דברנו. באיזשהו שלב הוא אמר שהוא לא יודע אבל נראה לו שהוא אוהב אותי/מאוהב איך שלא תקראו לזה.
וכמה שהבנתי את זה לפני זה ולא אמרתי כלום כי ידעתי שבמקרה הזה אני צכה לסתום, זה היה שקוף.
אבל מאז שהוא אמר את זה, הוא הרגיש יותר חופשי לכתוב שבא לו לחבק אותי בכל מיני שיחות.
ועוד כמה זמן מפסיקים לדבר בלי קשר לזה, אז נפגשנו לשיחת סיכום. היה הרבה מה לומר.
ואז עלה נושא שאני רציתי לדבר עליו בטלפון ולא בפגישה כי ידעתי שהוא קשה לי, הוא לא הסכים.
ואז כשדברנו על זה התאבנתי. ורציתי ללכת. לברוח. אז קמתי. הוא תפס לי תתיק ופשוט משכתי אותו והלכתי.
בסוף חזרתי. והוא סוג של בכה איזה חצי שעה. לא נעים. קצת חוסר אונים. שתקתי.
והוא אמר לי שכשקמתי ללכת הוא כמעט תפס אותי ביד. הוא דוס. אש. וגם אני.
הוא שאל מה הייתי עושה עם הוא היה תופס אותי. ותאמת, אין לי תשובה.
ואווף. הכל מבולבל לי. מליון דברים.
והוא אמר עוד כל מיני דברים שבלבלו אותי.
אבל אני צריכה לשתוק כי ככה טוב לו.
וסתם בא לי לבכות. ונמאס לי מבנים כבר וכל הבלאגן שזה גורם.
אוווף.
וזהו. לא צריך להגיב. ובוודאי לא תגובות של "דיי לדבר עם בנים".
סתם רציתי לפרוק איפושו.
ועכשיו חוזרים לסתום. כי ככה צריך. וזהו.
יום טוב.
כמה שהוא דוס זה הגיוני
