לדעתי, אם ההורים לא יספרו כלום מעצמם (את יכולה לומר שאת לא רואה סיבה לשינוי בכיתה, ולשאול אם יש להם רעיון לגורם אפשרי, נכון?),

אז כדאי להמליץ להם:

להקשיב לבת שלהם בבית. לשמוע מה היא מספרת, מה היא חולקת איתם. גם כדי לתת לה מקום ותחושת ערך וחשיבות, וגם כדי שאם קורה משהו שהם לא יודעים עליו (וגם את לא יודעת עליו), שתרגיש שיש לה מקום לפרוק ולשתף.

להתעניין בלימודי הבת שלהם- מה היא למדה בכל יום בבית הספר, מה היה בכל שיעור ואיך היא הרגישה בכל שיעור. מה המקצוע הכי אהוב עליה... לתת לה הרגשה שהחלק שבית הספר תופס בחייה, מעניין אותם ושהם דואגים ומתעניינים.

לעשות איתה דברים שהיא אוהבת- יצירה, נגינה, ריקוד, שירה, ספורט- כל דבר שהיא רוצה וחושקת בו. פעם ביום. שתדע שיש לה את המקום החופשי להיות מי שהיא רוצה ולעשות כרצונה.

בהצלחה רבה!

אם את חושבת שזה משהו בבית - הרי שבלי אמון לא יגידו כלום.

תספרי על השגי הילדה (בעבר), תשאלי איך היא ביית? מה עם האחים, אם יש, וכו'?

איך היא מתנהגת בבית (אולי יספרו על דרכי "חינוך" לא סבירות).

אח"כ תעברי למה שקורה בביה"ס, תשאלי אם יש להם השערה מה משפיע על הרגש שלה. אח"כ תשאלי אולי עברה משהו לא נעים. הכל בטון מתענין, "משתתף", תנסי לראות את שניהם, לראות איך מגיבים.

לפי זה ניתן לנסות ללמוד משהו.

איך אפשר להגיד "מה לעשות" לפני שיודעים מה הגורם, ומה המצב בבית.

אבל ברור שאסור לתת לכך להימשך.

נתתם לי כיוון, אני מקווה שבהתאם למה שיענו, אוכל למצוא איך לכוון אותם

(מה שמציק לי הוא שאני בהחלט יכולה להעלות השערות מהי הסיבה

ובהתאם למה שהי האיתה בעבר אני יודעת שזה קשור לחוסר סבלנות של האמא לילדה שלה

כי היא ילדה פעילה ושובבה ויש להם כל מיני דרכים

לא להתעמת איתה כמו להיות בחדר עם אחותה עד שאבא מגיע הביתה (היה בעבר ועליתי על כך בעקיפין)

האמא נוהגת להראות אכפתיות רבה כלפי חוץ(ואכפת לה, רק בדרך שלה)

אבל  במציאות, הדרך שלה לא חינוכית בעליל - מה שגורם לילדה להתנהג כך.

והכי קשה איתה שרוב הדברים שהיא אומרת נוטים ליפות את המציאות .

בכל אופן נתתם לי את הגישה ומאיפה להתחיל את הדרך

והלואי שאצליח לשנות משהו

ואם כך יתברר - את יכולה לנסות שני דברים אח"כ:

האחד - להסביר לה עניינית מה זה גורם, למרות הכוונה הטובה, ולהציה לה חלופה.

ב. לעיתים אפשר להשתמש בכך שאצל חברותיה הדרך הזו לא נוהגת, וממילא היא מרגישה את ההבדל. אז כדאי למצוא דרכים שהיא לא תרגיש "סובלת" ביחס לאחרות.

וגם, "לרמוז" בסוף כלאחר יד שילד לא יכול לעשות יותר מידי "הצגות", ואז בביה"ס ניכר שהוא בלחץ ומרגיש לא טוב. ואדרבה, אם היו מנסים ללחוץ שלא ייראה כלפי חוץ, עוד יותר ניכר הלחץ.

אז מאד כדאי לנקוט דרך נינוחה יותר. להסביר לה איך עומדים על דרישות סבירות לגיל, ביחד עם יחס חם ואוירה טובה.

יתכן שההדרכה המעשית, עם ההסבר של יתרונה, ביחד עם ה"חשש" ש"רואים" - יתרום לשינוי..

וכמובן, תשוחחי גם עם הילדה מידי פעם, תדובבי אותה בנחת, שתרגיש נוח איתך.

אז למה זה התחיל להשפיע רק בזמן אחרון?

למרות שבהחלט היא לא מרגישה מספיק בטוח לשתף אותך

כי מה שקורה עם עולים חדשים שהם נחשבים אוכלוסייה בסיכון ואז מתערבים כל מיני גורמים שהרבה פעמים רק מזיקים.

 ולא לשכוח שהמון דברים קטנים שבארץ אף אחד לא ישים לב עליהם - ברוסיה זה קו אדום ומקבלים עונש על זה

שאת נשמעת מורה יוצאת מן הכלל! איזה לב! איזו אכפתיות! איך את 'רואה' את הילדה באמת! לא מכירה הרבה מורים/ות כאלה.

הלואי שאזכה שיהיו לילדי כאלה מורים!

ישלם ה' פועלך!

את יכולה לומר משהו כמו: "שמעתי על סדרת מפגשים/ספר טוב להורים שנותנת הרבה כלים לעבודה עם ילדים במקרים כמו של ביתכם" (ואז את לא אומרת שהבעיה עם ההורים והם לא נכנסים להתגוננות).

אבל מעבר לזה לא הייתי עושה יותר כל עוד לא מדובר בהתעללות קשה חלילה.

עליתי לארץ בגיל קטן מרוסיה, היום אני מבוגרת ואמא לשניים, בעלי ישראלי. אני יכולה לייעץ לך לנהוג בזהירות עם ההורים, לא להפגין שאת חושדת בהם, ייתכן שיש לילדה בעיה שלא קשורה להורים כלל, ואז הפגנת חשדות כלפיהם תעמיד אותך כדמות לא חיובית, אף אחד לא אוהב את התחושה שרודפים אותו וחושדים בו כשהוא יודע שהוא בסדר,איך היא בכיתה מבחינה חברתית למשל?

ואם האמא מראה אכפתיות מה גורם לך לחשוב שאין לה סבלנות לבתה? שהיא שמה אותה בעונש בחדר עם אחותה פעם או פעמיים, או שזה מנהג יומיומי שלה? 

בכל אופן אני מציעה לא להפגין חשדות אלא לתת להורים כלים טיפוליים כמו שכבר הציעו לך כאן ולראות- ייתכן שיהיה שיתוף פעולה נהדר ותראי שינוי לטובה.

במקביל שימי לב איך היא בכיתה, עולים מברית המועצות מאוד סגורים לפעמים והיא לא תבוא לדווח לך מעצמה על בעיות חברתיות אם יש, צריך לשים לב.

כמובן אם יש חשש ולו קטן לאלימות חלילה הגישה צריכה להיות שונה לגמרי, אבל להכנס לאנשים לחיים בפרטים חינוכיים קטנים ושוליים יכול להביא יותר נזק מתועלת.

בקיצור, תני להם כלים טיפוליים מהניסיון שלך ותראי לאן זה מתקדם.

מקווה שעזרתי, כל זה כאמור בגדול ובתור הכרות גדולה עם המנטליות, אך לא עם המקרה הספציפי כמובן

היתה שיחה מצוינת, (אבל לי היה מאוד מעייף רגשית...)על מעלותיה של הילדה ויכולותיה החזקות,

ברור מעמיק מה היה יכול לגרום לשינוי בהתנהגות -כמו שחשבתי קשור לחינוך ההורים,

והיו עוד כמה סיבות שאכן מקורם בבית,

הם ציפו לקבל ממני הכוונה מה לעשות

וקבלו גם טיפים לחינוך נכון ואיך לתת גב לבי"ס באופן נכון.

בעזרת ה' כמובן.

סוף טוב הכל טוב

תודה לכל העונים.

עזרתם לי המון!

בתחילה לא ידעתי ממה להתחיל בכלל.

ומתוך תגובותיכם בניתי את השיחה.

כ״כ דאגתי שזה לא יצליח.. איזה עידכון משמח ב״ה!!

שכשעובר על ילד משבר כזה- הוא צריך הכי הרבה שיאהבו אותו! שיראו לו שגם אם קשה לו בבי"ס - בבית אוהבים אותו בלי קשר ולא משנה מה יקרה....

ממש ממש בהצלחה!

ההורים לשיחה לפני שקודם מדברים עם התלמידה....

אני בגיל תיכון, וזה הדבר שבגללו אפשר הכי לאבד אמון במורים!

לעשות קודם הכי את ההשתדלות לברר עם הילדה.

פשוט לא לבוא קודם לדבר עם ההורים!!!

נכון המקרה שלך הוא כיתה ב'... ואולי הנכון זה לדבר עם ההורים... אבל לא מתאים לכל הגלאים.

ענו לך שצריך לשאול הכל בנחמדות... למה?? כדי לעשות פוזות על ההורים??

לא מבינה אותכן!!

יש להניח שהיא עשתה את זה.

ב. ילדה בכיתה ב' - זה לא כמו את..  מי אמר שזה "מתאים לכל הגילאים"?... ובוודאי שאם יש יכולת להשפיע על ההורים ולהסביר כאן, צריך לעשות את זה.

ג. בוודאי צריך לדבר ב"נחמדות". קודם כל, כך מדברים עם בני אדם.. ובנוסף - אין שום סיבה שלא לדבר אליהם כך, הרי זה לא שידוע שהם עשו איזה משהו נורא... ומעבר לכך - אם רוצים שיהיו מוכנים לספר מה קורה וגם לקבל - כך צריך לדבר. אחרת, "יינעלו". ניכר שאת מקישה מדברים שאצלך לכאן. כנראה זה "שני עולמות"..

בעצם, דן כבר כתב חלק ממה שרציתי להגיד, אז רק אוסיף עליו-

אין שום סיבה לדבר לא ב"נחמדות". ההורים לא פגעו במורה או גרמו לה נזק. המטרה המשותפת של המורה וההורים היא טובת הילדה (ושתלמד, אבל נניח לזה כרגע). אין כאן מישהו נגד מישהו אחר- אלא גם המורה וגם ההורים רוצים ביחד שלילדה יהיה טוב.

לכן פונים להורים בצורה נעימה- כי האינטרס הוא משותף ואין שום סיבה להיות עוינים (ומכאן מובן שהנחמדות היא לא העמדת פנים).

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....