אני לא יודעת אם זה קשור אבל,
רציתי לשתף בסיטואציה שקרתה לי השבוע:
חניכה שלי עוברת תקופה לא קלה, כל דיבור איתה מלווה בצעקות וחוסר רצון לשתף פעולה, היא ממש מנסה לדחות כל מי שמתקרב אליה.
הייתי צריכה להעיר אותה השבוע ולא ממש ידעתי איך לעשות את זה. ממש לא רציתי לשמוע את המרירות שלה על הבוקר.
הלכתי להעיר אותה, היא כמובן "די, תעזבי אותי..." מה עושים?
פתאום באה לי מחשבה,
'תחשבי שאת אוהבת אותה כל כך אוהבת אותה',
מאותו רגע לא הפסקתי להגיד לה שהיא מקסימה, אלופה, אין כמוהה, היא ממש מיוחדת וכו'
אני לא יודעת איך אבל בשלב מסוים המחמאות הפכו לאמת, היא התארגנה לבד במהירות בלי צעקות, בשמחה,
היא ממש שימחה אותי.
כשהיא יצאה לבית הספר היא אמרה לי עם עיניים זורחות, נכון התנהגתי טוב היום?!
אף פעם לא האמנתי בכוח של המילים שלי והיכולת שלהן לחולל שינוי, כמו שראיתי מול העיניים שלי השבוע.
אז כל אחד יכול לקחת את זה למקום שלו...אני הפנמתי את זה חזק למקום שלי!

