אז כדאי להתחיל.

אחרת, זה יכול להישאר כאילו "פספוס". מוטב שתתנסה.

תגידו לה בפשטות, את צודקת - באמת אי אפשר לדעת. יכול להיות שזה יהיה לך טוב ותצליחי בזה. בואי ננסה ואם תרגישי עם זה טוב תמשיכי; ואם לא - גם לא נורא, אז נחפש מה שטוב לך.

כך ירדו הדמיונות והקנאה, ומי יודע? ילד יכול הרבה אם הוא רוצה (ולא רק ילד).

ואם היא תהיה מרוצה - אז לא "חבל". הרי המטרה אינה שהיא תהיה גדולת המוזיקאים, אלא שתשמח בכך.

אם היא תרגיש שזה לא בשבילה - ושאתם אינכם משדרים חוסר אמון לה ביחס לאחיה - אז היא תפסיק מעצמה. ואם תמשיך - מה טוב.

ורק מוסיף הערה קטנה- ניתן לסכם עם המורה לנגינה על סכום נמוך יותר, בבחינת "חודש נסיון"

ולראות אם הילדה בכיוון הנכון או שתתייאש מעצמה.

או בגלל ההורים

ילדים בדרך כלל לא יפספסו מסרים בלתי מילוליים של ההורים שלהם. 

כמה עצוב זה לילד שלא מתפעלים ממנו כשהוא עושה דבר טוב

האמא הרי שאלה,

וכוונתה לטובת ביתה,

אז אם היא תחשוב גם-כן שמה שמוצע פה נכון - 

היא גם תהיה נכונה לשנות גישה,

והילדה תקלוט את זה. הרי אמרנו שהיא תגיד בכנות.

ובאמת קשה לדעת אם זה כי הילדה "רוצה משהו טוב"  -או מקנאת באחיה.

אלא שבאמת זה לא כ"כ משנה. גם קנאת סופרים יכולה לעיתים להרבות חוכמה,

וגם, זה מסוג הדברים שטוב לתת לילד ללמוד מעצמו; ובכל מקרה גם מרוויחים את זה שהוא רואה שיש אמון בכחותיו,

וגם רואה שלא צריך לפחד לנסות דברים שאינם "רעים" בעליל. וגם הולך ועומד על נטיותיו העצמיות.

ולעיתים - גם מתגלים כשרונות "חדשים"...

בעיני הילדה חיה במציאות ממש עצובה:

מונעים ממנה לממש את שאיפותיה

מעבירים לה מסרים של כישלון (האנשים שהכי אוהבים אותה בעולם!!!)

יש אח שמקבל משהו שהיא רוצה, אבל ממנה מונעים זאת (לא מדובר בממתק או רכוש - מדובר במימוש עצמי!)

למה שהורה ינהג כך כלפי ילד שהוא אוהב? אני מתקשה להבין.

האם הנאה של ילד מתחביב היא "בזבוז" של כסף? לא ממתק! תחביב! אומנות!

האם ילד חייב להצליח, ואם לא, עדיף לו שלא יעשה? האם יש ילדים שעדיף להם שלא ינסו לבטא עעצמם באומנות (ציור, ריקוד, מוסיקה)? האם יש ילד שהוגן למנוע ממנו ביטוי עצמי בדרך של אומנות, ואפילו כל דרך אחרת (ספורט, למשל)?

האם מוסרי לחייב ילד לעסוק בתחום רק מפני שאנחנו מניחים שהוא מוכשר בו (ואפילו בדרך "עדינה", של ברירה יחידה)?

החוג הוא של הילד, ולא שלי. למנוע מילד התנסות (חיובית ולא מסוכנת, חלילה) היא מעילה בתפקידי כהורה.

אני חושבת על האמא ששואלת כאן ומקבלת כזאת תשובה ממך, אני הייתי נעלבת.

אפשר להעביר מסרים בקצת יותר עדינות, ואם את לא מצליחה לברור מילים אדיבות אז אל תגיבי. אנשים אחרים יגיבו במקומך, ומן הסתם חלקם יביעו דעה דומה לשלך באדיבות.

ומוסיפה מניסיוני- אמא שלי סיפרה לי כמה פעמים שכשהייתי בת שלוש, רציתי מאוד ללכת לחוג בלט. אז הם שלחו אותי. לא יצא מזה רווח מעשי. ועם זאת, ההורים שלי היו קשובים אליי ונתנו לי הזדמנות.

בגיל חמש-שש החלטתי שאני רוצה ללמוד כלי נגינה. והוריי שוב הסכימו ושלחו אותי לחוג. באמת המשכתי ללמוד אותו כלי נגינה חמש שנים נוספות אח"כ.

מאוד חשוב לתת לילד את האמון שהוא יכול ומסוגל. לתת לו את המקום ללמוד ולרכוש מיומנות, ולא להניח מראש שאינו יכול.

ומי יודע, אולי בתך תגלה כלי נגינה אחר שהיא יותר טובה בו...

בהצלחה.

כישרון אחר לשיר וכישרון אחד לנגן והם לא תלויים אחד בשני. אפשר לנגן לפי תווים, ולאט לאט מפתחים את החוש ואח"כ אפשר כבר לנגן לפי שמיעה. זה שמיתרי הקול בוגדים בה זה לא פוסל את חוש השמיעה והניגון.

וקורדינציה זה דבר נרכש, להפך, אם חסר לה אז הנגינה יכולה לשפר לה את זה  מאוד מאוד. כדאי להשקיע בזה!! לדעתי.

רציתי לחדד את העניין שיש לי אפשרות רק לתת לכל ילד חוג אחד.

הילדה שלי שאני חושבת שהיא מקסימה ואני מאמינה בה, אך נראה לי שכל הורה מכיר את ילדו

פחות או יותר, ולילדה יש הרבה כשרונות אחרים. היא גם בד"כ לא ילדה שנורא מתאמצת להשיג משהו, היא מתלהבת בהתחלה ואם היא רואה שזה קשה היא מרימה ידיים.

אז ככה שיש לי 2 פחדים בעניין,

א- שהיא תנסה ובמקרה שזה יהיה באמת מעבר ליכולותיה היא תתייאש מעצמה. ויהיה לה עוד יותר באסה

איך לאחיה זה כלכך קל והיא לא מצליחה.

ב- שבינתיים היא מפספסת חוג שהיא כן יכולה להצליח בו ולהרגיש טוב עם עצמה ולהתקדם.

חוץ מזה גם אני בתור ילדה נורא רציתי ללמוד לנגן ולהורים שלי לא היה כסף לחוגים בכלל. אבל כשגדלתי וראיתי סביבי

אנשים שלמדו והשקיעו בזה שעות והבנתי שבמילא לא הייתי מצליחה להגיע לשום רמה כזאת כי לא הייתי מסוגלת לשבת להתאמן וגם אין לי את הכשרון לזה, לא הרגשתי פספוס גדול.

אבל, אני לא מנסה למצוא צידוקים, רק רוצה לשמוע מה הורים אחרים עושים/ חושבים.

- אין שום משמעות לחודש ניסיון 

אבל לא נראה לי נורא אם היא תלך כמה חודשים או אפילו שנה לקורס מוסיקה

ורק שנה אחר כך תחזור למה שהיא טובה בו.

- לגבי זייפנות- דבר ראשון אין קשר בין זייפנות בשירה לבין זייפנוות בנגינה.

וחוץ מזה להפך- לימודי מוסיקה משפרים מאוד את הזייפנים גם בשירה

ובשביל לבטא את עצמך. לא חיייבם "להגיע לרמה". מותר גם להנות סתם מנגינה בד' אמותייך.

אם את נורא חוששת ממצב של קנאה, תציעי לה כלים אחרים, אולי...

והייתי עובדת קשה כדי להשתחרר מהרעיונות של כישלון וייאוש לגביה. את עלולה להעביר לה את זה בצורה לא מודעת וכנגד רצונך.

גם זייפנים יכולים ללמוד לנגן,

והזייפנות לפעמים נעלמת... מנסיון..

וגם מי שלא מוכשר מלידה, אך יתמיד להתאמן- יכול להיות נגן מעולה

אם יש לה כ"כ הרבה רצון, למה לא לנסות?

רק צריך לתמוך בדרך- שצריך סבלנות, ומאמץ, וגם היא תצליח,

לכל אחד ה' נותן מתנות אחרות, אך זה לא אומר שהיא לא יכולה לנגן גם היא,

זה נכס לכל החיים

גם אני הייתי בוחרת במילים עדינות יותר.

לדעתי צריך לתת לילדה לבחור חוג בתחום שבו היא מתעניינת, ולא משנה מה הוא (כמובן אם הוא חינוכי).

כמו שאמרו כאן לפני, ואני מוסיפה כך גם מניסיוני האישי במוזיקה, אין קשר בין נגינה לשירה, ויש המון נגנים מוכשרים שהם זמרים נוראיים. מה שכן - הנגינה מפתחת את השמיעה ומגדילה את הסיכוי שהיא תזייף פחות בהמשך.

מוזיקה היא עניין של אימון ואימון ואימון. זה נכון שחודש ניסיון לא יראה לה את הכישרון שהיא מעוניינת לרכוש, אבל היא לפחות תתנסה ואז תחליט אם היא מעוניינת להמשיך. ואם היא תהיה עצובה מהעובדה שהיא לא מצליחה ואחיה כן - צריך יהיה להסביר לה שהכל תלוי באימון ותרגול, ושאם היא רוצה להמשיך היא חייבת להתמיד ולהתאמץ עוד ועוד, ושהנגנים הכי מוכשרים היו מתאמנים שעות רבות בכל יום (לדוג' - צ'ארלי פרקר (חצוצרן ג'אז מהגדולים בעולם) היה מתאמן 13 שעות בכל יום).

אם ילד מעוניין להתנסות בתחום מסויים, גם אם הוא "לא מוכשר" (מה שאין לך כל אפשרות להחליט לגביו לפני שהיא ניסתה), שווה להשקיע את הכסף בעניין. אולי תסבירו לה שיש לה אפשרות לבחור רק חוג אחד, ושהיא צריכה לחשוב טוב לפני כן אם היא רוצה להשקיע את הבחירה שלה דווקא בחוג הזה. יכול להיות שזה מה שיגרום לה לחשוב שוב ולשנות את דעתה.

בכל מקרה - אי אפשר לדעת באמת מה הכישרון של הילד לפני שהוא מנסה. יכול להיות שהיא תצליח ותתפתח מזה מאוד, ואם תמנעי את זה ממנה באמת לא יהיה לה סיכוי להשתפר.

לתת לילדה הרגשה שהיא לא טובה במשהוא?  יש לך פקדון ביד שזה ילד, נכון שגם אני בעצמי עושה הרבה טעויות , אבל לרוב זה ברגע של כעס או חוסר שליטה, אבל לא בצורה מודעת.

נראה לי לקחת ילדה קטנה ולהסביר לה שהיא לא מוכשרת במשהוא? זה אחריות מידי גדולה !

מזכיר לי סיפור....

פעם התנדבתי במושב זקנים, והיתה שם זקנה מבוגרת מאוד..(בטח היום צריכה להיות יותר ממאה) וכל שבוע מחדש היתה בוכה.

היא גדלה בירושלים וכשהיתה בתיכון, היא מאוד רצתה ללמוד במגמת תפירה ולא נתנו לה ההורים ללמוד כי אמרו לה שהיא לא מוכשרת לתחום....וחבל על הכסף.

ותראי כמה זה מציק לה עד היום, זה היה כל שבוע לשמוע ולבכות איתה.

עדיף שתחסכי כסף מקנית בגדים לילדה ! ותתני לה לנסות לבטא את עצמה ורק בשביל הבריאות הנפשית!

כשהייתי קטנה 12, רציתי לנגן בכלי מסויים בקונסרבטיון . למרות שהיה לי כישרון לנגינה מוכח כבר הורי התנגדו ( ובצדק) כי זה היה כרוך בלקנות את הכלי שהיה יקר, ובשיעורי נגינה יקרים.

אני התעקשתי מאוד בסוף הם הסכימו. מה קרה בסוף?

כבר אחרי כמה שיעורים הכניסו אותי לתזמורת של אותה עיר, הופענו בכל מני מקומות עד שזה נמאס לי כעבור כמה חודשים.

אז מה המסקנה? שהם ביזבזו הרבה כסף על אותו כלי נגינה שנשאר יתום?

או על השיעורים שהלכו קפוט למרות שיכולתי להתקדם?

לא נראה לי. המסקנה שלי היא שיש לי זיכרון שההורים שלי האמינו ברצון שלי למרות שהם לא הסכימו איתו, והלכו איתי והסכימו לבזבז כסף וזמן על כך. 

והיום אני יודעת שזה חשוב לי כאמא לתת את הביטחון והאהבה זו לילד למרות שאנחנו כהורים רואים את הנולד ויודעים שאין לה כישרון. אבל אנחנו לא יודעים מה זה עושה בסוף לנפש של הילדה.

אני מקווה שהצלחתי להבהיר את כוונתי...

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות