אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

אמנם לא כתבת כלום עליהם אבל פשוט הנחתי שאם היתה לו דוגמה טובה בבית הוריו של זוגיות בריאה- הוא לפחות היה שם לב שאצלכם משהו לא תקין....

אבל יש לי שאלה: הוא מעריך מישהו? יש לו חבר טוב או שהוא זאב בודד? כי לפעמים בלית ברירה צריך דרכים עוקפות לטפל כי במידות רעות, במיוחד כשיש לאדם הרגשה של "אני ואפסי עוד"- אגו גבוה ותחושה שהוא זקוק לכבוד יותר מאשר חמצן.

אם יש לו חברותא או סתם חבר שלומד איתו מדי פעם (או אפילו שניכם יחד! אבל זו אופציה שכדאי לשקול בזהירות רבה כיוון שאין לדעת איך יגיב כאשר עניין כזה יעלה ורוב הסיכויים שיסרב לדבר כזה) תנסי לדבר עם השני שיעלה הצעה "בכאילו" ספונטנית ללמוד ספר מוסר כלשהו שמדבר על מידת הכעס ואיך להתגבר עליה (בלי להעלות את עניין הכעס כמובן). 

אלא לצערי- יש לו תלמידים. 

יש לו גם רב, שמודע לבעיה הזאת, אבל הם חושבים שהיא נפתרה פחות או יותר ולערב אותם מבחינתי זה אוטומטית אומר תגובה קיצונית מצידו.

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

הייתי משתוללת אם בעלי היה מערב לי את הבוס!!

די עם העצות הדפוקות!!

1. כנראה לא קראת את השרשור הקודם שפתחה צמר אחרת היית מבינה שהמצב אצלם רחוק מלהיות מוגדר נורמלי.

2. גם אני אישה שמוגדרת נורמלית ואני מסכימה שלערב את הבוס בזוגיות זה באמת קיצוני ובמצב שאין ברירה אחרת.

 ומה שהצעתי היה עם אזהרות של הסתייגות רצינית מצעד כזה. הסיבה היחידה שהייתי מעלה רעיון כ"כ מופרך ביסודו היא כי בעלה לא מוכן לשמוע בשום דרך אחרת!!! לא ממנה ולא מאנשי ייעוץ מקצועיים! 

3. אם יש לך רעיונות את מוזמנת להציע במקום לתקוף את אלה שמנסים כן לעזור ואם היית עוקבת אחרי ההודעות היית שמה לב כמה פעמים הדגשתי שאינני אשת מקצוע אלא רק בעלת רצון לעזור ולתמוך! 

בתקווה שהובנתי...

היא ציינה גם באחת ההודעות שהם מודעים כבר לבעיה.  את בטח מבינה שאני לא מציעה לה פה להתחיל לפתוח פה תיק ייעוץ עם מנהל ביה"ס! אני פשוט חושבת שאם אם אם צריך אז עדיף כאלה שכבר יודעים ולא מישהו חדש שזה יותר בעייתי לפי מה שהבנתי.

לא הייתי צריכה לתקוף ככה, אלא שהדברים צרמו לי - לא רק את אלא עוד כמה תגובות שנשמעות קלילות ביחס לבעיה שעלתה פה, ושחושבים שיש פה מקום ליצירתיות ולרעיונות מעניינים.. 

באמת ניסית לעזור וזה יפה מצידך - אני לא.

לא מחווה דעה אם לא התנסיתי בדבר דומה ואני לא יכולה לדמיין מה הייתי עושה.

אז מעבר ללעודד לפנות לייעוץ ולא לפחד אין לי הרבה מה להוסיף.

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

הוא לוקח קיצוני מידי..

אפשר להעיר וכו',

לא לכנות כך. בוודאי לא בקביעות.

הוא צריך הירגעות ו"איפוס".

מסתבר, שיש אצלי ספר מספרייה מלפני כמעט שנתיים

פשוט עזבתי את מוסד הלימודים ושכחתי להחזיר

ומסתבר שהקנס על זה עומד על בערך 7 אלף

על חוב דומה קודם של 100 ש"ח זה היה סרט שחבל על הזמן

מתה מפחד לספר לו את זה (עוד אין טעם כי אני לא יודעת על כמה בדיוק עומד החוב)

אני ממש צריכה הרגעה ממישהו עכשיו.. 

'אני לא מסוגלת להתמודד עם התגובה שלו. כסף זה נושא רגיש. בא לי לא לספר לו על זה בכלל.

תשתפי אולי את אמא שלך אבל לא אותו. 

תנסי לפתור את הבעיה. האם לפי החוק את חייבת לשלם סכום כזה גדול?

האם לפי ההלכה את חייבת לשלם סכום כזה גדול?

מה יקרה אם לא תשלמי? 

בקשר לבעלך, ברור ש"חוצפנית" זה לא שייך,

אם זה חד פעמי את יכולה לסלוח, 

אבל אם זה משהו שקורה לפעמים, 

את חייבת להביא את עצמכם לבירור מעמיק, 

ואם אתם לא מסוגלים לבד, קחו עזרה, ייעוץ

אבל אי אפשר לחיות ככה. 

כמו שאת חייבת לכבד אותו הוא חייב לכבד אותך. 

וזה לא חובה שאפשר לוותר עליה. 

לא חייבים לספר

דברי עם הספרייה שם

מי יעיז לחייב אותך בסכום כזה.

מעבר לכך...

הרגשתי חוסר אחריות להגיב עד-כה

אבל ההודעה עכשיו תפסה אותי חזק.

תקשיבי

למרות העבודה הגדולה שהוא עשה וזה באמת לא מובן מאליו,

 אי-אפשר לזלזל בחששות ובפחדים שלך ממנו, הם נובעים ממקום אמיתי,

זה פשוט מפחיד.

לדעתי, עלייך לפנות מיידית ובדיסקרטיות לייעוץ.

ציינת שאת חוששת שהוא יגלה וזה באמת מפחיד

אבל האנשים האלה חיים על-כך שאף אחד לא יודע 

זה מעניק להם ביטחון להמשיך במעשיהם.

את פשוט גיבורה שעוברת ועוברת ומבליגה,

תאזרי עוד טיפה אומץ,

פני לייעוץ עשי זאת חכם אסור שהוא יגלה.

יש לי המון מה לומר, אני פשוט מזועזע מאז שקראתי זאת לראשונה.

בע"ה יהיה בסדר, מתפלל עלייך שתיזכי לחיים טובים ומאושרים

כפי שמגיע לך.

זה דבר ראשון.

מספיק עם הדברים האלה.

את לא "שפוטה" של אף אחד.

וגם אם עשית טעות - עד התחום של הערה, אפילו "אוי", בסדר. משם ואילך - אינך "נידונת". תכניסי את זה טוב לראש ופשוט אל תפחדי, אל תתייחסי. נקודה.

כעת - אין צורך "לספר" יותר מידי. קודם תתקשרי למוסד, תסבירי שזו טעות, בקשַת סליחה - ולבקש להסתפק בקנס סמלי.

אכן כך, תופעה מוכרת,

שמח שפנית לייעוץ 

מקווה שתצאי מהמקום הקשה הזה.

חזקי ואמצי

בע"ה הסיוט הזה יגמר ומהר.

בס"ד

צריך לעזוב את הבעיה הספציפית מולו וללכת ליעוץ, לאו דוקא זוגי.

שניכם בתפקוד לא טוב וצריכים עזרה- כל אחד עם הבעיה שלו.

וטבמקביל או אחר כך- ללמוד בעזרת גורם מקצועי איך לתקשר ולדבר. זה לא כל כך מסובך ויש לכם לפי דעתי סיכוי אבל רק אם לא תזניחו.

עצתי- תניחי את העניינים איתו ותעשי בדיקה מעמיקה עם גורם מקצועי לגבי מה שקורה איתך.

אם תעשי עבודה מעמיקה ומדוייקת תוכלי לעבור למצב של התקדמות איתו

יש לי הרגשה שאתם יכולים להצליח. אז בהצלחה

יש דברים שלומדים במהלך חיי הנישואין.

בין השאר זה צורת ההתבטאות, יכול להיות הבעל הגיע עם מקום שצורת ההתבטאות שונה ולכן דברים שנראה לך חריג אצלו זה דבר הכי נורמלי שיכול להיות.

בקיצור זה נקודה שאפשר לפתוח על זה דיון בלי קשר לביטוי הספציפי הזה ואז להגיע אילו.

שלא זרק את הזבל באופן שיטתי וזה פוגע בבן הזוג השני זה אלימות... חייב להיות גבול אובייקטיבי כלשהו..

בכל אופן- אחרי שבשבת זה קרה שוב, הוא אמר שהוא מאוד מצטער ובלנ"ד זה לא יקרה יותר והוא מבין שזה לא בסדר.

אני רוצה להאמין שזה יחזיק ואני מאמינה שהוא אכן מתכוון לכך (לא לקרוא לי טיפשה), אבל השאלה היא מה בפעם הבאה שאעשה משהו שלדעתו מצדיק זאת..

מה שאמר בשבת.

יש בכך שכר לאמונך בבחירתו.

אם יקרה שוב - נקוה שלא - אפשר לחזור למה שהוצע לעיל.

יתכן שעצם התפיסה שלך לגבי זה, שקיבלה אישוש, גרמה לו לחוש עוד יותר שזה לא שייך.

אם גם פרצוף זועף, אמירה שאינה במקומה, או אי הסכמה לזרוק את הזבל נחשבים "אלימות",

אז כולנו חיים בזוגיות אלימה.

ואז זה נחשב למצב שגרתי, אצל חלק מהזוגות אפילו יום-יומי- שכבר מצטייר כלא כזה נורא..

לכן הייתי מציע שלא להפריז במונח הזה. כבודו במקומו מונח.

מה זה שייך אליהם? ענין של השקפת עולם..

הכי "נחמד" - הביטוח האופייני שהם עשו לנשים: "תקופות של מצבי רוח בעקבות הורמונים"... אשה שכל חודש תתפרץ על בעלה בגלל "מצבי רוח בעקבות הורמונים".. זה לא בחשבון. אין "בחירה"..  ההיפך - נו, נו..

קלאסי לתרבות מסויימת היום.

מענין איך מתנהגים "אנשי המקצוע" הללו בביתם..

האמירה הזו עצמה, היא לטעמי אלימה. זו אמירה שמשדרת חוסר סבלנות בוטה. אי הבנה בסיסית של יחס בין בני אדם. יש דרכי התבטאות שונים לאנשים. אשה ש"פוגע בה" שבעלה אומר משהו, למרות שאצלו זה חלק מאופיו (למשל: פעם בשבוע "איזה יפה את"....  "אני לא סובלת מחמאות. די כבר..."), והיא לא מסוגלת להתגמש - שתשקול אם להתחתן. אולי עדיף לה להיות "בעלת מקצוע"..

אנשים שמתחתנים צריכים להסתגל אחד לשני. כמו שצריך להשתדל לא לעשות/לומר מה שלא מוצא חן - כך גם צריך להשתדל לא להיתקל עם מה שלא מוצא חן.  אני רוצה לראות את האשה שבעלה יגיד לה ש"פוגע בו" שהיא אומרת לו מידי פעם שהוא לא מתענין בה מספיק, או שהיא פורקת את "צרותיה" מהיום, כשהוא חוזר הביתה  - והוא יגיד לה שבהיות שהדפוס חוזר, היא "אלימה"...

ממש יופי: יעשו "תחרות האלימות".. כל אחד ימצא "דפוסים חוזרים" (אצל מי אין..) וה"יועצים" הנ"ל ירוויחו סכומים נאים..

אז אני חושב שהדרך הנכונה היא אחרת: אכן, להשתדל להגיע למצב שאם משהו "פוגע" אז לא לחזור עליו; ולאידך להשתדל לא "להיפגע" מידי. שלא יחזור אף "דפוס", זו מידת חסידות. לכל אחד יש הרגלים ואופי משלו. בין בהתנהגות ובין בקבלת התנהגויות. מוטב יעסוק כל אחד בשכלול עצמו, מאשר בשיפוט זולתו.

זו דוגמה קלאסית לאיך "אנשי מקצוע" הורסים. נכון שגם באלימות "רצינית" ל"ע יכולים להיות "דפוסים חוזרים", אבל זה לא הופך כל "דפוס חוזר" לאלימות...

חשוב שאדם יוכל לומר למי שחי איתו בשקט ובזמן אמת "זה פוגע בי". כי הרי באמת אין הגדרה אוביקטיבית!

אבל בין אנשים שחיים ביחד צריכה להיות התחשבות כך שאם הזולת נפגע עליו לומר זאת לא בטון של "אני צודק" אלא בטון של "תבין אותי ותנסה להימנע מפגיעה" ועל הפוגע להתנצל, כי הרי גם כשמישהו דורך על הרגל של זולתו בלי כוונה ומכאיב לו הוא מתנצל..

מכאן, מהמקום הרגוע והנעים הזה אפשר להמשיך ולראות איך ממזערים את הפגיעות ומגבירים את הביחד הרצוי והנינוח שאינו מתכונן כל הזמן לפגיעה הבאה ולריחוק שיבוא בעקבותיה

כל מקרה לגופו.

יש "נפגעים" סתם; ויש "פוגעים" סתם..

צריך להשתדל להיטיב.

בס"ד

פגיעה היא פגיעה באשר היא נתפשת כפגיעה.

ואפילו - דוגמא קיצונית הזויה-אם אדם נפגע מזה שאני נושמת אני אומר לו שצר לי שנפגע (כי באמת אינני רוצה לפגוע באיש אף פעם) אך אינני יכולה או רוצה להימנע מלנשום, ולכן יהיה עליו להחליט אם ברצונו לשהות במחיצתי או לא, כי אני אמשיך לנשום.

מותר להיפגע וחשוב להתנצל. לגיטימציה לתחושת הפגיעה היא חשובה מאוד.

ובמקביל- לראות אם אפשר לצמצם למינימום את כמות הפגיעות כי ה' באמת רוצה יותר מכל שנהיה ביחד באהבה ואחווה ושלום ורעות- וכן, זה באמת הנסיון הקשה ביותר בחיבור, וה' נמצא שם כל הזמן לסייע לחבר, כל עוד שאפשר.

הרי היא שאלה על מקרה שה"פוגע" טוען שבעיה אינה שלו ולכן אינו מבקש סליחה.

יש פעמים שזה לא נכון - ואפילו מרושע - והיה עליו להתנצל בכנות.

אבל כאשר אכן הוא נפגע "סתם" (ואין הכוונה לדבר שמבחינתו פוגע בו וסביר; בוודאי שבאופן רגיל הולכים אחר הנפגע. מה שלא נעים לו, בתחומי הסביר, משתדלים לא לעשות), כלומר: עושה מהומה מכל דבר, מחפש ממה להיפגע - אז לא נכון. לא כל דבר ש"נתפש כפגיעה" הוא פגיעה.

דוגמה טובה הבאת - שרק ממחישה את האבסורד.

אם אדם אומר שהוא נפגע מכך שאת נושמת, אז לא אומרים ש"צר לנו" שהוא נפגע. אלא שולחים אותו לפסיכיאטר או לכל הרוחות.

ואם, להבדיל, אויבינו אומרים לנו שהם נפגעים מכך שאנו פה, נושמים או כל דבר אחר - אז אנחנו לא מתנצלים לרגע על צערם - אלא דואגים שהם יצטערו על מחשבתם..

איננו נוצרים, שעם "כביכול-מוסר" כזה הביאו רעות ורשע רב.

מי ש"נפגע" סתם, זה עצמו סוג של פגיעה בזולת. הצקה. כל מה שתעשה - פוגע.. יש לו בעיה - שיטפל בה. אין כל צורך להרגיש ש"צר לי". אין כל ענין לנפח את בעייתו ע"י מתן "לגיטימציה להיפגעות.. זה רק מעוד "אלימות" מוסווה. רק צר לי על המחלה שלו שגורמת לו להצטער משטויות ולצער בכך גם את זולתו..

והשאלה אינה "מי קובע" שזה סתם..  דיברנו עקרונית. כל אחד שיבדוק את עצמו.

אלא שבוודאי זה ציור קיצוני. בדרך-כלל צריך פשוט לשים לב אחד לשני ולא לצער איש את זולתו במה שהוא רגיש לו.

וגם טיפש או רשע או שניהם יחד.

אדם שחי בזוגיות עם אישה צריך להיות רגיש כלפיה נקודה. זה לא משנה שהוא 'גבר' ושהיא הסכימה להתחתן איתו. הרי גם הוא הסכים להתחתן איתה! אז למה היא חייבת להסתגל לכל העצבים שלו שהוא מפניה אליה?

אני למדתי שאם יש ביקורת על עניין כלשהו כלפי בת הזוג, אז צריך למקד אותה לעניין עצמו ובשום אופן לא לבת הזוג באופן כללי וכמובן מתוך כבוד ונימוס.

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

הייתי נרשם פה עם ניק של אישה, מגיב קצת בפורום, מחכה להם שיבואו ומגיב להם עם פרסומת.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!

של 12 צעדים, היא נחשבת עם יעילות גבוהה.

תקבלי שם גם הזדהות וגם עזרה.

להתחיל מזה שלגלוש ולצפות

זה לא דבר נורא

ובכלל ספק אם זה כזה גרוע

ואז חמלה וקבלה עצמית

כבר משפר את איכות החיים

וזה בסדר שיש סודות

לא על כל דבר שעושים

מישהו צריך לדעת

ואז להמשיך עם הבנה איזה שינוי רוצים לעשות

ולחפש דרך עם יעדים ראליים

מישהי יודעת איך אני מגיעה למשתמשת פה?

איך מתייגים?

למשל "@ סיר לחץ" אבל בלי רווח בין השטרודל לשם המשתמש שאת מקלידה, ואז בוחרת מתוך הרשימה הנפתחת.

@סיר לחץ

לאתר של מאור קפלן. מניחה תמצאי מענה, כי עוסקת גם בנושא הזה.

מאור קפלן – עמוד 2 – להאיר מיניות בריאה

לחפש איזה חלל היא באה למלא.

ומתי את נתפסת לזה. כלומר, מתי יש לך צורך לברוח.

והכי חשוב אהבה וקבלה עצמית. גם במצב הקיים.

הרבה מאד מאד גברים

והרבה נשים

גם הם בצרה הזו.

אך הידיעה הזו טובה רק אם היא מחזקת, ולא להיפך חלילה.

ממליץ לך לא להתפתות מדברי מי שמטילה ספק עד כמה זה נורא. זה בפירוש נורא. אך יש תקווה, ומנסיון אישי - החיים הרבה יותר יפים אחרי שנגמלים.

מצויין שאת רוצה עזרה.

יהי ה' בעזרך.

אל נא תשנאי את עצמך, אך בהחלט כן תשתדלי לשנוא כמה שיותר את הטינופת. השנאה הזאת היא חשובה, ונובעת מאהבה גדולה לטוב.

בהצלחה אחות יקרה.

את שופטת את עצמך מאד לחומרה.

אמא לא טוב. אישה שהוא לא רצה.

זה לא.

זה נושא כאוב ועצוב ואת בעז''ה תצאי מיזה, אבל זה לא את. את אישה טובה.

בעיני לכל התמכרות יש גמילה. אומנם זה קשה להגיד ולעשות אבל נותן תקווה שזה אפשרי.

אנשים נגמרו מסמים קשים מאד, ממצבים חמורים מאד מאד.

בטוחה שאת גם יכולה. ואם היה לך מספיק כח לכתוב פה, תוכלי לאגור עוד כח ולטפל ולהיגמל ולסיים.

מאחלת לך טוב בעז''ה ♥️

קודם כל חיבוק ענק ענק.

ההתמודדות קשה מאוד ולא פשוטה

היא שקופה כי את מסתירה- אבל היא שם.

וכשאת מסתירה משהו- הקושי הוא גם על ההתמודדות וגם על ההסתרה, מנסיון...(רצית הזדהות 😉)

אני לא מחלקת ציונים כמה זה נורא וכמה לא. זה גם לא משנה

את עושה את מישהי אחרת עושה ב'.

זה לא בית משפט.

זה מספיק שזה משהו שלילי ואת מרגישה את ההשלכות ורוצה להיגמל.

כמה דברים

1. הכותרת. תחזקי את עצמך. תמצאי נקודות אור ויש המון. זה דבר אחד שלילי, משמעותי אבל אחד. אני בטוחה שיש המון, ועצם הרצון שלך מוכיח את זה. ממש תרשמי רשימה מפורטת של דברים שאובים בך.

2.חמלה. גם שעושים דבר שהוא נורא מותר לחנות ולחבק ולהכיל את עצמנו. הלקאה עצמית לא מקדמת אלא רק מובילה למעגל קסמים שבסופו נופלים שוב.

3.לזהות דפוס- את שמה לב אם הנפילה קוראים בזמן מסויים? לחץ, חרדה? או חשק מיני לא מסופק? את רוצה את מה ששם טכנית או מה שזה מספק לך?

לכל מה שתעשי פה יש התקדמות בנתיב שונה.

אם זה לחץ וחרדה- לטפל במקור.

אם זה חשק מיני טכני אמיתית רוב הבעלים רק מחכים שהאשה תרצה לשדרג את החיים הסודיים באספקט הזה, לאפשר בעדינות וחכמה להביא לידי כך.

חשוב לי לומר שאם אכן מתגלה דפוס התמכרותי שהוא התמכרות ממש, כדאי לחשוב על עזרה מקצועית.

דבר נוסף שחשוב לי לומר- זה לא צובע את כולך. למה את פוסלת את כולם- זו לא האשה שבעלי רצה זו לא האמא שמגיעה לילדים שלי. אם את נופלת בזה, אז את גם לא מקשיבה להם, מגדלת, מאכילה, מכבסת וכו'? את חברת יכולות הכישורים של אמא כי נפלת? זו עצת היצר הרע שרוצה לדרדר אותנו לתהום נצחית ולא מאפשר לנו לקום ולהמשיך. וזה בטוח לא נכון, טכנית.

העולם שלנו לא שחור ולבן. הטוב והרע משמשים בערבוביא.

ברכת ה' עלייך ומליון חיבוקים!

הוא צריך לדייק את עצמו באופן כללי מול אנשים ולהציב גבולות. ספויילר: לא תמיד זה יהיה נחמד לך.

שכן יעזור הכוונה של איש מקצוע. להרגיש שיש גב של איש מקצוע מול מניפולציות וסחיטות רגשיות חוזרות ונשנות, אל מול הצרכים הזוגיים והמשפחתיים שלנו.

פשוט, הוא לבד. לא מצב שבו הוא מנהל קונפליקט לחץ משני כיוונים.

אם תגיעו להסכמה ביניכם. תוכלו להציב את הגבול. ומותר עד ניתוק מוחלט.

על יעל זק''ש, מנהלת הפורום @נגמרו לי השמות

ממש לא מובן מאליו, משמח ומחמם את הלב, תודה רבה 🙏

אולי כדאי לבדוק גם את כרמי צור, נגוהות, מעלה מכמש ויישובים באזור בנימין. שווה לברר בכל מקום על חיי הקהילה, האופי התורני ורמת הביטחון בפועל. מאחלת לכם למצוא מקום שתרגישו בו באמת בבית ❤️

מכיר כמה מהם

ואני בטוח שיש רמות שונות של דוסיות וכיפיות

יש התיישבות צעירה, זה יותר סגנון צעיר ואחיד, קראוונים הרבה פעמים...

ויש יישובים 'ותיקים' יותר...

זה בא על חשבון נוחות וקרבה לערים, באיזורים 'מסוכנים' אם זה משהו שמטריד אתכם...

ממליצה לבדוק גם את כרמי צור וגוש עציון, יש שם יישובים עם קהילה תורנית ואווירה משפחתית ❤️

זהו יישוב "תורני פתוח" - חם ומשפחתי, עם גבעה סמוכה ובה 14 משפחות של חלוצים.

גיאוגרפית הוא "חור במרכז הארץ" - 40 דקות מירושלים, אריאל, פתח תקווה ולוד. 30 דקות ממודיעין. 15 דקות מעפרה.

המצב הבטחוני די רגוע בשלוש השנים האחרונות מאז פרוץ המלחמה. אין הרבה אירועים באזור. [מה שקרה בעין רייא, ליד נווה צוף, בערב יום הכיפורים הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והמטיילים חזרו למעיינות בהמוניהם].

מוזמנים להתייעץ בפרטי. אני כמעט לא כאן.

אם ככה כל הישובים ביו"ש נחשבים בסדר.

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

איך הילדים שלך מסופרים?

היום לא שואלים.

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)