודם...

כתבת כ"שיטה", כאילו זה אידיאל כלשהו...

ב. אפשר להגיע ל"השכבות קלות" יחסית גם בלי "לתת לבכות" כשיטה. הורים מנוסים - בוודאי גם את - יכולים להבחין איזה בכי מצריך לגשת ואיזה לא-בדיוק..

אבל גיל חודש זה באמת מוקדם.

העיקר שיש לכם הרבה ילדים ואתם מגדלים אותם בחום ובאהבה. ב"ה.

יש לי שני ילדים, אז זה לא הרבה ניסיון..
אבל עם הקטנה החלטתי שמגיל אפס אני מרגילה אותה לשינה עצמאית... כמובן בהדרגה!!! בלי שום בכי!!
לא הרגלתי אותה לידיים... ברגע שקלטתי שהיא הולכת להירדם - הופס, למיטה.. מיד...
כשהייתי משכיבה אותה לישון הייתי מניחה אותה (אחרי הנקה, טיטול וכו') ופשוט יוצאת... או זזה למקום שהיא לא רואה אותי.. היא מתחילה לקטר? אני מחכה.. היא לא נרגעת? אני ניגשת אליה.. מלטפת קצת.. מרגיעה.. הולכת... וכו'..
לפעמים היה צריך לשבת לידה הרבה זמן... כל פעם לטפוח עליה בטפיחות קלות לסירוגין.. עד שהיא נרדמת.. ולאט לאט עם הרבה סבלנות ואורך רוח... עם מוכנות לצאת ולהיכנס הרבה פעמים.. לחזור ולצאת.. ועם צוציק קטן שמתרוצץ בבית תוך כדי... ב"ה עלינו על דרך המלך

לא היה בכי (היה קצת, אז באתי כמובן), הכל מגיל אפס..... היום היא ישנה כל כך יפה ב"ה.. אני רק מניחה אותה במיטה והיא לוקחת את הדובי שלה ומחייכת אלי.. מוצץ, שמיכה.. וזהו

ב"הצלחה!

אני רק רוצה לציין - היו בזה עליות וירידות... אל תיבהלי רק צריך סבלנות ואורך רוח... הרבה...

וכן, כמו כשדן אמר אני יודעת להבחין בין בכי סתם כי לא רוצים לישון, או כי באמת משהו מציק.

אהבה של אמא- אני לא יכולה להכנס לכל אחד מתשעת הילדים שלי המון פעמים עד שהוא יחליט להרדם.  כשאני אומרת בכי- אני לא מתכוונת לצרחות ביסטריות וכד', אני מתכוונת ל"קיטורים".... 

שתהיה שבת שלום!

סליחה שאני מעז לשאול אבל האם זה רעיון טוב?

גם אצלנו יש סרטים אבל עם בקרה,
ביום שישי קצת...

לפעמים בצהריים באחד הימים אבל לא מחייב

אבל כל יום?

אצלנו לפני השינה זה סיפור - יחס איש וחום לילדים..

כמובן שלא באתי לפגוע חלילה..

ושוב סליחה אם מישהו נפגע

למי מופנת השאלה שלך?

(רפרוף קצר, ונראה לי שאני היחידה שכתבה על סרט לפני השינה, זה מכוון אלי? אם כן ממש לא נפגעתי ואשמח לשתף אותך )

ולא הבעתי שום ביקורת על השיטה שלך..
יש לי גם חברה עם ילדה אחת (לא 9) והיא נותנת לה קצת לבכות כדי שלא "תשגע" אותם כל לילה, וגם עליה אין לי ביקורת..
כל אחד והדרך שלו.. אני לא חושבת שזה אסון אם הורה נותן לילד שלו לבכות קצת לפני השינה, זו פשוט לא הדרך שלי.. כל אחד ומה שמתאים לו...

אני רק הגבתי לפותחת השרשור, שאין לי מושג כמה ילדים יש לה, אבל כל העצות שאני יודעת לתת הן רק מהניסיון שלי, ובינתיים אין לי תשעה ילדים...
אפילו עם קטנצ'יק אחד ברקע זה היה דיי מסובך להשקיע בה ככה ולצאת ולהיכנס בכל פעם... אבל זה לא היה בלתי אפשרי... לפעמים לצורך העניין הייתי שמה לו שירי ילדים במחשב, שיישב לראות ויהנה, ואני אוכל להרדים אותה בנינוחות.. האמנתי שזה שווה את זה כדי שבהמשך יהיה קל... וב"ה ב"ה זה מה שבאמת קרה

היה לי יום קצת מתסכל, אז הייתי קצת "דרוכה" ואת בטח מכירה את זה כשאת קצת עצבנית אין שום מקום לקבלת ביקורת...סליחה  

רק רציתי להבהיר שזו לא הייתה תגובה אלייך, ובטח שלא ביקורת...

שבוע טוב

https://www.baligam.co.il/ima_baligam/offers/wisper-nov?utm_campaign=website&utm_source=sendgrid.com&utm_medium=email

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....