אז כדאי להתחיל.

אחרת, זה יכול להישאר כאילו "פספוס". מוטב שתתנסה.

תגידו לה בפשטות, את צודקת - באמת אי אפשר לדעת. יכול להיות שזה יהיה לך טוב ותצליחי בזה. בואי ננסה ואם תרגישי עם זה טוב תמשיכי; ואם לא - גם לא נורא, אז נחפש מה שטוב לך.

כך ירדו הדמיונות והקנאה, ומי יודע? ילד יכול הרבה אם הוא רוצה (ולא רק ילד).

ואם היא תהיה מרוצה - אז לא "חבל". הרי המטרה אינה שהיא תהיה גדולת המוזיקאים, אלא שתשמח בכך.

אם היא תרגיש שזה לא בשבילה - ושאתם אינכם משדרים חוסר אמון לה ביחס לאחיה - אז היא תפסיק מעצמה. ואם תמשיך - מה טוב.

ורק מוסיף הערה קטנה- ניתן לסכם עם המורה לנגינה על סכום נמוך יותר, בבחינת "חודש נסיון"

ולראות אם הילדה בכיוון הנכון או שתתייאש מעצמה.

או בגלל ההורים

ילדים בדרך כלל לא יפספסו מסרים בלתי מילוליים של ההורים שלהם. 

כמה עצוב זה לילד שלא מתפעלים ממנו כשהוא עושה דבר טוב

האמא הרי שאלה,

וכוונתה לטובת ביתה,

אז אם היא תחשוב גם-כן שמה שמוצע פה נכון - 

היא גם תהיה נכונה לשנות גישה,

והילדה תקלוט את זה. הרי אמרנו שהיא תגיד בכנות.

ובאמת קשה לדעת אם זה כי הילדה "רוצה משהו טוב"  -או מקנאת באחיה.

אלא שבאמת זה לא כ"כ משנה. גם קנאת סופרים יכולה לעיתים להרבות חוכמה,

וגם, זה מסוג הדברים שטוב לתת לילד ללמוד מעצמו; ובכל מקרה גם מרוויחים את זה שהוא רואה שיש אמון בכחותיו,

וגם רואה שלא צריך לפחד לנסות דברים שאינם "רעים" בעליל. וגם הולך ועומד על נטיותיו העצמיות.

ולעיתים - גם מתגלים כשרונות "חדשים"...

בעיני הילדה חיה במציאות ממש עצובה:

מונעים ממנה לממש את שאיפותיה

מעבירים לה מסרים של כישלון (האנשים שהכי אוהבים אותה בעולם!!!)

יש אח שמקבל משהו שהיא רוצה, אבל ממנה מונעים זאת (לא מדובר בממתק או רכוש - מדובר במימוש עצמי!)

למה שהורה ינהג כך כלפי ילד שהוא אוהב? אני מתקשה להבין.

האם הנאה של ילד מתחביב היא "בזבוז" של כסף? לא ממתק! תחביב! אומנות!

האם ילד חייב להצליח, ואם לא, עדיף לו שלא יעשה? האם יש ילדים שעדיף להם שלא ינסו לבטא עעצמם באומנות (ציור, ריקוד, מוסיקה)? האם יש ילד שהוגן למנוע ממנו ביטוי עצמי בדרך של אומנות, ואפילו כל דרך אחרת (ספורט, למשל)?

האם מוסרי לחייב ילד לעסוק בתחום רק מפני שאנחנו מניחים שהוא מוכשר בו (ואפילו בדרך "עדינה", של ברירה יחידה)?

החוג הוא של הילד, ולא שלי. למנוע מילד התנסות (חיובית ולא מסוכנת, חלילה) היא מעילה בתפקידי כהורה.

אני חושבת על האמא ששואלת כאן ומקבלת כזאת תשובה ממך, אני הייתי נעלבת.

אפשר להעביר מסרים בקצת יותר עדינות, ואם את לא מצליחה לברור מילים אדיבות אז אל תגיבי. אנשים אחרים יגיבו במקומך, ומן הסתם חלקם יביעו דעה דומה לשלך באדיבות.

ומוסיפה מניסיוני- אמא שלי סיפרה לי כמה פעמים שכשהייתי בת שלוש, רציתי מאוד ללכת לחוג בלט. אז הם שלחו אותי. לא יצא מזה רווח מעשי. ועם זאת, ההורים שלי היו קשובים אליי ונתנו לי הזדמנות.

בגיל חמש-שש החלטתי שאני רוצה ללמוד כלי נגינה. והוריי שוב הסכימו ושלחו אותי לחוג. באמת המשכתי ללמוד אותו כלי נגינה חמש שנים נוספות אח"כ.

מאוד חשוב לתת לילד את האמון שהוא יכול ומסוגל. לתת לו את המקום ללמוד ולרכוש מיומנות, ולא להניח מראש שאינו יכול.

ומי יודע, אולי בתך תגלה כלי נגינה אחר שהיא יותר טובה בו...

בהצלחה.

כישרון אחר לשיר וכישרון אחד לנגן והם לא תלויים אחד בשני. אפשר לנגן לפי תווים, ולאט לאט מפתחים את החוש ואח"כ אפשר כבר לנגן לפי שמיעה. זה שמיתרי הקול בוגדים בה זה לא פוסל את חוש השמיעה והניגון.

וקורדינציה זה דבר נרכש, להפך, אם חסר לה אז הנגינה יכולה לשפר לה את זה  מאוד מאוד. כדאי להשקיע בזה!! לדעתי.

רציתי לחדד את העניין שיש לי אפשרות רק לתת לכל ילד חוג אחד.

הילדה שלי שאני חושבת שהיא מקסימה ואני מאמינה בה, אך נראה לי שכל הורה מכיר את ילדו

פחות או יותר, ולילדה יש הרבה כשרונות אחרים. היא גם בד"כ לא ילדה שנורא מתאמצת להשיג משהו, היא מתלהבת בהתחלה ואם היא רואה שזה קשה היא מרימה ידיים.

אז ככה שיש לי 2 פחדים בעניין,

א- שהיא תנסה ובמקרה שזה יהיה באמת מעבר ליכולותיה היא תתייאש מעצמה. ויהיה לה עוד יותר באסה

איך לאחיה זה כלכך קל והיא לא מצליחה.

ב- שבינתיים היא מפספסת חוג שהיא כן יכולה להצליח בו ולהרגיש טוב עם עצמה ולהתקדם.

חוץ מזה גם אני בתור ילדה נורא רציתי ללמוד לנגן ולהורים שלי לא היה כסף לחוגים בכלל. אבל כשגדלתי וראיתי סביבי

אנשים שלמדו והשקיעו בזה שעות והבנתי שבמילא לא הייתי מצליחה להגיע לשום רמה כזאת כי לא הייתי מסוגלת לשבת להתאמן וגם אין לי את הכשרון לזה, לא הרגשתי פספוס גדול.

אבל, אני לא מנסה למצוא צידוקים, רק רוצה לשמוע מה הורים אחרים עושים/ חושבים.

- אין שום משמעות לחודש ניסיון 

אבל לא נראה לי נורא אם היא תלך כמה חודשים או אפילו שנה לקורס מוסיקה

ורק שנה אחר כך תחזור למה שהיא טובה בו.

- לגבי זייפנות- דבר ראשון אין קשר בין זייפנות בשירה לבין זייפנוות בנגינה.

וחוץ מזה להפך- לימודי מוסיקה משפרים מאוד את הזייפנים גם בשירה

ובשביל לבטא את עצמך. לא חיייבם "להגיע לרמה". מותר גם להנות סתם מנגינה בד' אמותייך.

אם את נורא חוששת ממצב של קנאה, תציעי לה כלים אחרים, אולי...

והייתי עובדת קשה כדי להשתחרר מהרעיונות של כישלון וייאוש לגביה. את עלולה להעביר לה את זה בצורה לא מודעת וכנגד רצונך.

גם זייפנים יכולים ללמוד לנגן,

והזייפנות לפעמים נעלמת... מנסיון..

וגם מי שלא מוכשר מלידה, אך יתמיד להתאמן- יכול להיות נגן מעולה

אם יש לה כ"כ הרבה רצון, למה לא לנסות?

רק צריך לתמוך בדרך- שצריך סבלנות, ומאמץ, וגם היא תצליח,

לכל אחד ה' נותן מתנות אחרות, אך זה לא אומר שהיא לא יכולה לנגן גם היא,

זה נכס לכל החיים

גם אני הייתי בוחרת במילים עדינות יותר.

לדעתי צריך לתת לילדה לבחור חוג בתחום שבו היא מתעניינת, ולא משנה מה הוא (כמובן אם הוא חינוכי).

כמו שאמרו כאן לפני, ואני מוסיפה כך גם מניסיוני האישי במוזיקה, אין קשר בין נגינה לשירה, ויש המון נגנים מוכשרים שהם זמרים נוראיים. מה שכן - הנגינה מפתחת את השמיעה ומגדילה את הסיכוי שהיא תזייף פחות בהמשך.

מוזיקה היא עניין של אימון ואימון ואימון. זה נכון שחודש ניסיון לא יראה לה את הכישרון שהיא מעוניינת לרכוש, אבל היא לפחות תתנסה ואז תחליט אם היא מעוניינת להמשיך. ואם היא תהיה עצובה מהעובדה שהיא לא מצליחה ואחיה כן - צריך יהיה להסביר לה שהכל תלוי באימון ותרגול, ושאם היא רוצה להמשיך היא חייבת להתמיד ולהתאמץ עוד ועוד, ושהנגנים הכי מוכשרים היו מתאמנים שעות רבות בכל יום (לדוג' - צ'ארלי פרקר (חצוצרן ג'אז מהגדולים בעולם) היה מתאמן 13 שעות בכל יום).

אם ילד מעוניין להתנסות בתחום מסויים, גם אם הוא "לא מוכשר" (מה שאין לך כל אפשרות להחליט לגביו לפני שהיא ניסתה), שווה להשקיע את הכסף בעניין. אולי תסבירו לה שיש לה אפשרות לבחור רק חוג אחד, ושהיא צריכה לחשוב טוב לפני כן אם היא רוצה להשקיע את הבחירה שלה דווקא בחוג הזה. יכול להיות שזה מה שיגרום לה לחשוב שוב ולשנות את דעתה.

בכל מקרה - אי אפשר לדעת באמת מה הכישרון של הילד לפני שהוא מנסה. יכול להיות שהיא תצליח ותתפתח מזה מאוד, ואם תמנעי את זה ממנה באמת לא יהיה לה סיכוי להשתפר.

לתת לילדה הרגשה שהיא לא טובה במשהוא?  יש לך פקדון ביד שזה ילד, נכון שגם אני בעצמי עושה הרבה טעויות , אבל לרוב זה ברגע של כעס או חוסר שליטה, אבל לא בצורה מודעת.

נראה לי לקחת ילדה קטנה ולהסביר לה שהיא לא מוכשרת במשהוא? זה אחריות מידי גדולה !

מזכיר לי סיפור....

פעם התנדבתי במושב זקנים, והיתה שם זקנה מבוגרת מאוד..(בטח היום צריכה להיות יותר ממאה) וכל שבוע מחדש היתה בוכה.

היא גדלה בירושלים וכשהיתה בתיכון, היא מאוד רצתה ללמוד במגמת תפירה ולא נתנו לה ההורים ללמוד כי אמרו לה שהיא לא מוכשרת לתחום....וחבל על הכסף.

ותראי כמה זה מציק לה עד היום, זה היה כל שבוע לשמוע ולבכות איתה.

עדיף שתחסכי כסף מקנית בגדים לילדה ! ותתני לה לנסות לבטא את עצמה ורק בשביל הבריאות הנפשית!

כשהייתי קטנה 12, רציתי לנגן בכלי מסויים בקונסרבטיון . למרות שהיה לי כישרון לנגינה מוכח כבר הורי התנגדו ( ובצדק) כי זה היה כרוך בלקנות את הכלי שהיה יקר, ובשיעורי נגינה יקרים.

אני התעקשתי מאוד בסוף הם הסכימו. מה קרה בסוף?

כבר אחרי כמה שיעורים הכניסו אותי לתזמורת של אותה עיר, הופענו בכל מני מקומות עד שזה נמאס לי כעבור כמה חודשים.

אז מה המסקנה? שהם ביזבזו הרבה כסף על אותו כלי נגינה שנשאר יתום?

או על השיעורים שהלכו קפוט למרות שיכולתי להתקדם?

לא נראה לי. המסקנה שלי היא שיש לי זיכרון שההורים שלי האמינו ברצון שלי למרות שהם לא הסכימו איתו, והלכו איתי והסכימו לבזבז כסף וזמן על כך. 

והיום אני יודעת שזה חשוב לי כאמא לתת את הביטחון והאהבה זו לילד למרות שאנחנו כהורים רואים את הנולד ויודעים שאין לה כישרון. אבל אנחנו לא יודעים מה זה עושה בסוף לנפש של הילדה.

אני מקווה שהצלחתי להבהיר את כוונתי...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....