היה היו שתי חברות טובות בכפר קטן. באחד הימים, לאחר חברות ארוכת שנים, קרה מקרה ואחת מהן אמרה לחברתה משהו שפגע בה נורא.
החברה הפוגעת מהר מאוד הבינה את טעותה והצטערה מקרב לב על מה שאמרה. היא הייתה מוכנה לעשות הכל בכדי לקחת את המילים בחזרה. אבל המילים כבר נאמרו, חברתה נפגעה מאד, ולא רצתה לדבר אתה עוד.
מאחר והדברים נאמרו באמת בלי כוונה רעה אלא סתם מבלי שחשבה לפני שדיברה, כאב לה הריב נורא והיא חיפשה כל דרך אפשרית כדי לכפר על מעשיה.
בצר לה, פנתה לאישה זקנה אחת, החכמה של הכפר, ושאלה בעצתה. הקשיבה האישה הזקנה לסיפור והחליטה לבחון עד כמה רצינית וכנה האישה הזו, בכוונתה לזכות בסליחת חברתה ועד כמה היא מוכנה להתאמץ בשביל לתקן את אשר עשתה.
היא הסבירה לאישה שלפעמים, כדי להחזיר דברים לקדמותם, צריך לעשות מאמצים כבירים: "מה את מוכנה לעשות כדי לזכות מחדש בחברתך?" שאלה אותה הזקנה.
"כל דבר! רק צווי ואעשהו!" ענתה האישה.
ראתה הזקנה כי היא אכן כואבת ומצטערת, והחליטה לעזור לה בדרך של לימוד.
"ישנם שני דברים שצריכים להיעשות על מנת לתקן את המעוות" אמרה לה הזקנה. "שני הדברים קשים מאד לביצוע, אני מזהירה אותך מראש..."
האישה שהייתה נחושה בדעתה, אמרה לה: "אני מוכנה לכל. רק תגידי מה צריך לעשות".
"הלילה", אמרה הזקנה, "קחי את כרית הנוצות הגדולה והטובה ביותר שיש לך בבית ועשי בה חור קטן. ואז - עוד לפני עלות השחר, הוציאי נוצה-נוצה והניחי אחת על מפתן כל דלת של כל בית בכפר. כשתסיימי, חזרי אלי. אם תשלימי משימה זו כראוי, אומר לך מה הדבר השני שעלייך לבצע".
האישה רצה מהר לביתה, בחרה את הכרית הכי טובה שהייתה לה, ועל אף שהייתה חביבה עליה מאד ועלתה כסף רב, פתחה בה חור ואצה לדרכה להניח נוצה על סף כל דלת בכפר. הלילה היה קר וחשוך, אצבעותיה קפאו כשעברה מדלת אל דלת, לא פוסחת על אף אחת. הרוח הייתה כל כך חדה וקרה, עיניה דמעו ואפה נזל, אבל היא לא חדלה ממשימתה ורק שמחה שיש משהו שהיא יכולה לעשות כדי לכפר על המילים הנוראות שהוציאה מפיה. "אם רק נחזור להיות חברות טובות כפי שהיינו, זה שווה כל מאמץ", חשבה לעצמה.
קצת לפני עלות השחר, הניחה את הנוצה האחרונה על דלת הבית האחרון בכפר ומיהרה לבית הזקנה, עייפה וסחוטה אך מאושרת.
"הנה, הכרית שלי ריקה!" הראתה לזקנה את הציפה הריקה בגאווה, "חילקתי את הנוצות לכל בית בכפר!"
הסתכלה עליה הזקנה החכמה בכובד ראש ואמרה לה: "יפה. ועכשיו, השלב השני: לכי ואספי חזרה את כל הנוצות, והכניסי אותן שוב לציפת הכרית. כשתעשי זאת - הכל יחזור להיות כשהיה".
האישה הצעירה הייתה המומה: "הרי ברור כשמש שאי אפשר לעשות את זה", קראה לעבר הזקנה, "הרוח העיפה כל נוצה מיד כשהנחתי אותה על פתח הבית. אילו ידעתי שאצטרך גם לאסוף אותן חזרה לא הייתי מניחה אותן שם מלכתחילה..."
"אכן, זה נכון", אמרה הזקנה, "המילים הן כמו נוצות ברוח, ברגע שהן יוצאות מפינו - שום מאמץ, ולו גם האמיתי ביותר - לא יכול להחזירן חזרה לתוך פינו. לכן, תמיד עלינו לבחור את מילותינו בקפידה, ובמיוחד להישמר במחיצת אלו היקרים לליבנו".
