אשר הצילו מיד מצרים" (יח,ט). רש"י: "ויחד יתרו – וישמח יתרו". לכאורה יש פה שבח מוחלט ליתרו, אלא שהספורנו קצת מצמצם את השבח הזה באומרו: "לא שמח על אבדן מצרים, כראוי למקנא לכבוד קונו כענין 'ישמח צדיק כי חזה נקם', אבל שמח על טובתם של ישראל כמרחם על דמעת העשוקים". כלומר, יתרו שמח רק על עצם הצלת ישראל – "אשר הצילו מיד מצרים", אבל הוא לא שמח על מפלת האויב המצרי והנקמה בו. נמצאנו למדים, שהשמחה הראויה לאחר ישועת ישראל היא לא רק על עצם ההצלה אלא אף על הנקמה במפלת האויב שהצר לו.
הטוב שבגויים השמח בצרת ישראל
רגש בריא זה של שמחה במפלת האויב, לומדים אנו ממקום נוסף. כאשר הקדוש-ברוך-הוא הביא על מצרים את מכת בכורות, הוא היכה "כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה" (יב,כט).
וקשה, כיצד אפשר להצדיק עונש קולקטיבי זה הכולל אף את השבויים החפים מפשע? והרי גם האמרה "הטוב שבגויים הרוג בשעת מלחמה" (מכילתא בשלח, ירושלמי קידושין, מסכת סופרים ועוד) כגון שעבוד מצרים הנחשב שעת מלחמה, כדברי המהר"ל מפראג: "כמו שהיה במצרים, שהיו המצרים מצרים לישראל והורגים אותם – אין לך מלחמה גדולה מזו" (באר הגולה, באר שביעי) אינו שייך לכאורה בשבויים חפים מפשע?
שהרי לפי הדין הותר רק דמה של אותה אומה המצרה לישראל, כדברי בעל כנסת הגדולה על דין זה בשולחן ערוך (סימן תכה) האומר: "והנכון שבא להשמיענו, שאפילו זה הגוי אינו עושה מלחמה, עם זאת כיוון שכלל אומתו עושה עמנו מלחמה עם ישראל אחינו – מורידין (לבור, להריגה) ולא מעלין". ואם כן איך מוצדקת פגיעה בשבויים שאינם מאותה אומה, והם דווקא סובלים בעצמם מידי המצרים?!
בתשובה לשאלה זו טמון היסוד החשוב על מה מענישים את הגויים, כפי שמסביר המכילתא: "וכי שבויים מה חטאו?... ללמדך, שכל גזירות שהיה פרעה גוזר על ישראל היו השבויים שמחים בהם". אם אתה שמח איתם על צרת ישראל – אתה חלק מהם, ואם אתה חלק מהם מגיע לך בדיוק מה שמגיע לבכור פרעה! (אור הרעיון)
שבת שלום
