זה הכתבה המקורית - 

http://jpress.org.il/Default/Skins/TAUHe/Client.asp?Skin=TAUHe&enter=true&sPublication=HSK&Publication=HSK&Hs=advanced&AW=1389353098669&AppName=2

אפשר לדפדף שם לשער.

למעוניינים - הוא מוסיף על זה בגליון שאחרי, ומביא את תגובת הרב זצ"ל בגליון נב ומגיב עליו.

ששלח לו בן יהודה

זה היה מאמר ארוך בו הוא תמך באוגנדה.

הרב כעס על חלק מסוים במאמר:

"עוד טענה אחת גדולה ונוראה טוענים ציוני עיון על ה"אוגנדיים" כי הם, ה"אוגנדיים" פונים ערף לכל העבר שלנו. כמה צביעות בטענה! אנשים שפנו כולם ערף להעבר מוכיחים אחרים בזה עצמם! כי אל נא נאחיז את העינים! רק בעלי הועד של "חפוש חטאים" לא פנו ערף להעבר שלנו. ואנו כלנו, כלנו, פנינו ערף להעבר, וזו תהילתנו ותפארתנו!

עוד פעם אחרת אדבר על זה, ולעת עתה אביא פה דברים של טעם שדבר קצת מעין זה "חבר המערכת" ב"הזמן" גליון כ"ב, וזה לשונו:

כל ימי הייתי מתחבט בשאלה: "חכמת ישראל" זו מה טיבה? שאלתי לגדולים ממני, לחכמים ממני, ולא הצלתי מפיהם תשובה מספיקה אפילו במקצת. פעם אחת נזדמנתי לפונדק אחד, בחו"ל, עם אחד מחכמינו המערביים שעסק כל ימיו "בחכמת ישראל", והאומלל הזה לא יכול להגביל לי את מושג "החכמה" שבה הוא מכלה את כחו. הרי כתבי-יד עתיקים הרי דפוסים עתיקים, "אינקונבלים", הרי פירוש מילים זרות בתלמוד ובמדרשים, הרי קביעת זמן-חייהם של "פוסקים" ושל "פייטנים" – כל אלה הן חקירות הדורשות באמת חכמה וידיעה רבה במקצועות שונים. אבל הן בכתבי היד בעצמם ובספרי שו"ת העתיקים בעצמם ובמילים הזרות בעצמן אין כל דבר חכמה, וגם כל אלה "הפוסקים ו"הפייטנים" היו רחוקים כל כך מחכמה! ואיך אפשר לקרא "חכמה" לדבר אשר בעיקרו הוא ההפך מחכמה?

ואולם עתה אני מתחבט בשאלה אחרת: מה היא "ההתפתחות הטבעית של היסטוריה הישראלית", אשר הציונים הרוחניים שלנו מזכירים אותה בדחילא ורחימא? לכאורה כך היא ההתפתחות הטבעית של היסתוריותנו: עד החורבן הראשון, משערים אנחנו שהתפתחה היסטוריותינו בדרך הטבע: זאת אנחנו יכולים רק לשער מתוך הכתבים ההיסטוריים שלנו. מתוך הרמזים ה"טבעיים" המעטים שהתגנבו אליהם בשעה שלא נחה על כותביהם רוח הקודש... ואולם מזמן גלות בבל והלאה מתחילה "ההיסטוריה" שלנו להתפתח שלא כדרך הטבע – רק שתים שלוש תקופות קצרות, לפי הערך, בזמן הבית השני, ראויות להקרא בשם "תקופות טבעיות", כי בהן הראו היהודים אותות חיים, חיים עלי אדמות ולא חיי-חלומות ולא חיים "ככתוב", אבל דוקא התקופות הללו אינן חשובות כלל בעיני "רבותינו הקדמונים" יוצרי "הרוח העברי". חנוכה – היא רק לזכר נס פך השמן; ויוחנן כהן-גדול שמש בכהונה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי; ובמלחמות היהודים עם הרומאים היו רק "בריוני", ואלמלי מעשה ריב"ז לא היה כדאי להיטפל בכל העניין הזה, ובכלל העיקר הוא "חורבן הבית", ש"אין אנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך".

ואחרי החורבן השני, או אחרי חורבן ביתר, איני יודע כלל איזו היסטוריה יש לנו, וממילא נעלמה ממני "התפתחותה הטבעית". יודע אני רק "התפתחות טבעית" זו: פעם גירשו אותנו מארץ זו ופעם מארץ אחרת. בתחילה היינו "עבדים" (קאממער קנעכטע) למושלי אשכנז, ואחר כך היינו "פאקטורים"  לפאנים הפולניים, גם זו התפתחות, גם זו אבולוציה. ובכן, לפי דעת "הרוחניים" שלנו עלינו להוסיף להתפתח "בהיסטוריותנו"  על הדרך הזאת.

או אולי כוונתם של הציונים  "הרוחניים" להתפתחותה הטבעית של היסטוריותנו  הרוחנית? היינו להוסיף להתפלפל בהלכות ציצית, מקוואות, ערובי תבשילין, נידה וכו'? או להוסיף להתפלפל בשאלת הדת והדעת, האמונה והתבונה, ולהתאמץ להוכיח נחיצותה של "השכלה"? איזה עניינים רוחניים אחרים היה לנו בהיסטוריותנו בכל ימי גלותינו?

"דברים אמיתיים!"

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

"ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה"

=> מסקנת הגמרא במסכת נזיר היא:

– אם התכוון לאיסור ועלה בידו היתר, צריך כפרה

– גם אם התכוון לספק ועלה בידו היתר, צריך כפרה

"כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד אלא משל לשני בני אדם [...]

ואחד אכלו לשם אכילה גסה - או מחמת תאוה שאכלו ברעבון:"

=> כאן היות ואין שום צד של איסור במעשה אלא פגם בכוונה אז אמנם לא עשה מצווה מן המובחר אבל בהחלט עשה מצווה

ולדעתי החתולית הזמנית זה המקרה הכי דומה, אין שום צד של איסור במעשה הדיווח / איום עצמו, זה שהכוונה כזאת או אחרת אמנם פוגע במצווה מן המובחר אבל עבירה אין כאן

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!