טוב, אני צריכה לפרוק, מקווה שאני אמצא פה אוזן קשבת
זה הולך להיות חופר. תתכוננו.
נכנסתי להדרכה לפני חודשיים לסניף חוץ סניף דוס, אבל לא סניפים נפרדים כמו אריאל.
מי שמכירה אותי קצת יודעת שאני ל-א בנאדם רדוד, אבל אני מאוד אוהבת לצחוק, להתחרפן, להיות במצב כפית וכו'.
הישב"צים בסניף היו עד עכשיו מעורבים.
לצערי (וכאן מגיע החלק עליו אני רוצה לכתוב..) הישב"צים התנהלו בצורה מרוחה, בזבוז זמן, צחוקים ואפילו אפשר לומר קלות ראש. (הכל יחסי, אבל עדיין)
איפה מתחילה הבעייה?
שנראה לי שאני יצרתי את האווירה הזו
לא מכוונה של לעשות צחוקים סתם, אבל אני פשוט בנאדם כזה. אם אני במצברוח טוב אני יכולה להתגלגל מצחוק עם חברות שלי..
וזה היה ממש לא מכוונה לגרום לאווירה של קלות ראש, צחוקים ודאחקות.
אבל זה פשוט קרה.
וכל פעם חזרתי הביתה מבולבלת ומתוסכלת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי - אם אני בסדר או לא.
עכשיו קיבלתי מהמרכזת סמס שהבנים ביקשו להפריד ישב"צים. הם מרגישים שזה מגיע למקומות לא טובים ושזה לא ראוי.
לדעתי הם צודקים 100%.
זו גם דעתי. להפריד.
אבל אני פשוט מרגישה אשמה.
אני מפחדת שגרמתי לדברים לא טובים ושזה בגללי (אז נכון שלא רק אני יצרתי אווירה כזו, אלא כולם, אבל אני מרגישה שלא הייתי לגמרי בסדר ושיכול להיות שזה בעיקר בגללי)
ושוב -
זה ממש לא היה ממקום של רדידות!! אלא באמת ממקום תמים אפשר לומר.
זה לא בא ממקום של רצון לקלות ראש עם הבנים, אלא סתם כי הייתי במצב רוח טוב.
אוף קשה לי קצת להסביר ת'צמי. הלוואי ומישהי תבין מה ניסיתי לומר.
ועכשיו עצוב לי.
ואני בוכה.
אני מרגישה כ"כ גועל נפש אם אפשר לומר ככה.
ואני מפחדת שבכלל ההתנהלות שלי בסניף נראית לא טוב.
כי ב-א-מ-ת שאני שמחה ממקום תמים וכיפי ולא ממקום רדוד ושטחי
ואני יכולה לצחוק בקול סתם כי התחרפנתי. (לא בצורה מוגזמת, אבל בכ"ז)
אוף.
זה גבולות כ"כ עדינים.
אם היו אומרים לי "זה מותר, זה אסור" היה יותר קל. אבל זה לא מוגדר אפילו.
וזה דבר כמעט בלתי נשלט.
ואי אפשר לבקש מהבנים סליחה כמובן, לא צריך להסביר. אז בכלל. עשיתי דברים שאי אפשר כ"כ להתנצל עליהם (או שאולי כן?)
ובכלל. התחושה שיכול להיות שמסתכלים עליי בסניף כאחת לא דוסה במיוחד שיש לה התנהגות לא צנועה כל כך (למרות שאני יודעת שבאמת אוהבים אותי בסניף)
וזה מתסכל.
כי אני לא מהדוסות השקטות והביישניות שלא שומעים אותן כמעט.
אני 'זורמת' ועם ביטחון עצמי ואני מפחדת שאני מגזימה. (אבל אל תיקחו אותי לקיצוניות, אני כן בנאדם עדין ורגוע לפעמים, פשוט תלוי במצברוח)
וזהו. הוצאתי את כל הפיכסה מהלב החוצה. וכתבתי הכי הכי פתוח שיש.
עצוב לי עכשיו. מאוד.
וכפיים למי שהגיעה עד הלום.
גיבורה!
:*
)