ויוצאים ולעין כרם. שם כל הצוות מקבל את פני בחום.. מדליקה נרות שבת בביה"ח. הרופאים מבנים שתכננתי ל"בגוד" בהם וללדת בבית, ושמחים שהגעתי. נותנים אנטיביוטיקה וממליצים על זירוז פיטוצין כשיהיה להם מקום ואולי אני אפתח צירים לבד. מאשפזים אותי בדווידסון, בית מלון ממש, אוכלת א.ערב שבת עם בעלי היקר והולכים לישון מוקדם סביב 7 אם יהיה צירים או יקראו לזירוז,לפחות ננוח קצת כי נפשית אני כבר מותשת. סביב 3 צירים חלשים ולא כואבים, לטנטי לגמרי, ואחרי שעה בדיוק קוראים לי לזירוז, הצירים ממש חלשים אז אני לא מאמינה שהם מקדמים אותי. יורדת לחדר לידה, וגם שם קבלת חמים חמה מירי ואביטל מחבקות מנשקות ומתרגשות, כבר יותר מ 30 שעות ירידת מים.. בודקות ליתר ביטחון, פתיחה 3 ראש גבוה. מחכות לאישור רופא להתחיל פיטוצין, אני לא שוללת אפידורל.. נראה איך ארגיש. אני עייפה בעיקר נפשית, מהציפייה והשבוע הארוך, כל המתח וכן לידת בית, לא לידת בית, האכזבה ועוד.. סביב 5:30 עד שהרופא בא וכו´..מתחילים פיטוצין אני מתקשרת לתמרה שתבוא. בין הצירים אני ובעלי נרדמים, בציר אני נותנת לו יד ונושמת. הצירים מתחזקים יותר מידי בשביל פתיחה קטנה, כנראה שזה באמת פיצוצים . אני מחוברת למוניטור ופיטוצין, המוניטור לא קולט טוב על הכדור או בעמידת 6 קשה לי לעמוד, השרירים שלי תפוסים. אני מרגישה צורך להתרוקן אביטל בודקת ליתר ביטחון בכל זאת לידה רביעית. היא מרוצה מההתקדמות, אני פחות. השעה כמעט 7 סביב פתיחה 4 ראש נמוך יותר. החלפת משמרות, ושוב מיילדות תותחיות, סמדר באה מנשקת מחבקת, היא בקבלה אבל תקפוץ לבקר, קתי קופצת היא בחדר ליד. וננסי המיילדת שלי, יש!! ברברה דיברה איתה לפני שתעדכן,הם חברות טובות. ננסי היא אחראית חדר לידה טבעי בעין כרם. אני עושה חוקן מקלחת ומוכנה לסבב פיטוצין, אין לי צירים לבד שוב המוניטור לא קורא טוב על הכדור, בעמידת 6. עם הנתונים האלו פיטוצין, מוניטור. רק פתיחה 4 והלידות שלי לא מהירות, אני מחליטה על אפידורל, תמיד יש פעם ראשונה.ההחלטה קשה לי, איתן תמרה וננסי בודקים שאני אכן שלמה עם ההחלטה, ומעודדים אותי שזאת הבחירה הנכונה, שאני שמה את האגו בצד, שיש לי גמישות מחשבתית, ושזה בדיוק מה שאני מלמדת את הזוגות בהכנה ללידה ובליווי בלידה. חשוב לי חוויה חיובית ושהתינוק ואני נהיה בריאים. כל ציר עכשיו מרגיש כואב יותר, אני מחכה שהנוזלים יגמרו,איתן לבנתיים הולך להתפלל ופותח את ההיכל. המרדים מגיע, אני לא מכירה אותו אבל מתפללת שיהיה שליח טוב, הוא מתחיל עם האפידורל ואני בוכה בטירוף, איתן נכנס,בדיוק בזמן האפידורל. והופך להיות חיוור הוא חשב שאני בוכה מכאב, ואני בכיתי מתוך השלמה עם המצב. תמרה וננסי תומכות בי. המרדים גם חושב שאני בוכה בגללו, ואומר שהכל בסדר והכל עבר בשלום ושואל אם כואב לי, אני אומרת שהכל בסדר וזה לא בגללו. (גברים,קשה להם לראות אישה בוכה) הרגל מנומנת, בגב מרגיש חומר קר זורם, עשיתי זאת.. זה באמת כמו שאני מתארת בהכנה ללידה. יש ציר ואני לא מרגישה. מגניב העניין! ננסי אומרת שהיא נותנת לי עוד 5 דק׳ לבכות וזהו אח״כ רק לחייך!! איתן מחבק ותומך בי, אני רואה שקשה לו והוא שואל אם זה כאב, אני מסבירה לו שהבכי שלי לא היה מכאב. אלא נפשי יותר של השלמה עם הדרך, והכל הולך לא כמו שרציתי/ציפיתי. תמרה מביאה לי הומאופתיה, משכיבה על הצד עם כרית בין הרגליים ומנוחה!! כמובן שאני לא מצליחה לנוח איתן הולך לסעודת שבת. ואנחנו מתחילות עם ננסי שיחת דולות, מיילדות רופאים.. היה מעניין, כל חצי שעה מעבירים אותי מצד ימין לשמאל עם כרית בין הרגליים, אני עוצמת עיניים ומנסה לנוח ולהרפות, עושה לעצמי דמיון מודרך.מתכנסת בתוך עצמי ומרפה סוף סוף. יש לי המון פחדים בראש תמרה שואלת אותי מה?! ואני מעדיפה לא לפתוח, חוששת שזה לא יעשה טוב. חוששת מop, מניתוח קיסרי, שהאפידואל לא יעבוד ועוד ועוד.. ננסי רוצה שאני אנסה לתת שתן בלי קטטר,תמרה שמה טיפות מנטה, פותחת את הברז, לצערי אני לא מצליחה, אז היא שמה גם קטטר. אני לא מרגישה כלום. פתיחה 4 ראש יחסית גבוה. סביב 12 בצהריים. אני אומרת לאיתן שהמון נשים שליוויתי קפצו מ 4 לפתיחה מלאה. ואז אומרת לעצמי לא לצפות!! ננסי עדיין אומרת שאני יולדת במשמרת שלה עד 14:00 הלוואי! היא והרופא מתערבים! מבחינתי כבר למשוך עד מוצ"ש. לפחות לא יהיה ברית בשבת.הם רוצים שאני ממש ינוח וכולם מתרחקים ממני ואני מנסה לנמנם ולכבות את הראש. מצליחה אולי לכמה דק׳ מתפללת לטוב, אומרת תודה על מה שיש..תמרה ואיתן אוכלים וקוראים עיתונים של חרדים מה שנתנו בבי"ח. פתאום לחץ מטורף בבטן למטה (היה לי ניתוח הרניה בעבר במפשעה, אני מרגישה בצד ימין שזה הולך להתפוצץ) ואומרת לעצמי למה לקחתי אפידורל מה עשיתי,איזה טעות.תמרה מנסה להזיז אותי לצד שמאל, מוסיפה עוד חומר של אפידורל, אני רק בפתיחה 4, כשאני זזה לצד שמאל אני מרכישה שזה לחץ מאחור, ומבינה שזה צירי לחץ. אומרת לאיתן ותמרה מהר לקרוא לננסי, למרות שתמרה כבר קיבלה בלידה הקודמת את אוריה לידיים, זה היה קרוב לקרות שוב. ננסי באה ומאשרת פתיחה מלאה, אני עולה לעמידת 6 לפחות משהו אחד קצת לידה פעילה. ( עוד לא ילדתי בתנוחה כזאת, בראשון, בשכיבה, בשני בכריעה-כסא לידה, והשלישית בעמידה) רגל שמאל כבדה תמרה עוזרת לי להרים, ואני לוחצת וננסי אומרת לא ללחוץ, אני לא מבינה איך מהר עוד לא לחצתי בקושי, תמרה אומרת לי הראש בחוץ, לחיצות קטנטונת והוא בחוץ, קטנטן. איתן מולי רואה אותו, בוכה ולא מאמין, ואני שוב בוכה הפעם מאושר, הקלה, ושמחה בבחירה שלי. מסתובבת שוב תמרה עוזרת לי עם הרגל. מחבקת את הקטן. הרופאת ילדים נכנסת, כי הוא צריך לעבור אקו לב, הכל בסדר ב״ה אפגר 9 ומיד אח״כ 10 השעה 13:15 גוזל קטן עלי 3040 גרם של מתיקות, בשבילי זה פג הכי קטן שלי היה 3800 הלידה הזאת זה משהו אחר.. לימוד!! השלייה יוצאת בשלמותה ב״ה. ואפילו הכווצים על הבטן לא כואבים בזכות האפידורל. קרע פנימי קטנטן, גם אותו אני לא מרגישה. איתן עולה עם התינוק. ואני שותה תה מתוק שתמרה מביאה לי עם קל פוסט. שמחה ומאושרת,

עולה לתינוק הוא בפגיה בגלל האקו,אז גם אין ביות מלא. עושים בודינג סוף סוף מניקה את האהבה שלי. השתחררנו רק אחרי 5 ימים ב"ה הכל תקין עם האקו לב.
מסקנות מהלידה-
הרבה גמישות מחשבתית
שום דבר לא תלוי בנו
הכי חשוב אמא ותינוק בריאים וחוויה חיובית
אפידורל לפעמיים זה ההבדל בין חוויה חיובית לטראומה.
חייבים שליחים טובים ותמיכה.
הכל מדוייק!!!
תודה לבורא עולם, שמלמד אותי כל פעם מחדש להכיר את עצמי טוב יותר, להרפות, להוריד שליטה. ולבטוח בסובבים אותי. תודה על שליחים טובים!
בעלי היקר,תמרה הדולה המהממת, ננסי המיילדת המקסימה. ובכלל כל הצוות בכל הדרך. לאמא ואבא ששמרו על הקטנטנים.

קודם כל, המון ברכות.

שיהיה בשמחה ובטוב.

ושיהיה לך הרבה חלב בשביל הפג

איזה סיפור!!!

המסקנות גמרו אותי, כי מאד הזדהתי.

זה גם מה שאמרו לנו בקורס הכנה (לפני כמה שנים טובות...)

חייבים גמישות, לא להחליט דברים מראש ולהתקבע בכל מחיר.

זה מאד ריגש אותי שבתפקיד שלך את מבינה את זה ככה.

כי מהלידות שלי (2) אני רואה כמה הדברים נכונים, מדוייקים ואמיתיים.

זה שדולה, שתכננה ללדת בבית אומרת שאפידורל יכול יכול להיות ההבדל בין טראומה לחוויה חיובית-

זה מאד נכון.

הלוואי וכולנו היינו יולדות כמו חתולות... ולא צריכות שום התערבות.

אבל זה לא תמיד ככה. מנסיוני המר...

אשרייך. עשית לי ממש טוב.

תיהי שלמה עם ההחלטות שלך.

עשית דבר גדול.

שוב-המון מזל טוב.

שם מהמם.אגב...

שמחה שעשיתי לך טוב

אנסה למצוא כמה מילים בכל אופן....

קראתי בנשימה עצורה, סיפור הלידה שלך הוא מיוחד במינו, לא פשוט בכלל, ונשמע שהתמודדת בצורה עילאית.

ממש כל הכבוד לך!

כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה חששות, ועם כל זה הצלחת להישאר מפוקסת ולקחת החלטות נבונות... את אישה מיוחדת!

מעריצה אותך על כוחות הנפש, על הסבלנות, על הפיקחות והפיכחות גם ברגעים קשים, 

אם הייתי לוקחת דולה- אין ספק שהייתי בוחרת בך.

גמישות וקריאת מפה ברגעי אמת זה הדבר החשוב ביותר לאיש מקצוע.

יש לך את זה בענק!

בעז"ה שתזכי לגידול קל, לשפע של חלב כמו שאת תמיד מאחלת לכולן, ושתהיי תמיד מאושרת! 

וגם לימדת אותי המון

תודה

גידול קל

הכי אהבתי את הזרימה וההשלמה. לשחרר שליטה. אנחנו כל כך חושבים שניהול העולם, לפעמים בידיים שלנו.הכי חשוב אחרי, בריאות, שמחה ואושר עילאי.מזל טוב!

סיפור הלידה הזה מסביר בצורה הכי טובה את מה שאני חושבת על הגישה ללידה טבעית!

תודה על החיזוק!

שתזכו להרבה נחת!!

**אני מכורה ללידות בשבת ;)  **

ב"ה שהקטנצ'יק שלך בסדר!

סיפור מעורר השראה.

המונמון מזל טוב והמון נחת

ירדו לי דמעות עשית לי חשק לכתוב את שלי אשב בעז"ה לכתוב

התאוששות קלה, וגידול נעים!!!

תודה שכתבת, הסיפור תרם לי מאוד!

המון מזל טוב!!!!

על אפידורל כן ולא

ממש נתת המחשה איך לבוא ללידה עם מוכנות ואסרטיביות יחד עם ראש פתוח וגמישות! 

מזל טוב!!!

תודה.

אני כמעט בוכה איתך!

לידה ממש קשה מבחינה רגשית!

ואיך את מסוגלת להתגבר ולהגיד לעצמך העיקר אמא ותינוק בריאים

בהצלחה עם הגוזל

והדרך.. הדרך ארוכה ומפותלת..

לומדים כל הזמן.

איזה סיפור, את מדהימה

ריגשת אותי עם הגמישות וזה שהצלחת לשחרר, מי אמר שלדולות יש לידות קלות?

יש הרבה מה ללמוד ממך, שמחה שבסופו של דבר הייתה לך חוויה חיובית וטובה,

הרבה אושר, שפע של חלב ונחת מכל הגדוד...

מי אמר שלדולות יש לידה קלה??.

ב"ה אומרים תודה על מה שיש ושכולם בריאים.

זה גם לא מובן מאליו.

מה עדיף,? ח"ו, העיקר לידה בבית בכיף והאקו לב לא היה יוצא טוב?

כנראה היה צריך להיות פה סבל וטוב שזה נפל עליך "רק" בלידה לא כמו רצית. אבל לא בנזק לכל החיים.....

שיעור גדול בחיים.. התאוששות קלה ומהירה! 

רק שתדעי שהאווירה שנושבת מהסיפור היא בדיוק מה שאת מעבירה בקורס!!!

ומה שהכי לקחתי מהקורס שלך (והכי הייתי צריכה עם מה שעברנו) זה בדיוק זה!!

ובאמת התנאים בבינין דוידסון זה כמעט בית מלון....(שם עברתי את הניתוח...)

את מדהימה!!!

כל הכבוד על הגמישות והפתיחות..

מסתבר שזה התכונות החשובות שעוזרות לעבור בשלום את הקשיים והשינויים

רק בריאות ונחת ממנו ומכולם!!

ממש התרגשתי לקרוא אותך!

מראה לנו הרבה על המדדים הנכונים שצריכים להיות מוכנים אליהם לפני לידה ובלידה בכלל

הרבה מזל טוב ! ורק נחת

בעצם מפתיחה 4 קפץ לך לפתיחה מלאה?

וגם את מתארת שכמעט ולא לחצת בצירי לחץ? הוא פשוט יצא לבד?

(ואצלי זה היה בלידה ראשונה...)

לחצתי ממש בקטנה,לחיצה אחת כנראה אפקטיבית,וזה שהייתי בעמידת 6 כך הוא יצא מהר יותר ובקלות עם כח הכובד.

גם הגדולים שלי נולדו סביב ה 4 קילו אז כנראה ש3 קילו מחליקים אצלי.

מעניין...

ומי המיילדת.

יפעת, כמה התרגשתי !!! לדעת שגם דולות שדוגלות בטבעי, פתוחות מספיק לדברים אחרים...

באמת כל לידה היא סיפור ייחודי מאת ה', כל אחת מקבלת במדויק את מה שהקב"ה שולח

לנו!

למדתי מהסיפור שלך על קבלה, גמישות, חשיבה חיובית, שיתוף, עבודת צוות...

שתגדלי אותו בנחת בבריאות שלמה ובשמחה!

אם תרצי, אפנה אותך לסיפור לידה קיסרית (!!!) של מדריכת הכנה ללידה. סיפור ממש טוב.

לא שהייתי מאחלת לעצמי, אבל מעבר לעובדה שזכית בחוויית לידה חיובית ובתינוק, אני בטוחה שזה גם תרם לך המון כאשת מקצוע!

שיהיה בלי הפתעות מעכשיו בע"ה!

שלא נעמוד לא בידי נסיון ולא בידי בזיון.

גידול קל ונעים

כל הכבוד לך על הגמישות והמוכנות לזרום עם מה שיש, ועם השינויים שיש בדרך...

גידול קל ובנחת!

אוהבת.

אין לי מילים..

המון מזל טוב!!

ואני מצטרפת לכל הברכות המהממות שכבר כתבו פה..

במיוחד כשזה מתקרב אצלי בעז"ה, לקחתי כל מילה ותיאור ותחושה ושלב ללב.....

וואי זה באמת תהליך כזה משתנה ולא צפוי. 

נשמע שהיית באמת מדהימה!!

ואיזה כיף לך שאת מכירה ככה את כל הצוות.....

שוב מזל טוב ושיהיה בקלות מעכשיו עד 120!!

באמת כל הכבוד על היכולת להתגמש...! סיפור ממש יפה

על כל התמיכה והפרגון.

שנזכה כולנו ללידות קלות,חוויה טובה ידיים מלאות!

היינו באיז אירוע משפחתי בצד שלי וההתנהגות שלהם ממש אכזבה אותי,

הם נרתעו מעומס האנשים, כל אחד עשה פוזות, בכה, נלחץ, לא רצה לגשת, כל מיני דרמות, במקום להיות ילדים חמודים בפשטות.

הם גם לא ממושמעים או לא תמיד מקשיבים וגם בלילות קשה לנו-ענייני פיפי, ובאים אלינו למיטה.

מרגיש לי שאפשר לנהל את אחה"צ ואת יחסי הילדים-הורים באופן יותר קל ופחות מרוקן.

אשמח לדעת איך?

נובע מציפיות לא מותאמות לגיל

הבן שלי בן 6 לא 'עוזר' בשום דבר

יש לו מלא בקשות כרימון

אני לא מצפה שהוא ינגב לעצמו

ולפעמים הוא רוצה שאעזור לו להתלבש

ועדיין אני לא חושבת שיש בעיה איתו או פינוק יתר

נראה לי תואם גיל לגמרי

ברור שילד רגיל בגיל שש אמור להתלבש ולהתנגב לבד.

וגם לאסוף משחק שלו. בגן הם גם מנגבים שולחנות, עוזרים לסייעת לפנות אשפה .  

הוא יכול

זה לא ברור שהוא עושה את זה בהכרח

ובפרט כשהוא עייף/ עצבני/ טרוד

הוא יכול לסדר/ לנקות

ואפילו להכין חביתה (בהשגחה)

זה לא עזרה ע"פ בקשה

ולא הייתי מצפה שזה יתרחש ע"פ בקשה

קראתי את ההבהרה שלך אח"כ ומסכימה איתך, אז ערכתי. 

זה ילד שלישי שלי שאני מנגבת כל עוד הוא מבקש

רק ילד אחד ביקש בגיל 5 לנגב לבד

התנהלות בבית ספר/ בגן שונה מהתנהלות בבית

וגם יש לא מעט ילדים שעושים קקי בעיקר בבית

ראיתי שערכת באמצע

אבל אני אשאיר את התגובה

אולי תועיל למישהו

אבל ציפייה לגבולות ולמשמעת בסיסית כן תואמת גיל.

הגיוני שילד יתאכזב אם אמא לא מרשה ממתק

לא הגיוני שעל זה הוא ייחרב את הבית (כדוגמא)

הגיוני שילד רוצה שאמא תהיה איתו כל אחה"צ

השאלה אם התגובה שלו לכך שלאמא יש עיסוקים נוספים אם היא סבירה.

"הם נרתעו מעומס האנשים"

ואז את מתאכזבת שהם לא היו פשוט ילדים חמודים.

הם חוו איזשהו קושי, עומס אנשים, בטח אם את חלקם לא מכירים זה מציף רגשית. זה הכי טבעי בעולם שיעשו פוזות, לא ירצו לגשת. התפקיד שלהם זה לא להיות חמודים, הם לא בובות.

אני חושבת שלפעמים הציפיות שלנו הן אלה שיוצרות את האכזבה.

יש לי את הילדות הכי מתוקות בעולם! (ואני אובייקטיבית😜), כשאני מגיעה איתן לאירועים וכו' אני יודעת שהן יהיו דבק, יצמדו אליי, לא ירצו לדבר עם אנשים.. זה הכי טבעי לי. מי שרוצה לראות כמה הן חמודות שיבוא למקום הטבעי שלהן- הבית וגם שם כנראה שייקח להן זמן להפתח.

אני חושבת שצריך להבין מה הגיוני לצפות מילדים בגיל הזה ולהתנהל לפי זה

גם כשמגיעים לשבת אצל משפחה במקום להנות צריך להרגיע אותם, להיות איתם וכו כשמדובר גם לא על אנשים חדשים אלא מוכרים.

אחד בוכה, השני לא מרוצה. ותחשבי שזה שניים במקביל שרגשית דורשים את שלהם וזה מקשה.

התייעצת עם גורמי מקצוע?

לציפייה לא תואמת מציאות מהם.

זה באמת מבאס שילדים לא מנהגים איך שאנחנו מצפים. (קרה לי הבוקר, עצבים)

אני חושבת שאת צריכה לרדת לגבוה העיניים שלהם.

גם פיזית וגם נפשית.

הם ילדים, חוו קושי נפשי, עומס מהרבה אנשים, ובנוסף לזה הם חווים אכזבה מאמא על זה שקשה להם עם הסיטואציה.

נסי לראות את העולם מהמבט שלהם.

לראות את מכלול היום שלהם, הם חוו יום שלם בגן עם כללים די נוקשים, די מובן שהם רוצים רגע להתפרק, להשתולל, צומי מאמא.

אני חושבת שברגע שתקבלי את זה שהם ילדים, ילדים שדואגים לעצמם, ועקשנים, ובודקי גבולות ושובבים ומותשים מהיום יום העומס שלהם - ולא כי ככה לך יצאו, כי ככה זה ילדים, של כולן.

מזל שהם לא מרצים, ממושמעים וחיילים - ילד מרצה זה אולי נח אבל ממש ממש לא סימן טוב.

גם המשפחה שלי טוענת שהם סוחטים אותנו ותובעניים אז זה לא רק המבט שלנו,

לא יכולתי לעשות כלום פשוט כלום עם המשפחה, לא לדבר עם אנשים, היינו רק סביבם וזה היה מאד מתסכל.

ביקור שלם שרק איתם וסביבם ומנחמים אותם כי לוקח להם זמן להתרגל גם עם אנשים שהם מכירים וגם כי הם משתוללים וגם אחד יורד כמעט לכביש ולא ממושמע כשאחותי לקחה אותו וגם רבים ביניהם, לא הצלחתי להחליף מילה עם אף אחד והייתי רק סביבם וזה לא סביר. גידלתי אחיינים אני מכירה ילדים ומרגיש לי ששלי תובעניים בהרבה (גם חכמים ב"ה).

אבל זה היה מתיש וגם קבלתי הערות וזה ברור שאנחנו לא מעמידים להם גבול.

לגבי הניגוב דווקא גאה בעצמי, הנטייה שלי לעזור לפנק ולעשות בשבילם וכשהילד בכה וצעק ודרש שאנגב לו אמרתי לו שהוא כבר גדול וצריך לדעת לנגב לעצמו, אני רק אבוא לבדוק לו אח"כ, כשראה שלא התרגשתי- התחיל באמת לנגב לעצמו ולקרוא לי רק בסוף.

זו הייתה תחושת הישג, חשוב לי שידעו דברים בעצמם ושמידת העצמאות תגדל.

לגבי עזרה בבית לא הבנתי מה אתן אומרות....

בעיניי הבעיה היא לא הילדים אלא זה

'לא יכולתי לעשות כלום פשוט כלום עם המשפחה, לא לדבר עם אנשים, היינו רק סביבם'

חוסר היכולת שלך להתמודד עם רצונות והתנהגויות של ילדים

זה בסדר שהם רוצים/ מנדנדים

לא צריך להתייחס לכל מה שילד רוצה

צריך ליצור באלאנס בין הורה וילד

להתייחס רק לדברים חשובים והשאר לתת לילד להתמודד לבד

ילדים רגישים באמת לא מסוגלים להתנהל בצורה "נורמלית" במצבים של הצפה...

(אגב, גם מסכים וממתקים עלולים להיות גורם מציף... לא שאני מתיימרת לתת עצות בנושא, כי אני בעצמי נופלת בזה לא מעט, אבל זו כן נקודה שיש לתת עליה את הדעת...)

גם לבוא אליכם בלילה יכול לנבוע מרגישות גבוהה.

ואולי גם את עצמך אדם רגיש מאוד, כי נראה שאת לוקחת ללב את כל הקשיים איתם❤️

קודם כל מבין השורות שלך איזשהו חוסר ביטחון שלך מולם, זו תחושה פנימית של אולי אני לא בסדר והם "צודקים", בין אם כי את לא עקבית או כי הרגלת אותם ובין אם מסיבות אחרות. וכשהם קולטים את זה אז קל להם להוציא את מה שהם רוצים ולהתיש אותך.

כשהם עושים את זה הם לא מנסים להתיש אותך הם פשוט בודקים מה הם יכולים לקבל, שזה דבר די נורמלי. לשאלתך, כן כל הילדים (אולי למעט יחידי סגולה חריגים) מחפשים לעשות כיף, לנוח ולהתפרק ולקבל כמה שיותר שהם יכולים. פה נכנס המקום שלך כהורה..

הדבר הכי חשוב זה לדעת שגם אם הם בוכים או כועסים את עושה את הדבר הכי נכון בשבילם - מחנכת אותם. אולי הנקודה הספציפית שאת מתעקשת עליה כרגע היא לא הדבר הכי חשוב שיש בעולם, אבל היא חשובה באמת, לא כי לאסוף את הצבעים זה חשוב, אלא כי שותפות בבית זה חשוב. לא כי את צריכה את ה"בבקשה" ו"תודה" אלא כי אם הם לא ילמדו בבית להיות אנשים נעימים, הם לא ילמדו את זה בכלל.

איך משנים דברים? פשוט אומרים להם בנחת, יש דברים שאנחנו עושים בשביל ילדים קטנים, ככל שגדלים מצופה מכם לדעת לעשות דברים בעצמכם. עד היום לא ציפינו מכם לאסוף, אבל עכשיו אתם גדולים ואני רוצה שתאספו את המשחקים אחריכם. אפשר להתחיל מזה שאת אוספת איתם, או שיאספו משחק אחד, אבל בעיקר שיתחילו להיות שותפים. ולחשוב איך את מגיבה אם זה לא קורה. נגיד שהם בוכים שהם לא יודעים לא יכולים ולא רוצים, מה את עושה? כי נגיד הגישה שלי היא שלא מוציאים משחק חדש עד שהכל אסוף. זה יכול להיות גם אין טלוויזיה עד שהכל אסוף או כל דבר אחר.

ואם הם מתעקשים ומוותרים על הכל - אין בעיה, אבל אני הייתי משאירה מפוזר, וזה יחכה להם. אם את תוותרי ותאספי הם יבינו שכל מה שצריך זה להתעקש איתך מספיק... שזה נשמע פחות או יותר כמו מה שקורה עכשיו.

חוץ מזה לא לפחד מהמילה "לא". גם הילדים שלי הכי אוהבים בעולם ממתקים ומבקשים בכל הזדמנות ולפעמים מחליטים שזה הזמן המושלם להפגנה כי הם לא קיבלו, או כי אבא באותו מצב כן נותן ממתק, או שממש מגיע להם כי (יום שישי/הם עזרו בבית/שיחקו יפה/השמש זורחת מחקי את המיותר). ואז אני פשוט אומרת, מצטערת, ממתקים זה לא חובה, זה בונוס נחמד שמקבלים לפעמים. היום לא. כי ככה החלטתי. ואם הרגלתי אותם אחרת, נגיד שיש קינוח גלידה אחרי כל ארוחת צהריים, אז אני אודיע מראש שהחלטתי להפחית בממתקים ומהיום קינוח זה רק בשבת למשל. ואעמוד מאחורי זה. זהו.. ברור שזה יהיה קשה בהתחלה והם ינסו כל דרך להוריד אותי מההחלטה, אבל אם זה מה שהוחלט זה מה שיהיה..

לגבי לעשות דברים במקביל לזה שהם בבית - זה מאד תלוי בציפיות שלך. אני גם לא עושה דברים *בהגדרה* כשאני עם הילדים בבית. כשאני איתם אני איתם. אני לאצמשחקת איתם אבל אני שם, ומבחינתי אני זמינה להם ופנויה להם. אם יוצא לי כמה דקות שהם עסוקים במשחק או יצירה או אוכלים יפה אז כן אני אכניס מדיח או אפעיל מכונה ואולי אפילו אקפל כביסה. אבל זה דברים משניים. בהגדרה אני פנויה להם, כי הם עוד קטנים ואני חושבת שזה הדבר הנכון.

בעלי לעומת זאת ממש מנסה לעשות משימות תוך כדי שהוא איתם וכל פעם יוצא מתוסכל, כי זה קשה עד בלתי אפשרי. אז בעיניי עדיף להתאים ציפיות למציאות.

כן, זה אומר שמשימות בית אני עושה כשאני מותשת מאד אחרי שהם ישנים או בשישי. זה מבאס, אבל אותי יותר יתיש לנסות איתם. אם היה לי יותר חשוב הייתי מביאה בייביסיטר להיות איתם ועושה את משימותיי בזמן הזה.

דווקא לגבי מה שכתבת בהודעה השניה שהם נלחצו ועשו פוזות - אני חושבת שזה ממש תואם גיל ונורמטיבי ולא ענין של התנהגות "לא טובה". פשוט צריכים להיות לך גבולות אדומים ברורים של - גם אם אתה לחוץ אתה לא X (בורח לכביש, הורס חפצים, וואטאבר). אבל מעבר לזה לתת להם למצוא פינה שקטה, דווקא הכי סבבה בעיניי.

אני הייתי ממליצה ממש ללכת להדרכת הורים שיכולה לעשות סדר.

לא לקחתי אותם כמדריכים אבל נחשפת לתכנים של מיכל אופנהיימר (אגב בדיוק ראיתי סרטון שלה על ילדים שבאים למיטה) ורן בראון ואהבתי מאד את הגישה של שניהם. כדאי לך לנסות להציץ ולראות אם התחברת

הם ילדים. אי אפשר להתייחס ליחסי הורים-ילדים

כמו ליחסים בין מבוגרים.

אין הדדיות.

דחיית סיפוקים עדיין לא מפותחת מספיק.

ברור שאם יש תרחיש שהם יקבלו ממתק- הם יבקשו את זה.

למה את חושבת שהבקשה שלהם לא הגיונית?

אני לא מקלפת פרי לבן ה5 שלי, לא כי אני לא רוצה, כי אני לא מגיעה לזה, והוא למד לקלף לעצמו אז כבר לא מבקש.

אם אני לא עושה משהו כי אני לא רוצה, ויש פוטניצאל לשינוי ההחלטה שלי- ברור שהוא ינדנד.

לגבי לנקות בשירותים, אם אין מאבק כוח- של מי מנהל את הסיטואציה, זה מתקבל בטבעיות.

למשל אם אני באמצע לעשות משהו (כמו להניק, לרחוץ כלים וכד')

אני משקפת את זה, עם אמפטיה והבנה למצבו, בלי להתנצל או להיבהל, ומפה זה בחירה שלו אם לחכות לי או לנסות להסתדר לבד.

ומה שהוא יחליט זה בסדר גמור, כי אנחנו לא במאבק אנחנו ביחד בהתמודדויות.

אנחנו הולכים לבחור תחפושת- אפשר לשים גבולות (מחיר, סגנון)

ועדיין להתנהל בתוך הסיטואציה ואם ילד מתאכזב זה לגמרי מובן גם בגיל הרבה יותר גדול.

בגיל 5 לא נתונים תפקידים בבית, אלא פועלים יחד מתוך שיתוף פעולה, כל ילד מה שבא לו, כמה שבא לו, כן יש דרבון אבל לא לחץ ולא ציפייה מוגזמת.

בהחלט יכול להיות שילד מסדר גרביים ויום אחד לא בא לו יותר וזה בסדר גמור, החיים דינמיים כל הזמן.

הילדים הם לא חיילים על לוח שחמט שצריכים למלא תפקיד מסויים כמו להיות מנומסים,

להיות רגועים

להעריך מה שעושעם עבורם

לקחת חלק במטלות הבית.

הם גם לא ניצבים בהצגה של איך נראים החיים עם ילדים והם צריכים להתאים את עצמם לסיטואציה.

הם שחקן דומיננטי, אולי לא שחקנים ראשיים שהכל סובב רק סביבם,

אבל ההעדפות, הרצונות, הקשיים, ההתמודדויות,

הם חלק משמעותי בכתיבת הסיפור המשפחתי.

תארי לך ילד שובר רגל לפני חופשה משפחתית, את לא תצפי ממנו להתנהג בטיול כמו ילד שהולך על שני רגליים, גם אם זה מה שתכננת כשסגרתם את החופשה.

אז אותו דבר אם הם מתביישים באירוע, או לא נוח להם החליפה שקנית, או שהם צריכים לשירותים שניה אחרי שסיימת לחגור אותם, וכמה דקות לפני שהסופר נסגר ואת חסרת אונים למה דווקא עכשיו??? למה לא לפני 5 דקות או עוד רבע שעה?

למה? ככה, כי הם ילדים. הם לא אוחזים בלוז כמו מבוגר, וזה לא כי הם לא מחונכים או שיש איתם בעיה.

להיפך, הם ילדים שמתנהגים כמו ילדים וזה מעיד על נפש בריאה.

על לוח שחמט. דווקא הפוך . היא חיילת בלוח שחמט שלהם. ילדים בגיל חמש לא אמורים להרוס את הבית בשניה שלא משחקים איתם , לא אמורים לא לתת לאמא שניה לדבר עם אחות ודודה.

ולגבי שירותים. מעירים את הילדים מספיק מוקדם בבוקר ומזכירים עוד פעם ללכת כמה דקות לפני יציאה. כל עוד אין ווירוס בטן , ילד יכול לחכות כמה דקות.

פותחת לוקחת קשה כל דבר , אז ילדים שלה מפעילים אותה בכוונה . כל עוד אין אחים קטנים או אילוצים אחרים , הרבה אמהות לא מצליחות להבין שהתינוק שלהם גדל , הוא לא תינוק ולא אמור להתנהג כמו תינוק . וזה לא טוב לו כשמתייחסים אליו כמו תינוק.

הוא מתרגל לדפוס שבו הוא עושה משהו אסור ואמא קופצת למלא כל רצונותיו. לא חברים ולא מורה ולא דודה לא יתייחסו אליו ככה. ופה נוצר דיסוננס. כי אמא משדרת לו שהתנהגות שלו בסדר .

בפועל זה לא קורה, מה שגורם לכך שהיא נגררת אחרי האירועים ורוצה חזרה את תפקיד הבמאית.

כדי להגיע לשיתוף פעולה ולא לוח שחמט, זה תפקיד האמא לשנות את הדינמיקה,

והיא צריכה להשתנות ע"י שיתוף פעולה, הקשבה, גמישות, לשים לב לצרכים שלהם ולקחת אותם בחשבון ולא לצפות ליותר ממה שהם יכולים, ולקבל הרבה פחות ממה שהם יכולים ובפועל הם עושים מה שבא להם.

ילד שלא מצפים ממנו לישון במיטה שלו ויהי מה,

לא ינסה להגיע כל לילה למיטה של הוריו.

זאת חלק מהבעיה בציפייה גבוהה, שהיא גורמת לתגובת נגד ואז לא רק שהציפייה לא מתממשת, בפועל נהיה יותר גרוע.

כשקשובים לילד ולוקחים בחשבון את הצרכים שלו, יש שיתוף פעולה ואז יש עצמאות ואז גם להורה יותר קל כל ההתנהלות.

כשילד מרגיש חוסר נוחות באירוע, ומצפים ממנו לשחרר, ברור שהוא עוד יותר נדבק.

כשיש מרגיש ויודע שכשקשה לו, ההורה מכיל את הקושי ולא כועס ולא רואה בו ילד תלותי,

יהיה לו הרבה יותר ביטחון להעז להתנתק.

בגלל שהיא מכילה ומתחשבת יותר מדי אז בתוך הנפש היא כבר מרגישה מרוקנת כועסת.

ילדים מרגישים את זה ואיסורי מצפון. אז

בגלל שילדים רגילים שלאמא אסור לעשות כלום כשהם בסביבה אז הם ממשיכים בדינמיקה הזאת גם באירוע משפחתי. אותו דבר לגבי תחפושת. הם רואים שאמא רוצה שהם יתחפשו אז הם מתחילים את משחק של צומי דווקא.

מרב שהם עסוקים לגרום לאמא להיות סביבם כל הזמן , הם כבר לא קשובים לעצמם ולצרכים שלהם.

אותו דבר לגבי שינה במיטה. ילד בריא מתעייף , הולך לישון . אבל הם רגילים להפעיל את אמא בכל מצב , כולל בלילה.

וזה לא עניין של השקעה הורית. דווקא במשפחות קטנות זה יותר נפוץ . כי הורים בטוחים שהם יתנו הכל ומנסים להיענות לכל צורך. 

זה חוסר יכולת לנהל את הקושי, להתמודד עם התסכול, ילדים מרגישים את זה ונכנסים למצוקה גדולה יותר.

ילדים לא עסוקים בלגרום להורים להיות סביבם כל הזמן, הם מרגישים את המאבק כח, זה גורם להם להתערער, ואז להגיב ממקום לא מאוזן.

ילד שמשחרר זה יחד שמרגיש ביטחון. שאין לו מה להפסיד מלפתח עצמאות כי תמיד ההורה יהיה שם בשבילו.

הכלה זה לעבור עם הילד ביחד דרך הקושי, להחזיק איתו ביחד את האכזבה, התסכול, וגם את הטנטרום.

כשההורה יציב- לא כועס, לא מעניש, לא מטיף מוסר, אבל גם לא רץ לפצות, להבטיח הבטחות, לחזור בו מהגבול, אלא פשוט מכיל את הסיטואציה, הילד לומד שיש על מי לסמוך, זה מחזק לו את הביטחון ומאפשר לו לשחרר את המצוקה.

למשל ילד שדבוק להורה במפגש משפחתי, אפשר לרדת לגובה שלו, לדבר על מה שהוא מרגיש, להביע אמפטיה. להציע פתרונות כמו אתה יכול להחזיק לי את היד/ רגל

אבל לא למשוך לי בשמלה ולא להתפרץ לתוך דברי. אפשר להציע כשתרגיש שאתה מסוגל תוכל להצטרף לבני דודים.

ככה בלי לדחוק בילד מצד אחד, אבל גם לא להתעסק כל האירוע בלמה אתה לא משחרר.

אפשר לשלב, למשל: עכשיו אני מספרת משהו לסבתא, אח"כ אספר לך סיפור, ואחרי הסיפור אתה יכול לשבת לידי בזמן שדודה מספרת לי משהו.

זה נקרא הכלה, הובלה.

לקחת בחשבון את הקושי ולהתייחס אליו ברצינות ובכבוד ולא כתקלה בייצור. ומצד שני גם לא להיכנע לקושי.

להיות עם הילד ולעבור איתו דרך הקושי.

לא לפרפר סביבו, לא לרצות את הילד, לא להיכנע לקושי ולא להתנגד לו.

פשוט להיות איתו, להבין אותו, להיות בחיבור עם הילד. אפשר להציע פתרונות אבל לא לדחוק. לאפשר לילד לעבור את התהליך, וללוות אותו.

ראש בראש לא מביא לדברים טובים.

להרשות טלויזיה וממתק כי הילד יבכה אם לא יתנו לו, זה לא הכלה. (לא אומרת שזה המקרה, רק מסבירה) זה משאיר את הילד עם המצוקה ולעיתים אף מחריף אותה. (תלוי מה היה קודם)

ילד בריא מתעייף הולך לישון במיטב שלו. הוא יודע שאם יהיה לו חלום רע או יחוש מצוקה, ההורים נגישים ויתנו לו את המענה אז אין לו מה להפסיד.

ילד שחצי שנה מתעסקים בכן לבוא/ לא לבוא למיטה, מרגיש באלגן סביב השינה, אולי מפחד להירדם כי אם יבוא חלום רע מה הוא יעשה, אז לא מרשה לעצמו להירדם.

אולי החשש מהלילה גורם לו כבר מראש לפחד לישון במיטה שלו.

ילד שמכילים את הקושי שלו, מאפשרים לו מענה למצוקה שלו במהלך הלילה, לא ממקום של תחושת כניעה, ולא ממקום של שליטה והתעקשות, מתרגל שיש על מי לסמוך.

המענה מן הסתם שונה מאחד לשני, כל אחד ימצא את המענה שהוא יכול ובוחר לתת, אבל ההחלטה לא נובעת ממקום של מי קובע את הכללים, אלא איך אפשר לעזור לילד ולעצמי בו זמנית.

כמו שאם כל יום יש ביצים בסופר, אנשים קונים כמות רגילה.

אם יש דיבור על חוסר צפוי בביצים, אז אנשים קןנים פי 2, ואז באמת יש חוסר בביצים.

כי אנשים מרגישים שאין יציבות בביצים ואז ההתנהגות שלהם לא בריאה והגיונית וזו בעיה שמזינה את עצמה.

כל הכבוד על ההשקעה בכתיבה מפורטת ובהירה לתועלת כולם

אין להם עזרה מיוחדת שעושים בבית או אחריות קבועה.

גם ככה הם חוזרים מותשים מהמסגרות. ועד שהולכים לישון, הזמן קצר.

כן עוזרים פה ושם אבל רק כשזה מלהיב אותם

(ובכנות זה יותר בלאגן בשבילי, לא עושה את זה בשביל העזרה, יותר בשביל העצמאות שלהם)

כמו לחתוך סלט, לעזור לי לקפל כביסה, להכניס מדיח, אבל שום אחריות לא עליהם בכזה גיל. לדעתי זה עוד מוקדם.

וזמן מסך וממתקים - זה הכי נורמלי.

כשהם לא מרגישים שיש גבול, ואת לא חזקה בגבולות שהחלטת מעצמך, הם מנסים כל הזמן לשנות את הגבול.

למשל בשבת אצלי בחיים לא יבכו על זמן מסך - ברור להם שאין.

אבל בימי שישי שאני כן מסכימה, תמיד הם מנסים למשוך את הגבול עוד, לעוד סרט, עוד פרק.

כנ"ל עם ממתקים - כשיש פתח לשבירת הגבול, הם מנסים לשבור. ילדים הם עם מאוד נחוש ועקשן 😅

אם תעמידי גבול חזק ותדבקי בו לפחות שבועיים, הם יתרגלו.

ולשחק עם עצמם - לפעמים צריך להניע אותם לשחק לבד, לכוון, "אולי תשחקו בחיות" "באבא ואמא" "

ולהלהיב אותם עם משחק שמתאים לגיל שלהם.

וגם שם לקבוע גבול "אמא עכשיו מבשלת"

בגדול נשמעים נורמלים ולא "חצופים"

זה התפקיד של הילדים, הם מחפשים אצלנו ביטחון ובודקים גבולות והתפקיד שלנו להציב אותם ולהיות עקביים במידת הצורך.

אבל כן יש ציפייה לאחריות על הדברים שלהם. נגיד הם אחראים לאסוף משחקים, לא כעזרה בבית אלא כי הם שיחקו ובילגנו. חד משמעית לא עוזרים במטלות כמו קיפול כביסה או קילוף ירקות אם לא רוצים מרצונם. 

לגבי הפירות והממתקים והטלויזיה- זה עניין של סגנון. זה מפריע לך כי מבחינה חינוכית את חושבת שזה לא נכון, או כי זה לא מקובל סביבך? אמא שלי כל הזמן חותכת פירות וירקות לילדים, גם כאלה ממש גדולים, כי היא רוצה שיאכלו הרבה, לא בהכרח כפינוק. גם לגבי ממתקים וטלויזיה, אצל כל משפחה מקובל משהו אחר ואתם כהורים צריכים להחליט מה יהיה בבית שלכם ולהיות עקביים איתו. אין דבר פסול בלתת לילדים טלויזיה וממתקים אם החלטתם שזה בסדר מבחינתכם.

יעשה לך סדר ומיפוי, תבינו מה תואם גיל ותקבלי כלים להצבת גבולות ובניית סדר יום המותאם לאקלים המשפחתי שלך.

כל העצות שנותנים לך כאן נהדרות, אבל הן לא תחליף להדרכה טובה.

את שואלת כאן הרבה לגבי הילדים שלך וכמעט תמיד סביב אותם נושאים.

בעיניי הדרכה טובה זו מתנה לך ולהם.

חבל על כל יום.

את מתוסכלת,

ההתנהגות שלהם מחריפה,

את כבר שנים כותבת כאן על אותם תסכולים מההורות.

אפשר ללמוד ולעשות את זה אחרת...

לכו להדרכת הורים בגישה היקשרותית התפתחותית.

@אובדת חצות קודם כל חיבוק!

נשמע לא קל ולא פשוט

אבל את לא צריכה לחפש עצות בפורום באינטרנט (למרות שתמיד מוזמנת לפרוק ולשתף)

אבל הפתרונות שלך לא יגיעו מנשים אנונימיות בפורום

את צריכה למצוא את האשת מקצוע שתעזור לכם ותדריך אתכם.

בעיניי אימהות לא אמורה להיות כ"כ מתסכלת ומייאשת

את לא נגד הילדים שלך את בצד שלהם את יחד איתם.

נכון, יש זמנים קשים לכל אמא. יש ילדים יותר מאתגרים.

אבל אצלכם נשמע יותר קשה וממש כדאי לעצור את המעגל הזה.

ויפה שעה אחת קודם

ומה שאפונה כתבה

הדרכה בגישה היקשרותית

ועדיף אצל פסיכולוג מומחה

נשמע שממש קשוח לך.

אחת לכמה ימים את פותחת שרשור דומה, על נושא הגבולות והעומס סביב ילדים. ובאמת נשמע שקשוח לך מאוד.

כותבת מה שכתבתי לך כבר בעבר, שאני חושבת שצריך להסתכל על הורות כמכלול ולא נקודתית, מה הכיוון שלכם, מה חשוב לכם, מה פחות, על מה להתעקש ועל מה לוותר. זה לא שאלה על לחתוך תפוח או לאסוף צעצוע. ולכן כמו שהצעתי לך בעבר, ממליצה ללכת לפסיכולוג חינוכי או התפתחותי לצורך טיפול בהורות לעזור לכם לבנות הורות שתמלא ותשמח אתכם

ביישנות ליד אנשים רחוקים/זרים, והירתעות ממפגשים המוניים זה הגיוני, זה עניין יותר רגשי בעיניי.

אולי יהיה נחמד לעזור להם בנגיעה קטנה לטעום היכרות עם אנשים חדשים, נניח ילדים בגילם כשאת עדיין לידם/איתם.

אבל לא חושבת שזה פינוק.

לגבי העניינים הטכניים יותר ענו לך פה הרבה.

בגדול אני חושבת שבגיל הזה הם לא צריכים אחריות על מטלות הבית, אבל אולי כן בדברים שלהם ספציפית.

נניח לאסוף כולם יחד את המשחקים (יש לזה שירים מוכרים, כבר במשפחתון לימדו את אחי).

או אם נשפך להם קצת מעדן אז להביא להם מגבון והם מנקים.

בעיקר בקטע של להנחיל הרגלים…

עם ילדים ושני בני זוג שנמצאים במרוץ החיים הבלתי נגמר.  

אבל למזלנו, הדתיים, יש את השבתות לדברים האלה, למלא את המצברים הזוגיים ולהינות מאינטימיות מספקת.

(כתבתי "למזלינו הדתיים", כי מקולגות חילוניים אני שומעת על היציאות בשבת עם הילדים, ופשוט אין להם טיפת מנוחה, גם לא בסופי שבוע).

זה לא המקום להאריך ולפרט - אך מתוך האפשרויות של לילות שבת, בוקר מוקדם שבת, מנוחת צהריים בשבת, מוצאי שבת (בפרט בשעון חורף), אפשר למצוא זמן זוגי בנעימים, גם עם ילדים קטנים בבית.  

לקבוע יום בשבוע (שבת זה נוח אבל לא חייב) שבו לא משנה מה נמצאים ביחד, גם אם עייפים גם אם אין כוח מתאמצים בשביל זה

אינטימיות נועדה כדי להינות. לא כדי לעשות ☑️

אי אפשר להינות כשזה מאולץ, כשזה בזמן לא נוח ובתנאים לא נוחים.  

(מזכיר את מה שקורה כאשר מנסים להכנס להריון.  שזה נעשה טכני ומשימתי סביב חלון הפוריות ולא למען הכייף והעונג) 

ולהינות

הרבה פעמים קשה להיכנס לזה כי עייפים

ואם עושים מאמץ בכל זאת בסוף כן זורם ונהנים

ואם נחכה שיהיה ספונטני זה יקרה פעם במיליון

אבל כמו שבליל טבילה מתאמצים לפנות זמן, כוח, ולעשות אווירה

אז אפשר להתאמץ גם בסתם יום

שחשוב למצוא זמן.

לכן כיוונתי לשבתות. שיש תנאים נלווים של אוירה רגועה, ושעות רבות מאוד ביחד, ובלי לחצים של התארגנות הבוקר / עבודה/ בישולים/קניות/מטלות/מחשבות מטרידות מה עוד מחכה לי לעשות … 

מה לא הסכמת עם מתיכון ועד מעון

מה ההבדל אם שבת או יום אחר שקובעים מראש?

לבין שבת

לפחות איך שזה אצלנו, וכנראה בהרבה בתים אחרים.  בסתם ערב באמצע השבוע - יכולים לקבוע ולסגור ערב זוגי, אבל לא פשוט להתמיד בזה באופן מתמשך. כי החיים מלאים באילוצים ובלת"מים והמון פעמים זה עשוי להיות בסופו של דבר לא נוח מכל מיני סיבות - ואז נכנסים למיטה עם פחות התלהבות.  

ליל טבילה הוא פעם בחודש. לא פעם בשבוע.  

ובשבת - ממש יש נשמה יתרה.  משהו באווירה האופפת, בנינוחות, ברוגע, בתנאים, בניתוק…   

אבל בפועל גיליתי שאפילו כששבת מוקדם

אני תמיד תמיד גמורה מעייפות אחרי יום שישי של בישולים

הצטברות של עייפות של כל השבוע

תמיד נרדמת על הספה כבר

ודווקא יש ימים בשבוע שפחות עמוסים לנו באופן קבוע

אז זה כן משתנה בין זוגות...

אצלי הבישולים העיקריים בחמישי בערב. שישי להשלמות של המנה הראשונה (דג), מרק ועוגה.

וניקיונות - בעלי שיחי'!

וסלטים מבושלים מגוונים קונים במעדנייה לשבתות. לא משקיעה בזה בעצמי 🙃 

גם אנחנו דווקא פחות אוהבים את שבת לקטע הזה...

אנחנו אחרי ארוחה כבדה, לא מיד אחרי מקלחת...

עייפים תמיד תמיד

בלילות שבת של חורף בעלי נשאר ללמוד ואני קורסת למיטה..

הרבה פעמים מתארחים...

בקיצור, גם לנו יותר כיף ומוצלח במהלך השבוע

אבל אין ספק שעם ילדים וחיים עמוסים צריך לפנות זמן

לי מאוד מפריע שבדכ כשאנחנו יחד אני מאוד עייפה, אז אנחנו מקפידים שפעם בשבוע אני הולכת לישון עם הילדים, וקמה בערב רעננה
ככה אני גם מרוויחה ערב של איפוס עייפות, וצוברת 10-12 שעות שינה ביום הזה...

ובעיני היא נכונה מאוד.

הכותבת מציינת שהם לא נמצאים ביחד ושזה חסר במרוצת החיים.

גם שקובעים זמן זה בכלל לא בשביל לסמן וי אלא כדי לדאוג שהאינטימיות לא תתפספס ולא תדחק בתחתית רשימת המטלות.

וגם ההגדרה מאולץ היא נקודת מבט, זה לא אילוץ זה מציאת זמן בשטף החיים לדבר החשוב מהכל, אחרת הוא מתמסמס.

לא צריך לבחור כמובן את היום הכי לחוץ שחוזרים מאוחר ומגיעים על הלשון בחוץ, כדאי לבחור יום נינוח יותר, יום חופשי אם יש או שבת אבל חשוב לקבוע להכניס ללו"ז

אני לא יודעת כמה שנים את נשואה אבל יש שלב בחיים שאם לא קובעים זמן זה פחות קורה וזה חבל מאוד מאוד

לקבוע זמן זוגי

שזה לומר "הזוגיות הזו חשובה לנו"

לבין לקיים יחסים כדי להרות.

ובדייט זוגי לא חייבים תמיד לקיים יחסים

יש גם שבועיים שאסורים ממילא.

זה פשוט זמן הטענה זוגי.

זה עניין של תיעדוף.

החיים תמיד יכולים להיות עמוסים יותר ועמוסים פחות.

תראי איזה יופי שיש גורם חיצוני שכאילו מכריח אתכם להתייחס ללילה אחד כמשהו שאי אפשר להתנהל בו כמו כל יום.

אם היה ליל טבילה כל שבוע, כנראה שהייתם מוצאים פתרון.

זה לא אומר שאתם לא בסדר, זה אומר שכשאין משהו חיצוני, החיים בורחים אחרי השגרה.

צריך להפנים שהכל מתחיל ונגמר בתיעדוף בחיים.

אם אני לא טועה את יחסית אחרי לידה? ואתם גם אחרי/ תוך כדי סבבי מילואים,

עומס מבורך, אבל עומס.

אפשר להחליט שכרגע לא מתאים לעשות שינוי. אבל זה צריך להיות ברור שזה מתוך החלטה ולא מחוסר ברירה.

ולתכנן מתי כן אפשר לווסת את העומס כדי להגיע לכל מה שחשוב לנו בחיים ושלא נתעורר יום אחד לגלות שלא השקענו מספיק בדברים שחשובים לנו בחיים .

האם טוב לנו (ל2 הצדדים)

כי זה פשוט לא רלוונטי מה קורה אצל אחרים.

השאלה היא האם לנו נעים טוב ומספק.

ונשמע מדבריך שאותך זה לא מספק

אז אתם צריכים לחשוב מה עושים כדי לשנות את זה.

באמת כולם עמוסים. וגם עייפים.

העייפות בעיני יותר חמורה מעומס כי היא מקשה על ההנאה..

אגב חיזור לא חייב לבוא לידי ביטוי דוקא ביחסי אישות.

אני הסברתי לבעלי שאני צריכה את התיווך שלו שמה שהוא עושה הוא חיזור

למשל, כשהוא מנקה ומסדר יפה את החדר שינה.

מחליף מצעים.

שאם הוא רק יגיד 'הכנתי לנו מיטה מפנקת' עם נשיקה- זה אחלה מחווה.

ובלי זה- זה סתם מטלה טכנית שהוא עשה בבית.

מה עושים בשביל לשנות את זה?

תקשורת.

אם כשהוא מנסה את עייפה, או אם הוא ניסה הרבה והיית עייפה- דחיה זה דבר מאד מרחיק.

אני אחרי שקיבלתי דחיה לקח לי כמה זמן, כמה חודשים- ליזום שוב בעצמי.

להביע את הרצון שלך, לדבר על עצמך

(לא איך לא חסר לך אלא יעשה לי הרגשה ממש טובה אם..)

אני באמונה מאד חזקה שמיניות טובה היא אחד מיסודות הבית שלנו.

לכן בשבילי, זה צורך.

אם ילד שלך יצטרך קלינאית תקשורת- תמצאו לזה זמן?

אז גם לזה מוצאים זמן.

למשל, אחת לחודש אנחנו עושים בוקר (חצי יום) זוגי, כי למדנו על עצמינו שבבוקר, אחרי לילה,

היחסים הרבה יותר טובים בפער.

זה לא אומר שאין תשוקה טבעית, זה לא אומר שלפעמים החשק כבוי בדיוק כשפינינו את הזמן,

זה לא אומר שאין חיזור וספונטניות אבל זה כן אומר שזה חשוב.

לקח לי זמן לעשות את הסוויצ' הזה במח ולהבין

שלקבוע זמן, לתכנן אותו, להתכונן אליו-

זה רומנטי לא פחות אם כי בצורה שונה...

שיחווה איך זה בלי כלום, שיענה לשאלות בגן למה לא התחפש, ושירגיש מה זה בשבילו.

אם יהיה לו טוב, מעולה, אם לא יהיה לו טוב שנה הבאה הוא יתחפש.

האמת שלפי התיאורים שלך בשרשורים אחרים זה נשמע כמו להכנס לפינה של "רוצה אבל רוצה שתשכנעו אותי" אל תכנסי לשם בכלל... את רוצה שהם יהיו בוגרים ועצמאיים, נכון? בשביל זה צריך לאפשר להם עצמאות איפה שאפשר, לחוות את ההשלכות של הבחירות שלנו,,ללמוד מה נכון לנו. נשמע לי שזאת הזדמנות מעולה עבורך כאמא לשחרר ועבורו כילד לחוות בחירה עצמאית

וביום של התחפושות תציעי לו ללבוש. ירצה- ירצה

לא ירצה- שימי בתיק למקרה שיתחרט כשיראה את כל הילדים בגן. 

שזה ישכב בבית, שיוכל למדוד לנסות

לפעמים המילה ''תחפושת'' גדולה ומלחיצה, הם לא באמת מצליחים להבין במה מדובר

אולי אם זה יישב בבית הוא יוכל להתרגל לעניין.

זהו, חוץ מזה לעזוב לגמרי את הנושא... 

יש מצב שגם ביום של התחפושות לא ירצה, ואז שייקח רק רובה, או תחפושת בתיק, או שלא יתחפש בכלל.

אם הוא לא רוצה ולא חסר לו אני לא חושבת שיש סיבה לעשות לו תחפושת

ובעיקר בנים, יש לי אחים שכמעט אף פעם לא התחפשו, וגם כשכן זה היה דברים פשוטים עם בגדים נוחים שחקן כדורסל למשל.

מצטרפת להמלצות להציע פעם-פעמיים ואם עדיין לא רוצה לשקף לו מה יכול להיות ההשלכות של זה (אולי תהיה שונה מכל הילדים) ולשחרר, זה באסה לך בתור אמא אבל זה שלו אז לשחרר באמת. מצטרפת גם להמלצה שכן יהיה לך תחפושת בשבילו שאם ירצה ברגע האחרון ובאמת לשלוח לגן שאם ירצה שם כשיראה את כל הילדים אבל ממליצה שזאת תהיה תחפושת פשוטה, עם חולצה ומכנסיים שנוח ללבוש אולי גם כובע אבל לא אוברול או עם כל מיני בדים במרקמים שונים, כמה שיותר דומה לבגדים של היומיום.

הוא נרתע מאד דברים שקשורים למגע? הוא נמנע מסוגי בדים מסויימים? כי אולי זה וויסות חושי..

מה אכפת לך אם הוא מתחפש או לא? תסבירי לו למה את חושבת שכדאי לו וזהו. כן, כן. לא, לא.

יכולה לפרט?

נראלי נעדיף שישנו כדי שהיומולדת יהיה שלו ולא שלהם... 🤦‍♀️

אני לא טובה במשחקים לזוג מבוגרים.

מזל טוב! ותהנו!!

שעשיתי ליום נישואים שלנו, אני חושבת שיתאים גם ליום הולדת

מעתיקה לך:

היה לנו יום נישואים ושנינו עמוסים ...

יצאנו למסעדה בערב ומאוד רציתי שקצת נציין את היום.

בנות שיתפו כאן כל מיני משחקים זוגיים אז הכנתי משהו מהרעיונות שקראתי, שתי דקות עבודה והיה נחמד!

הכנתי שתי ערמות של כרטיסים.

אחת - כל מיני משפטים השאלות כמו:

משהו שהיה לי מאתגר

משהו שאני מתגעגע אליו

משהו ששימח אותי

אני רוצה להודות לך על

וכו'

ובערימה השנייה כתבתי כל מיני תחנות שהיו לנו בחיים.

למשל -

בדייטים

בזמן הלימודים

כשגרנו ב...

הלידה של

כל אחד בתורו לקח כרטיס מכל ערימה, והיה צריך לענות.

למשל -

משהו שאני רוצה להודות לך עליו - בלידה של...

משהו שהיה לי מאתגר - בדייטים

היה נחמד ומעורר מחשבה!!

שומרת לי ליום הולדת של הבעלול😉

* להכין ארוחה חגיגית, אפשר להכין לו הזמנה רשמית במחשב ולשלוח באותו בוקר

 תערכי שולחן עם מפיות והכל.

תכיני תפריט, ותכתבי הערות שמתאימות לו

למשל -

פסטה ברוטב כמו שאכלו בישיבה

סלט שהיה בחתונה שלנו

פיצה שקנינו לפני הלידה ....

אם יש לך זמן תוסיפי לתפריט תמונות ואיחולים ותשמרו למזכרת.

* לקנות מתנות סמליות לפי אותיות השם שלו

* משחק חידות (כמו חפש את המטמון) בבית, המטמון זה המתנה.

* לבקש מחברים / משפחה שישלחו לך איחולים קצרים בשבילו, להדפיס ולפזר בבית

* לצייר ציור או להכין יצירה ביחד.

* לרקוד (:

ולא שאת מכינה לו.

כלומר יש כאלה שטוב להם שמכינים אחד לשני (ואז המכין לא באמת משתתף כי הוא יודע את התשובות)

לדעתי הכי כיף שמופתעים וזורמים יחד.

(ואז אם פחות מוצלח צוחקים על זה יחד במקסימום)

אפשר לקנות משהו מוכן ואז את לא יודעת מה הפרטים בשאלות.

אפשר לעשות עבודת אומנות או בישול משותף.

ומבאס על הבוקר.

ממה שאני מכירה הוא אמור לתת לך הפנייה ואז את יכולה ללכת למרכז בריאות האישה בקופת חולים לטכנאית.

או שתבקשי ממנו הפניות בצורה מסודרת, או שתעברי לרופא אחר.

איך הגעת אליו? בצורה רשמית דרך הקופה שאו שהוא איזה מכר ממסגרת לא רפואית כלשהי?

אין אצלנו כזה הרבה זמינות של רופאי נשים.

נגיד אצלו התור הקרוב הפנוי זה עוד חודשיים.

ושאר הרופאים על הפנים! ניסיתי והייתי ממש לא מרוצה.

הוא לפחות בפן האישי ממש נחמד.

היא אלופה ומקצועית ותורים זמינים

את ממש לא צריכה לעשות בבית חןלים

ואת ממש לא צריכה דווקא שרופא יעשה לך

במה אפשר להקל.

גם אני הייתי צריכה לנסוע כל פעם שעה+ למרכז הרפואי, ועוד שעה+ בחזור.

לצאת באישון בוקר ולהשאיר את הילדים להתארגן לבד. 

וכמובן על חשבון שעות עבודה, שעקמו לי את הפרצוף בכל יום מחדש.

אבל

לא הגיוני ההתנהלות של הרופא שלך.

את לא צריכה רופא נשים במקום בשביל המעקב

הרופא שהלכת אליו צריך להוציא לך הפניות לאולטרה סאונד ובדיקת דם. הוא מוציא עשרות הפניות בבת אחת.

את עושה במרכז הרפואי שהכי קרוב אלייך, והתשובות- או שאת שולחת אליו, אם הוא רופא של הקופה התשובות אמורות להגיע אליו ישירות.

אני לאורך כל תקופת הטיפולים בכלל לא הייתי בקשר עם הרופא

הכל דרך האחיות פוריות במרכז הרפואי.

הן התקשרו אלי כל פעם אחרי שהגיעו הבדיקות והורו לי מה השלב הבא שעלי לעשות- כמובן שהרופא נתן להן את ההוראות.

זה חייב להיות תיק מסודר ושמישהו ינהל את הכל ולא שיגיד לכם תבואו היום תלכו מחר, חייב פה סדר ודיוק בזמנים

בהצלחה רבה

שתפקדו מהר בזש"ק

עכשיו לא יודעת מה לעשות...

להמשיך איתו בראש שלו?

לנסות לעבור לרופאים אחרים? (לא בא לי.... היו ממש לא נעימים)

להמשיך לחכות?

גם ככה חשבתי שאולי רצנו מהר מידי לבירור רפואי.

לא ברור למה הוא נתן לך הפנייה עד עכשיו.

בטח היום כבר לא אוכל ללכת.

זה קריטי הזמנים?

רופא נשים לא מטפל בבעיות פוריות, חבל על הזמן שלכם- לכו לרופא פריון.

ואם פניתם לרופא נשים הוא היה צריך לשלוח אתכם דבר ראשון לסדרה של בדיקות

לא ישר מעקב זקיקים.

פרופיל הורמונלי למשל שזה רק בדיקת דם ועוד- לא זוכרת כרגע, אבל יש פרוטוקול ראשוני של בדיקות, 

מעקב זקיקים עושים לקראת טיפול, אבל קודם צריך לדעת אם יש בעיה, מה הבעיה ואצל מי.

שורה תחתונה- לכו לרופא פוריות.

אם אתם במכבי באזור המרכז יש לי המלצה חמה.

תדעי לך שהייתי פעמיים אצל רופאי נשים ושניהם אמרו לי פרופיל הורמונלי לא רלוונטי

לא יודעת למה, לא מבינה בזה.

לי היה נשמע הגיוני מעקב זקיקים, כי המחזורים קצרים וחלק מהחודשים אני לא מזהה  בכלל ביוץ.

בדקתי עכשיו באפליקציה על רופאי פיריון באזור שלי (אני לא גרה במרכז), התורים הקרובים הם באפריל, זה סביר?

וחוץ מזה שצריכה לקבל הפניה מהרופא כדי לקבוע אליהם תור.

נשמע קלאסי להתחיל מפרופיל הורמונלי

לגבי השאלה שלך קודם בעיקרון אפשר להתחיל מעקב זקיקים גם אחרי אבל זה תלוי מה רוצים לבדוק. פרופיל הורמונלי עושים עד יום 5 לווסת. 

לפני שעושים את כל הבדיקות. אז את יכולה לקבוע תור לאפריל (זה לא כזה רחוק)

ולבקש מהרופא נשים הפניה לכל הבדיקות שצריך, כדי שתבואי כבר מוכנה לרופא פוריות.

הבדיקות עצמן לוקחות הרבה זמן כי חלקן מבוצעות בכל מיני זמנים של המחזור

ויש בדיקות שהתורים אליהם רחוקים

חלק מרופאי הנשים שאפשר לקבוע אליהם תור, הם גם רופאי פריון

את יכולה לראות מה התור הפנוי, ולבדוק בגוגל על הרופא.

וההתנהלות של הרופא ממש מתמיה.

אולי כדאי לבקש הפניות וללכת באופן עצמאי? 

אם את יכולה לעשות מעקב אצל טכנאית

ולשלוח לו את התוצאות בווצאפ.

הרבה רופאים מאפשרים את זה..

אני לא במכבי. אבל תבקשי הפניה וטופס 17 ולכי לטכנאית. תשלחי לו את התוצאות.

לבי''ח הולכים רק אם זה דרישה שלהם במעקבים לivf. ויש גם בתי חולים שזה סבבה מבחינתם לעשות בקופה גם במקרה הזה. 

היפראמזיס בדרך כלל לא מפסיק בשבוע 12...

ממלחיצה בחם על ארגון חבלים יש להם הכי הרבה מידע מה עוזר

אותי מצילים כפשוטו

אם כי משופר מעט מהריונות קודמים...
יש גם את ארגון "אם הדרך", גם ייעוץ טלפוני ועוד אפשרויות תמיכה.

העידוד היחיד שיש לי זה שזה עובר בלידה🤦‍♀️

לא יודעת אם זה מעודד או מייאש

אבל אחרי הלידה אין זכר לבחילות ולהקאות.

אולי יעודד שאצלי ההיפרמזיס חולף סביב שבוע 14.
לא לכולן זה עד סוף ההריון...

הלוואי וגם לך יהיה קצר.

רשמו פה עצותות שעוזרות, אני הייתי מתקשרת.אם כי עם היפרמאזיס גם נוטים לשכב עם בחילה כל היום וכל יום, ומי יכול להתקשר בכלל, אז אולי שבעלך?
אגב, טיפ שאחות נתנה לי ועזר קצת- ללעוס קרח.
זה הכניס לי נוזלים לגוף ולא הקאתי את זה ישר...

אם לא

איך היה לך בפעמים קודמות?

כי אם זה שןנה באופן קיצוני מהריונות קודמים וגם תרופות לא עוזרות זה עלול להעיד על הריון מולארי.

שלושה ימים בלבד כל פעם, אבל זה הרגיש כמו נצח...

באחת הפעמים זה היה גם בשבת (התאשפזנו בשבת), והכי קשה היה שלא התארגנו על זה מראש... אתם לפחות יודעים עכשיו מראש שהוא יהיה שם בשבת, אז תנסו לחשוב מי הכי מתאים שיהיה איתו, ותדאגו לכל הדרכים להקל על השהות בשבת... (בגדים להחלפה, חומר קריאה, אוכל ונשנושים...)

מתפללת בשבילכם שבקרוב מאוד יגלו מה יש לו והוא ישוחרר בבריאות שלמה!

ובינתיים תנסו להקל על עצמכם כמה שאפשר - להתחלף ביניכם במשמרות על הילד, אולי גם לגייס בני משפחה נוספים, ולפנק את עצמכם (ואת הילד וגם את אחיו) במה שאפשר...❤️

כמה ימים בגלל הקאות וחשדו בזעזוע מוח כי הוא קיבל מכה בראש.

זה היה סיוט סיוט סיוט.

הקושי שלך הכי מובן.

תנסי להקל על עצמך איפה שניתן.

רפואה שלמה!!!

(ותקשיבי לתחושות בטן שלך)

במצב חסר אונים שכזה,

רוצה לעזור ואין כ''כ איך...

ממש קשוח. חיבוק גדול!

רפואה שלמה ❤️

מה שעוזר לי במצבים כאלה לעשות לעצמי בראש זום אאוט של זמן ולדמיין אותך

במעמד של עוד 10 שנים מספרת על הסיטואציה הזאת, היא תהפוך לסיפור שהיה מזמן. 

גם לנו יש גם ניסיון עם כמה שבתות כאלו.

אצלנו אני נשארתי בביה"ח (המאושפז הוא תינוק יונק, לא באמת היתה אופציה אחרת), ובעלי נסע עם הילדים להורים שלו.

ממליצה לדאוג מראש למיץ ענבים וכוסות לקידוש (בשע"צ הגיע מישהו שעשה קידוש, אבל לא תמיד היה לי נוח לצאת ידי חובה איתו. עזר לי שלא הייתי תלויה בזה), וגם כמה לחמניות/פיתות שיהיה לחם משנה מסודר לכל הסעודות. וכדאי שיהיה גם סידור עם תפילות שבת, אפשר ספר תהילים, ספרי קריאה.

וחיבוק על הדיקור מותני שלא הלך. איזה מתסכל זה... וגם על האנטיביוטיקה שרוצים לתת ולא ברור אם באמת צריך. גם אצלנו היתה פעם כזאת (אני כן נתתי, אבל מזדהה עם השאלה).❤️

ממליצה לשתף את הסביבה הקרובה. אנשים רוצים ושמחים לעזור, וזה נותן הרגשה טובה להרגיש את העזרה והשותפות של אחרים (ככה לפחות היה אצלי).

אולי מי שנשאר שיסע לשבת עם הילדים למקום שיהיה בו נעים יותר?

ולהבא בעז"ה שלא תצטרכו אבל אני לא הסכמתי לניקור מותני בלי הרדמה.

התעקשו איתי, אבל אני התעקשתי יותר

ואני לא יודעת איפה אתם אבל בהרבה בתי חולים מחלקים אוכל למלווים לשבת, וממליצה לדאוג שיהיו גם פינוקים אם אפשר להנעים את השבת.

באחד האישפוזים שלנו, שהגעתי בשישי בצהריים דאגתי להביא בגדי שבת, להחליף וזה השפיע מאוד על ההרגשה.

שיהיה בבריאות במהירות