כולם ברחו, הוא נשאר.
ידעתי שזה זמני, אבל זה היה לי טוב. הוא הקשיב, הוא היה שם, הוא סמך עלי, יכולתי לתת בו אמון.
אבל טעיתי. אסור לתת באף אחד אמון. לעולם.
הוא אולי בנ"א טוב, אבל אסור להפקיר שום כלום מהחיים שלי לאף אחד.
שום פרט. ולו הקטן ביותר. ק"ו שזה מעבר.
כן. הוא מכיר אותי. זאת מציאות. אבל הוא לא מכיר אותי באמת. רק את מי שהוא ניסה לעשות ממני הוא מכיר.
הוא ניסה לעזור לי להיות טובה יותר. אבל זה לא אמיתי.
אני תמיד אשאר אותו דפקט. עם אותן בעיות. ואחזור על אותן טעויות.
וזהו. סגרנו את זה סופית. אמרתי שדיי. רצון חזק ככל שיהיה הוא לא יכול להפוך את העולם... צריך עוד כמה דברים.
ועכשיו הגיע הזמן לחזור למה שהיה. למקום הבטוח והמוכר. כי אין מקום אחר שיכול לקבל אותי.
אפשר רק לבכות. לבכות. על דברים שרציתי ואני לעולם לא אשיג.
ואסור להסביר. אסור לדבר. שלא אכנס שוב לאשליה שאולי אצליח. כי לא.
אין סיכוי.
שום סיכוי בעולם.
0 עגול.
עכשיו רק דבר אחד אני רוצה. למות
. אין לי מה לחפש פה. וזה סופי.
הייתי חייבת לפרוק איפושו. עמכן הסליחה.
ות
)