הזדמנות חד-פעמית
הן שכבו זו לצד זו בשקט. כבר כמה חודשים שהן עוברות את המסע הזה יחד, צמודות. תלאות הדרך אילצו אותן להיקשר זו לזו, עד שצלחו יחד את כל התלאות והגיעו לתחנה האחרונה בחייהן. הנה, סוף סוף מגיע הרגע המיוחל.
***
הרגעים המאושרים הללו לא השכיחו מהן איך הכול התחיל, אלפי קילומטרים מהיכן שהן נמצאות כיום. הן זוכרות את החושך, כמה קילומטרים בעומק האדמה כשהן היו עוד במצב צבירה נוזל. ואיך שיום אחד הן נשאבו החוצה, והובלו בתוך צינור למשאית גדולה שלקחה אותן למפעל זיקוק סיני. שם הן נוקו מכל הפסולת וחומרים אחרים, ולאחר התהליך הארוך שוב הועמסו על משאית אחרת, ושוב נלקחו אל מפעל אחר.
הפעם התנאים במפעל היו קשים יותר. הן היו צריכות לעמוד בלחץ של חום לוהט, ולחץ אוויר – אך בסופו של תהליך הן נראו אחרת לגמרי. נראה שבכל זאת המפעל הזה היטיב עמן. הן הסתכלו אחת על השנייה, ונראו ממש כמו תאומות. הן לא הספיקו להחמיא זו לזו, וכבר נאספו לתוך שרוול ארוך עם עוד עשרות כמותן, נעטפו בניילון והושלכו אל תוך מחסן עצום המכיל עשרות אלפי שרוולים כאלו.
ימים אחדים לאחר מכן הן מצאו את עצמן במכולת מתכת גדולה, על ספינת-מסע באמצע שום מקום. לא היה להן מושג לאן מובילה הדרך, מתי הן יגיעו ומי עתיד לעשות בהן שימוש. אך הן היו כל הזמן יחד, אחת בתוך השנייה, וביחד הזה ארגו תקווה שיראו בקרוב את אור היום.
התחנה הבאה היתה נמל אשדוד. השמש הים-תיכונית ליטפה את המכולה וחיממה אותה קלות. נסיעה קצרה במשאית הובילה אותן למחסן מכולות במרכז הארץ. עוד המתנה קצרה של מספר ימים הספיקה כדי לרוקן את המכולה אל תוך משאיות קטנות יותר, ומשם לחלקי הארץ השונים.
את הארגז שלהן הניחו במסוף הסופרמרקט השכונתי ברמת גן. משם הכול קרה כל כך מהר. הן הועמסו על המדף של מוצרי החד-פעמי, בין הצלחות והסכו"ם, והמתינו ליד שתבוא ותשלוף אותן מתוך כל השרוולים האחרים.
והיא אכן הגיעה. עוד באותו היום ערכה גברת גינזבורג את הקניות השבועיות שלה בסופר שליד ביתה. תוך כדי ניסיון להיזכר מדוע היא צריכה לגשת אל מחלקת מוצרי החלב, היא עברה דרכן, שלפה את השרוול שלהן והכניסה אותו לעגלה הריקה.
כשהגיעו לבית משפחת גינזבורג הן החלו להתרגש. בימים הקרובים, אם לא בשעות הקרובות, הן הולכות סוף סוף להגשים את ייעודן. הן לא טעו. שלושה ימים קצרים בבית משפחת גינזבורג, וכבר הן הונחו אחר כבוד במסוף הכוסות שליד מתקן המים המינרליים במטבח.
***
הן שכבו זו לצד זו בשקט. כבר כמה חודשים שהן עוברות את המסע הזה יחד, צמודות. תלאות הדרך אילצו אותן להיקשר זו לזו, עד שצלחו יחד את כל התלאות והגיעו לתחנה האחרונה בחייהן. הנה, סוף סוף מגיע הרגע המיוחל. כוס אחר כוס נשלפה לה מהמתקן, וככל שהזמן התקרב הן ידעו שייעודן עומד להתגשם.
שמונה בבוקר. דני, הבן האמצעי של הגינזבורגים מיהר לבית הספר. בעודו מנסה לתלות ביד שמאל את הילקוט על גבו, הוא ניגש במהירות אל עבר הקולר, אוחז בימינו בכוס הפלסטיק הדקה המבצבצת ממתקן הכוסות ומושך בחוזקה. הוא לא הבחין בכך שנשלפו שתי כוסות יחד, וגם אם הבחין – ודאי לא היה לו זמן כעת להפריד ביניהן. הוא מזג לתוכן מים, לגם בחופזה והשליך אותן לפח האשפה.
שתי הכוסות הביטו אחת על השנייה. הפנימית שמחה כל כך שהצליחה להגשים את ייעודה, ואילו הכוס חיצונית הרגישה את החמצת חייה. מסע כל כך ארוך ומפותל, שהסתיים בפספוס אדיר של תכלית היצירה שלה...
***
זהו סיפור עצוב, נכון?
רגע, ואולי זה בדיוק מה שקורה לנשמה שלנו?
