לפני כמה שנים, (לא מסגירה כמה! 
) כשהייתי בחמישית, חבר של אח שלי הגדול היה בישיבה ליד הבית שלי במשך שנה.
הוא היה בא לבקר את אח שלי מידי פעם, אבל חוץ מזה, האוכל בישיבה שלו היה די מגעיל, ואף פעם לא היה מספיק אוכל לכל הבחורים, אז הוא היה בא לאכול אצלנו המון פעמים. ככה שיצא שהוא בילה המון זמן אצלנו, ודי הפך לבן-בית.
האמת? כבר בפעם הראשונה שראיתי אותו איזה פרפר מתח כנף בבטן שלי.
וככה, במשך שנה, פרפרים עשו סלטות בפנים ואף אחד לא ידע.
בסוף השנה הוא עבר לישיבה אחרת ושירת בצבא, ומאז ראיתי אותו רק פעם אחת בפורים לפני... (מגרדת בראש ומנסה להיזכר...) שלוש שנים, אולי?
ו...זהו! במשך כל אותה שנה של החמישית וכמה שנים אחר-כך לא עבר יום שלא הייתי חושבת עליו. הלוואי שאני מגזימה 
אבל לא.
מכל מיני סיבות אמיתיות או סתם בראש שלי חשבתי שאולי הוא הרגיש משהו כלפי גם כן. (האצבעות שלי רוצות להקליד: "אולי הוא הרגיש, ועדיין מרגיש, משהו כלפי" אבל אני מנסה לנפץ את האשליות...)
מה הייתי עושה?
- אומרת לאמא / אח שלי כבר באותה שנה שהוא מוצא חן בעיני, שיבדקו מה שלומו מידי פעם, ושלקראת סוף התיכון, ננסה לצאת. (כמובן, אם גם הוא בעניין)
- מגלה לאמא שלי כיום שכבר מהחמישית אני חושבת עליו ושתברר מה הוא עושה כיום, אם הוא עדיין פנוי, ואם יש על מה לדבר. (שוב, אם הוא בכלל מעוניין)
- מוצאת גורם שלישי שאיכשהו ייצור איתו קשר וייברר מה המצב שלו כיום.
מה באמת עשיתי? כלום!
כמו שגם את אמרת, הגיע הגיל שמתאים לקשר כזה. שנינו בגיל מתאים יותר עכשיו, אולי הוא עדיין פנוי (אין לי מושג) ואמא שלי אפילו הזכירה את השם שלו, בעקיפין, בהקשר של דייטים וחתונה.
אבל לא סיפרתי לאף אחד! ועד היום אני עדיין תקועה בתוך הראש של עצמי, חושבת "מה היה אם..." ו-"אולי עדיין אפשר..." אבל לא אוזרת את האומץ לומר לאף אחד שאני מעוניינת בו, שאני עדיין חושבת עליו. (למרות שבתדירות יותר פחותה מבעבר)
ת'כלס, עיצתי בעניין היא, או:
1. לעשות משהו בנידון. (לצאת לדייט, לבדוק אם הוא בכלל בכיוון, לבדוק -אפילו אם רק בצורה תיאורטית - אם יש ביניכם התאמה מעבר למציאת חן) או:
2. לשכוח ממנו. להתגבר. להוציא אותו מהראש ואף פעם לא לחשוב עליו בהקשר הזה שוב.
אבל שוב, לא עשיתי כלום מכל מה שכתבתי. (הגיע הזמן שאני אקשיב לעצות של עצמי! 
)
אני מקווה שזה עוזר, אני מקווה שייצא מהסיפור הזה משהו טוב.
אם זה מעודד - תדעי שאת לא היחידה.
בהצלחה!
(אין לי כל-כך מה לומר לגבי מה שאמרת על כך שאח שלך יודע, אבל את יכולה לגרום לזה לעבוד לטובתך! להתגבר על הפדיחה, ולבקש מאח שלך שיכיר ביניכם בצורה רשמית, ואולי בחתונה שלכם הוא ייקבל את הקרדיט על השידוך 
)
זה באמת תחושה אחרת מסתם לחבב מישהו, אני מבינה.
)