בערך ביום כיפור אמא שלי סיפרה לי שמצאו לה גידול בשד.. אני באה ממשפחה שלצערי הרב הסרטן בה נפוץ הרבה יותר מדי, אז אפשר לומר שאני כבר "רגילה", אבל זה תפס אותי לא מוכנה.
היא כבר עברה ניתוח להסרת הגידול, ובחמישי האחרון היא קיבלה את הכימותרפיה הראשונה.
היא ממש מנסה להיות גיבורה, ולעשות את זה כמה שיותר קל בשבילי ובשביל האחים שלי, אבל זה לא קל... ולפעמים נדמה לי שאבא שלי פשוט לא מבין את זה! הוא לא מבין שגם אנחנו דואגים לה, שגם אנחנו רוצים לפעמים להתקשר אליה ולשאול מה שלומה, או סתם לשכב לידה במיטה ולבלות איתה. עם כמה שאני "גדולה" (עוד מעט 18)- אני עדיין רוצה וצריכה אמא.
אבל לפעמים אני מרגישה כ"כ אגואיסטית, כי מנגד זה שאני צריכה את אמא שלי- היא צריכה את השקט שלה..
בקיצור...
אני עדיין לא מצליחה לעכל.. המילים אמא וסרטן לא מתחברות לי.
יש פה עוד מישהי עם חוויה דומה? הייתי רוצה לשמוע איך זה אצל משפחות אחרות...




)