מכתב שקיבלנו מבת אולפנה.
--
הכרתי ערבי.
הוא היה המנקה באולפנה שלי. כל השנה כשהיינו נפגשים במקרה החלפנו מבטים,
אחרי זה הייתי מחפשת אותו בבית הספר רק כדאי להיות רגועה ולדעת שהוא שם.
היה בו משהו שמשך אותי, אני לא יכולה להסביר מה .
כשיצאנו לחופש הגדול אחת מהחברות שלי -שידעו אני דלוקה עליו- הביאה לי את הקישור של הפרופיל שלו בפייסבוק.
התחלנו לדבר , להעביר מקרים ואירועים שהיו בבית הספר וככה ידעתי שזה באמת הוא. כל פעם שדיברנו הוא הצחיק אותי, בין אם זה משגיאות הכתיב שהיו לו או בין אם זה ממילותיו, פשוט התמכרתי לשיחות איתו.
ואז הגיע השלב שהוא כתב 'רוצה להתחתן איתי'. בהתחלה חשבתי שהוא צוחק , שהרי לא נפגשנו אפילו פעם אחת מחוץ לכותלי בית הספר , אז התעלמתי ממנו ואמרתי לו שהוא צוחק והוא אמר שהוא רציני.
התחלנו לדבר על אורח החיים הערביים, על הגיל , על שתי הנשים . אמרתי לו שאני לא מוכנה להיות אישה שניה של מישהו ואני גם לא יכולה להוליד ילדים כשאני בעצם ילדה. לא באמת התכוונתי ב100% ללכת איתו ישר, אני לא טיפשה.
אבל מבפנים ? הייתי נותנת הכל בשביל להיות נשואה לו. להוליד לו ילדים ולחיות איתו לנצח. אני יודעת שזה נשמע פתטי וילדותי שהרי אני לא מכירה אותו בכלל .
חברה שלי -שממש מתנגדת לערבים וכנראה שמה לב שאני מתחילה להיות רצינית בעניין- שלחה לי קישור לאתר של להב"ה. שם קראתי סיפורים מפי בנות שסיפורי ככל הנראה היה דומה לשלהם אם הייתי מסכימה.
אז בהתכתבויות הבאות ניסיתי להראות לו שיש לי משפחה אוהבת ותומכת -שלא כמו כל הקורבנות בסיפורים- וכך רציתי לראות אולי הוא באמת רוצה אותי ואני לא אחת מאלף. הוא לא ממש שינה גישה והחל כבר ללחוץ עליי לגביי החתונה, אני ידעתי שאני לא מוכנה עדיין להתחתן אבל לא רציתי לאבד אותו.
אחרי שכנועים רבים מצד החברות החלטתי שהדבר הטוב ביותר שלי זה להסיר אותו מהחברים שלי בפייסבוק ולא לדבר איתו יותר.
הוא ניסה לדבר איתי שוב , ואני עניתי לו שעדיף שננתק את הקשר. הוא לא התווכח. למחרת היה זה ט"ו באב, יום האהבה- שאותו ביליתי בלב בוכה ודמעות היו בעיני במשך כל היום. אולי זה נשמע מגוחך - אבל נקשרתי אליו.
עליתי לכיתה י' והתחלנו את הלימודים 3 ימים לפני ה1 בספטמבר , הוא היה שם. אני כמו מפגרת שכחתי שהחוזה שלו נגמר ב1.9 , לא שיכולתי לא לבוא לבית ספר אחרת אמא שלי תחשוד שמשהו לא בסדר.
נפגשנו במקרה, מבטינו הצטלבו , אבל הוא לא אמר כלום. אפילו לא מילה.
ביומיים שנותרו חיפשתי אותו כמה שיותר , כי ידעתי שזה הולך להיגמר והוא לא יהיה שם עוד.
עד היום כשאני עוברת במקומות בהם נהג לשבת עם המנקים האחרים , המרחבים הגדולים בבית הספר כשהיה שקט , הכל מזכיר לי אותו, ואני מרגישה כאילו ישלי חור בין הצלעות.
עכשיו אני עושה עבודה על התבוללות ופדיון שבויים ובחרתי בנושא הספציפי של בנות ההולכות אחרי ערבים. אני רואה סרטונים וקוראת סיפורים ופתאום הסיפור שלי כזה פצפון לעומת מה שקרה לכל הבנות המסכנות.
אז למה אני עדיין מרגישה ככה ?
סליחה על המגילה , הייתי צריכה להוציא הכל.
--
הכרתי ערבי.
הוא היה המנקה באולפנה שלי. כל השנה כשהיינו נפגשים במקרה החלפנו מבטים,
אחרי זה הייתי מחפשת אותו בבית הספר רק כדאי להיות רגועה ולדעת שהוא שם.
היה בו משהו שמשך אותי, אני לא יכולה להסביר מה .
כשיצאנו לחופש הגדול אחת מהחברות שלי -שידעו אני דלוקה עליו- הביאה לי את הקישור של הפרופיל שלו בפייסבוק.
התחלנו לדבר , להעביר מקרים ואירועים שהיו בבית הספר וככה ידעתי שזה באמת הוא. כל פעם שדיברנו הוא הצחיק אותי, בין אם זה משגיאות הכתיב שהיו לו או בין אם זה ממילותיו, פשוט התמכרתי לשיחות איתו.
ואז הגיע השלב שהוא כתב 'רוצה להתחתן איתי'. בהתחלה חשבתי שהוא צוחק , שהרי לא נפגשנו אפילו פעם אחת מחוץ לכותלי בית הספר , אז התעלמתי ממנו ואמרתי לו שהוא צוחק והוא אמר שהוא רציני.
התחלנו לדבר על אורח החיים הערביים, על הגיל , על שתי הנשים . אמרתי לו שאני לא מוכנה להיות אישה שניה של מישהו ואני גם לא יכולה להוליד ילדים כשאני בעצם ילדה. לא באמת התכוונתי ב100% ללכת איתו ישר, אני לא טיפשה.
אבל מבפנים ? הייתי נותנת הכל בשביל להיות נשואה לו. להוליד לו ילדים ולחיות איתו לנצח. אני יודעת שזה נשמע פתטי וילדותי שהרי אני לא מכירה אותו בכלל .
חברה שלי -שממש מתנגדת לערבים וכנראה שמה לב שאני מתחילה להיות רצינית בעניין- שלחה לי קישור לאתר של להב"ה. שם קראתי סיפורים מפי בנות שסיפורי ככל הנראה היה דומה לשלהם אם הייתי מסכימה.
אז בהתכתבויות הבאות ניסיתי להראות לו שיש לי משפחה אוהבת ותומכת -שלא כמו כל הקורבנות בסיפורים- וכך רציתי לראות אולי הוא באמת רוצה אותי ואני לא אחת מאלף. הוא לא ממש שינה גישה והחל כבר ללחוץ עליי לגביי החתונה, אני ידעתי שאני לא מוכנה עדיין להתחתן אבל לא רציתי לאבד אותו.
אחרי שכנועים רבים מצד החברות החלטתי שהדבר הטוב ביותר שלי זה להסיר אותו מהחברים שלי בפייסבוק ולא לדבר איתו יותר.
הוא ניסה לדבר איתי שוב , ואני עניתי לו שעדיף שננתק את הקשר. הוא לא התווכח. למחרת היה זה ט"ו באב, יום האהבה- שאותו ביליתי בלב בוכה ודמעות היו בעיני במשך כל היום. אולי זה נשמע מגוחך - אבל נקשרתי אליו.
עליתי לכיתה י' והתחלנו את הלימודים 3 ימים לפני ה1 בספטמבר , הוא היה שם. אני כמו מפגרת שכחתי שהחוזה שלו נגמר ב1.9 , לא שיכולתי לא לבוא לבית ספר אחרת אמא שלי תחשוד שמשהו לא בסדר.
נפגשנו במקרה, מבטינו הצטלבו , אבל הוא לא אמר כלום. אפילו לא מילה.
ביומיים שנותרו חיפשתי אותו כמה שיותר , כי ידעתי שזה הולך להיגמר והוא לא יהיה שם עוד.
עד היום כשאני עוברת במקומות בהם נהג לשבת עם המנקים האחרים , המרחבים הגדולים בבית הספר כשהיה שקט , הכל מזכיר לי אותו, ואני מרגישה כאילו ישלי חור בין הצלעות.
עכשיו אני עושה עבודה על התבוללות ופדיון שבויים ובחרתי בנושא הספציפי של בנות ההולכות אחרי ערבים. אני רואה סרטונים וקוראת סיפורים ופתאום הסיפור שלי כזה פצפון לעומת מה שקרה לכל הבנות המסכנות.
אז למה אני עדיין מרגישה ככה ?
סליחה על המגילה , הייתי צריכה להוציא הכל.
