שיחות מוהרא"ש • ימי הלל והודאה

מוהרא"ש נ"י אמר, אשר רביז"ל גילה לנו שימי חנוכה הם ימים מיוחדים ומסוגלים ביותר ל"הלל והודאה", וכמו שרביז"ל מתחיל התורה של "ימי חנוכה" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' ב') עם המילים: "ימי חנוכה הם ימי הודאה", וכמו שאומרים בנוסח "על הנסים", "וקבעו שמונת ימי חנוכה להודות ולהלל לשמו הגדול", ואף על פי שיש ענין להודות ולהלל להשם יתברך כל השנה כולה, ותמיד יש מצוה לתת שבח והודיה להשם יתברך על כל החסדים והרחמים שעושה עמנו בכל עת, אף על פי כן, בימי חנוכה, הזמן מסוגל ביותר ליתן שבח והודאה להשם יתברך בפה מלא, על כל הנסים ונפלאות שעושה עמנו תמיד, ולפרש כל שיחתו לפני השם יתברך בתמימות ופשיטות גמורה, ולומר לפניו יתברך, שמכיר לו טובה על כל פרט ופרט של החיים, ועל ידי שמתחילה עבודה זו בימי חנוכה, על ידי זה מקבל כח לעסוק בה כל השנה כולה, כי ימי חנוכה הם ימים של חינוך והתחלה, ועל ידי שמתחילים בחנוכה להודות ולהלל לה' על כל פרט ופרט של החיים, על ידי זה נקבעת עבודה זאת בלבו על כל השנה כולה.

ואמר מוהרא"ש נ"י, שכל שמונת ימי חנוכה מסוגלים לזה, לפרש כל שיחתו לפני השם יתברך בהלל והודאה בתמימות ובפשיטות גמורה, ובפרט כשיושבים מול הנרות הקדושים, ומסתכלים בהם, אז הזמן מסוגל ביותר לפרש כל שיחתו לפני השם יתברך בהלל והודאה, ולבקש ממנו יתברך עזר וסיוע להלאה, שיעזור לו השם יתברך בכל מה שצריך ברוחניות ובגשמיות, כי עיקר שלימות התפילה להיות כלולה משניהם, שבחו של מקום ושאלת צרכיו (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ב'), ודייקא על ידי שמתחיל עם שבחו של מקום, ומזכיר עצמו כל הטובות והחסדים שעשה עמו השם יתברך עד עכשיו, ומודה לו יתברך עליהם, על ידי זה מקבל כח לבקש להבא, ולהמשיך על עצמו כל מיני ישועות ורחמים ברוחניות ובגשמיות.

ואמר מוהרא"ש נ"י, כשאדם זוכה להיות קבוע בדבר זה, להודות ולהלל להשם יתברך על כל פרט ופרט של החיים, אזי הוא משתעשע בשעשוע של עולם הבא, בחיים חיותו בעולם הזה, והוא חי בתוך הגן עדן ממש, כי רביז"ל אומר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ד'), כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת ההשגה היא "מעין" עולם הבא, כי לעתיד לבא יתגלה לכולם שהכל לטובה, ומי שיודע זאת היום, הוא חי היום "מעין" עולם הבא, אבל כשגם מודה ומהלל בפה מלא להשם יתברך על כל מה שנותן לו, ומכיר טובה להשם יתברך על כל פרט ופרט, אפילו כשעדיין חסר לו הרבה, אין זה רק "מעין" עולם הבא, אלא הוא "שעשוע" עולם הבא ממש, והוא חי עכשיו בתוך גן העדן ממש, כי הדיבורים של תודה והודאה מכניסים בו חיים חדשים, ומתחיל להרגיש שעשוע עולם הבא בעולם הזה ממש, כי לדיבור יש כח גדול לעורר לב האדם, וכשמרגיל עצמו בהלל והודאה, להסתכל תמיד על הטובות שיש לו, במקום להסתכל על מה שחסר לו, בזה משתעשע בשעשוע עולם הבא, ועולמו רואה בחייו, אשרי לו.

ימי חנוכה הם ימי הודאה

ואמר מוהרא"ש נ"י, שעיקר המניעה לדבר זה הוא מצד היצר הרע, המעוור עיני אדם מלהסתכל על החסדים והטובות שעושה עמו השם יתברך, ומסית אותו להסתכל על מה שחסר לו, ולכן קשה לו מאד להודות ולהלל לה', ולהשתעשע בשעשוע עולם הבא, אבל כשיש לו קצת יישוב הדעת, ומתבונן על החסדים וטובות שיש לו, הן בגשמיות והן ברוחניות, שתהלה לאל הוא בריא, ואשתו וילדיו הם בריאים, ויש לו עינים לראות, ושינים לאכול, וידים למשמש, ורגלים ללכת, ויש לו לחם לאכול ובגד ללבוש, וגם זכה להתקרב לצדיקים אמיתיים המלמדים אותו דרכי ה', וזכה ללמוד חומש ורש"י ומשניות וגמרא ומדרשים, ולהתפלל אל ה' יתברך, ולהתבודד עמו יתברך, כשאדם עושה חשבון זה, אזי תמיד יהלל ויברך לשמו יתברך בפה מלא, ויריגיש תענוגי גן עדן בזה העולם ממש.    

ואמר מוהרא"ש נ"י, שאפילו בין הצדיקים יש כמה מדריגות בענין זה, כי יש צדיק שתמיד מלא שבח והודאה אל השם יתברך על כל מה שיש לו, ואפילו כשחסר לו הרבה, תמיד שומעים מפיו רק דברי הלל והודאה להשם יתברך, שיש לו הכל, ולא חסר לו כלום, ואצל צדיק כזה מרגישים שהוא חי כמו בעולם הבא ממש, אבל יש צדיק אחר, שאף על פי שהוא צדיק, תמיד שומעים ממנו שחסר לו כך וכך, ואם היו עוזרים לו ועושים לו מגבית ומביאים לו תרומות וכו', היו עושים לו טובה גדולה, ואמר מוהרא"ש נ"י בשם הקדושת לוי זי"ע, שזהו פירוש דברי הגמרא (ברכות ז.), צדיק וטוב לו, צדיק גמור,  צדיק ורע לו, צדיק שאינו גמור, צדיק גמור תמיד אומר ש"טוב לו", ואין שומעים שום חסרון מפיו, מה שאין  כן צדיק שאינו גמור, שומעים ממנו תמיד ש"רע לו", וחסר לו הרבה, ונקרא צדיק שאינו גמור, כי עדיין לא זכה להגיע אל שעשוע עולם הבא, ולהלל להודות לשמו יתברך תמיד.

ואמר מוהרא"ש נ"י, שכל זה שייך אל ימי חנוכה הקדושים דייקא, כי בחנוכה נצחנו את קליפת יון הטמאה, שתלו את הכל בטבע, מקרה ומזל, ומיד כשיש טבע מקרה ומזל, אין שייך ענין של הלל והודאה חס ושלום, כי מה שייך להודות ולהלל אם הכל מתנהג כפי הטבע והמזל, חס ושלום, ואדם מרגיש כאילו נתון בתוך רפש וטיט עבה, ואי אפשר לו לזוז משם, שעל שם זה נקרא "יון", על שם (תהלים ס"ט) טבעתי ב"יון" מצולה, שהוא ענין של רפש וטיט שאי אפשר לצאת משם חס ושלום, אבל בקדושת הצדיקים שגילו ופירסמו השגחת השם יתברך בעולם, והכריזו וצעקו "מי כמוכה באלים ה'", על ידי זה זכינו לנס הגדול של חנוכה, שגיבורים נפלו ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתיך, וכולם פתחו את פיהם בהלל והודאה להשם יתברך, ליתן שבח והודיה על כל פרט של החיים, ולכן הימים הקדושים של חנוכה מסוגלים ביותר לעשות התחלה חדשה ב"הלל והודאה" אל השם יתברך, ולהשתעשע בשעשוע עולם הבא, ואז תהיה נקבעת בו עבודה זאת לכל השנה כולה, ויחיה חיי עולם הבא בעולם הזה, אשרי הזוכה לחנוכה כזאת.

(שיחות מוהרא"ש, חדש)