פשוט לפתוח.

אבל יש הבחלט דגש כזה. אולי נכון לאמר, שהדגש בתשובה- הוא על שזה יהיה מאהבה.

אבל את יודעת מה, כן לפעמים מגוחך לשמוע איזה אולפניסטית מטיפה בגאון על תשובה מאהבה כבסה"כ אמרתי לה את גודל האיסור כפי שהוא מופיע בתורה. היא הייתה בהלם "תשובה מאהבה! מה קרה לך?!?!!| |בטון הזה המוכיח והמתלהב כמובן|

בכל אופן, זה לא תורה למשה מסיני, זו דרך הסתכלות שצריך ללמוד אותה טוב לפני שחושבים שהיא מבטלת כל דבר של:"יראה".

לאז כור לי שנתקלתי באמרה של הרב קוק שיראה/פחד א-לוהים הם שלילים, אלא שבאמת כמו שaaa אמר: "גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים", זה לא סותר, ואני לא חושבת שהוא הכריע בצורה מוחלטת לכאן או לכאן, תקנו אותי אם אני טועה.

יש כאן בילבול מושגים

כשנועם אמרה "עבודה מאהבה" - הבנתי את זה כמו שזה כתוב במקורות - "אהבת ה' "

להתמקד באהבת ה' זה שער הבחינה\שער אהבת ה' בחובות הלבבות - להשקיע בהתבוננות בהלהבת הלב לאהבת ה', כמה שה' אוהב אותנו, כמה הוא גדול, וכמה הוא עשה לנו טובות

יש גם ברמב"ם ביסודי התרה שני פרקים בנושא שהם הדרך שלו לאהבת ה'.

יש לשל"ה מאמר ארוך על אהבת ה'!

כל זה התמקדות והתבוננות באהבת ה'

 באורות התשובה לא מצאתי התמקדות בנושא

יש שם ניסיון שאדם ירצה להיות טהור וקדוש, לסלוד מהריחוק שבחטא, מהקילקול שבו, אבל זה לא אהבת ה'! זה יותר אהבת השלימות.

וחסדי - אם תסתכל על מה שכתבת -כמעט לא דיברת בכלל על אהבת ה', דיברת על אהבת ישראל ועל שמחה - שזה אני יודע שמודגש אצלכם, אבל לא על אהבת ה'

אהבת ה' היא מעלה עליונה. ואני פשוט לא רואה אותה אצל דת"לים, אם היא היתה מודגשת הייתי צריך לראות אותה יותר למעשה

(לצערי גם אהבת ישראל ושמחה אני לא חווה בצורה מודגשת מהדת"לים, ואני לא יודע למה, אבל ברור לי שמדברים על זה הרבה)

אבל לדבר על הענף ולהתמקד בו לא גורם להתמקד באהבת ה'

זה לא הדרך שכתובה בראשונים.

היפך - אחרי שיש אהבת ה' מגיעים לשמחה.

ודוקא עליך אישית נראה שאתה מחובר בין השאר לאהבת ה', וזה די בולט אצלך, אבל אי אפשר לומר את זה עליכם באופן כללי

אומרים שהשמחה בה' הוא השלימות של ביטוי אהבתו.

עוד נקודה שמדגיש הרב קוק זצ"ל ב'אדר היקר' שקשור למה שכתבת לפני כן:

הגמרא בחגיגה אומרת "שכיוון שגלו ישראל אין לך ביטול תורה גדול מזה"

ברגע שחוזרים ישראל לארץ ישראל חוזרים לשלימות התורה, ובמילא לשלימות אהבת ה'. כי הרי  הספרי והרמב"ם בסוף הלכות תשובה אומרים, שהדרך להגיע לשלימות אהבתו הוא ע"י התבוננות בתורה.

החזרה לארץ ישראל גם נותנת לנו כוח להתבונן יותר ביופי הטבע, והרמב"ם בהלכות יסודי התורה אומר שעוד דרך להגיע לאהבת ה', זה ע"י התבוננות בטבע.

ולא התכוונתי.

בציבור שאני נגיש אליו - (הליטאי) אין לצערי כמעט שום התייחסות לנושא של אהבת ה'

היה לי חבר שכשדיברתי אתו על הגדרות באהבת ה', הוא אמר לי שהמילה "אהבה" עושה לו קונוטציות של פריצות...

ולדעתי זה חמור מאד.

אני רק תמה על נועם שהיא אומרת שאצלכם כן מתמקדים בזה. כי את זה אני לא רואה!

לא חברתית ולא מצד המערכת הרבנית.

כך שכל מי שעובד את ה' עושה את זה מבחירה אישית ולא מאילוצים כלשהם.

וזה המפתח לאהבה

וברור שאין סתירה בין כפייה לאהבה.

הרי בצורת השילטון היהודית "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", ו "מי שאינו מניח תפילין מכין אותו עד שתצא נפשו", כך שבעצם התורה מחייבת כפיה חוקית על מצוות.ובכל זאת מצווה על אהבה.

אין ולא יכול להיות סתירה בין אהבה ליראה. הרי שתיהם מצוות עשה, גם אם מתמקדים יותר באחד, זה לא אומר שמותר להזניח את השני, וודאי אי אפשר לומר שההשקעה באחד היא בזה שמורידים קצת מהשני...

לא כל שאלה בחיים צריך ללכת לקושש את הבייניש המצוי כדי לענות על תשובות ביהדות

אפשר ללכת ללמוד לבד,

אפשר לפתח את היכולות כדי שבנות ידעו בעצמן לענות על שאלות יסוד שכאילו 

גם השירשור הזה מוכיח את התזה שלי שיש צורך בפורום ביינישים \ "פורום תלמוד תורה" 

צריך שליטה במקורות. אין לי את זה מה לעשות

לא מכירה הרבה גמרות מבפנים ובטח לא לדעת איפה מופיע X Y ו Z 

אבל לא גמרא ולא מפרשי הגמ' ולא ראשונים ואחרונים

ואם אני אומרת משהו השקפתי שנוגד כאן את ההשקפות של כמה אנשים

לכל הפחות אני צריכה להביא איזה מקור שתים מהגמ' לא?!

"ללכת ללמוד לבד" - זה לא דומה למי שמשקיע את עצמו שנים באינטנסיביות בזה.

יפה שיש מקומות שגם בנות שמתאים להן לומדות בשיטתיות מסויימת;

לא לכל הבנות זה מתאים - ולא סתם בעם ישראל "ישיבות" זה בדר"כ לבנים.

זה לא סותר את היכולת, והצורך, ללמוד אמונה גם באופן עצמאי ע"י בנות - 

אבל זה טבעי, וגם יפה, שבת שאין עיסוקה בכך מבקשת עזרה "ביינישית", או שאלת-חכם.

או כי אני אוהב את המסורת וכיף לי אתה?

אהבת ה' היא מצוה חשובה מאד - מעלה עלינוה!

אבל היא מצוה קונקרטית כמו כל המצוות. המצווה היא להרגיש אהבה לה'!

להרגיש מחובר לדת, אהבה למסורת, חיבור לכלל ישראל, כמיהה לארץ ישראל, 

כל זה דברים יפים, אבל הם לא מצוות אהבת ה'!

כמו שמי שמניח תפילין לא מקיים מצות סוכה...

אם תאמרי שמתמקדים אצלכם בחיבור, בחיובי ולא בשלילי, בעיקרון ולא בפרטים, ברגש ולא בכללים יבשים.

אני אזדהה - אני גם רואה את זה, אבל זה לא אהבת ה'!

רק לא חושב שאהבת ה' היא מיצווה ככל המיצוות. 

תילין זה לא משהו שאמור ללות אותך בכל המצוות כולם

גם לא סוכה

אבל אהבת ה' זו מיצווה שמעניקה ערך אחר לכל המצוות שאתה מקיים

ולכל החיים שאתה חי

היא (יחד עם יראת ה') המדד העיקרי לקרבת ה' שלך

היא ממש עצם הקשר שלנו עם ה'

יש דברים שמקומם בספר ההלכה, ויש דברים שאין מקומם שם.
ההסתכלות ההלכתית היא רק זווית אחת למכלול ההוויה והאדם.
לדוגמא, איש ההלכה לגרי"ד, רואה שקיעה וחושב על תפילת מנחה, ואיפה האלוקות והטבע והיופי וההשראה והמחשבה העליונה והרגש העמוק והנבואה?  

 הדיון על העקרונות אינו הלכתי. ארץ ישראל זה לא עניין הלכתי. נכון שיש הלכות שקשורות בארץ ישראל, אבל ארץ זה לא הלכה. זה גם לא משהו טוב או נחמד, אלא זה שורש הדברים. (תעיין פרק ראשון באורות א"י כדי לראות את היישום). ההסתכלות המגזרית היא שהגלות הביאה את ד' אמות של הלכה, מעין תא קטן ומסכן שממנו נעלם כל האור והחיים של האומה והאדם, ניצוץ שנשמר בזוהר וקבלה, וכוח מעמיד של ציפייה לישועה. 

בדיון המהותי, הציבור הדתי רואה במציאות המגזרית בגלות כמצב חסר ומוגבל, ראיה זו מובילה להשלכות רבות במגוון רחב של התחומים. הוא רוצה לחזור לאלוקות מהדתיות, וזו התרחבות ופגישה עם האלוקות בכל תחום ועניין, בפגישת הקדושה בטבע, ולא רק בבית המדרש, בכשרות, בכית כנסת, וכו. 

ההבדל הוא ברמת האידיאה (הגל-הרב קוק) או לפי האקדמיה ברמת הפרדיגמה. 

אמרתי מצווה

וסליחה על מה שאני אומר עכשיו:

לי נשמע כל מה שאמרת כרגשות ערטילאיים בלי שום דבר מאחוריהם.

קשר של אהבה עם אלוקים הוא רגש, ממילא חל על זה חוקי הרגשות, וקשה מאד להגדור אותם.

אבל זה קונקרטי. לא ערטילאי.

האלוקות והטבע והיופי וההשראה והמחשבה העליונה והרגש העמוק והנבואה שאתה רואה בשקיעה יכולים להיות קונקרטיים, אבל המכלול שלך לא נשמע כך.

אם אני אפרק כל דבר שלך לגורמים אפשר להסכים עם הכל:

רואים אלוקות בשקיעה -  היא מראה איך הקב"ה מנהל את העולם

רואים טבע בשקיעה - היא פועלת עפ"י חוקי טבע

רואים יופי בשקיעה - תלוי איזה.. אבל הרבה פעמים זה יפה לפי הטעם של רוב האנשים

יש אנשים שיש להם השראה בשקיעה

מחשבה עליונה לא כל כך ברור לי מה הקשר לשקיעה.

רגש עמוק יכול להיות בשקיעה, הצבעים ואתני הטבע יכולים לגרום לאדם להרגיש רגשות. (מה זה "עמוק"? כל רגש הוא עמוק...)

ונבואה רחוקה מאד. היא מגיעה בדביקות עצמוה עם ה', יכול להיות שבשקיעה אדם יתפעל ממעשי ה', וירגיש אהבה אדירה להקב"ה עד כדי דביקות שיגיע בה לרוח הקודש.

זה נקרא לקחת משפט ערטילאי-רגשי ולנתח אותו למוות!

כיון שאני אישית טיפוס נורא קונרקרטי, יהיה קשה מאד לדבר איתי על דברים כאלה. אני פשוט יוציא את המיץ מכל דבר.

(או כלשון אחותי "אין לך תקנה!")

מופים אתה רציונל!!!! 
ורוצה להבין את הכול באמצעות החושים והרגש והשכל. 
וזה ההבדל, אתה שוכח שמהות המגזר הדתי-לאומי זה תורת הסוד (למרות שרובנו לא יודעים את זה). 
וזה גם מהות ההבדל בין המגזרים. 
הדיון אינו אליבא דהלכתא או עיון בסוגיה ומקורות, הדיון הוא בתורת הסוד. 
וזה השורש שהרב קוק נטע כאבן בניין למגזר, ושורש זה שולח אותו לארץ ישראל, ושולח אותו לעזוב את הדתיות המוכרת ולשאוף למגזר אלוקי שבו יש חדר קטן וצנום שמכונה ד' אמות של הלכה. 
לכן אמרתי לך, המקור הכי חשוב שאני ממליץ לך לקרוא (כי אתה מרותק בצורה אנתרופולגית מהמגזר זה "למהלך האידיאות", זה החוקה הלא מוכרת ולא ידועה של הציבור). 

אל תכליל את כל המגזר שלי!

גם אצל החרדים אנשים לא מתחברים למה שאני אומר.

אבל זאת צורת המחשבה שלי, ואני לא מבין מי שתופס את המציאות אחרת.

וגם את הסוד אני תופס ברציונליות...

כבר יצא לי ללמוד דברים שקשורים לקבלה, וגם שם אפשר ללמוד בצורה קונקרטית, ולנתח דברים

לא תצא מזה לעולם 

ממש נשמע לי שמי שלא רציונלי תוקע את הראש שלו בקיר.

"וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו אם רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר, שסכנתו ודאי עצומה, ורעתו קרובה מהצלתו, שהעיוורון הטבעי והעיוורון הרצוני בבחירה וחפץ אחד הוא"

אני אענה כרגע מה שנראה לי, אבל לא עומד לגמרי מאחרי הדברים שאגיד. 

מה המקור לדרך של המגזר החרדי?
1. הדרכת רבנים
2. הסתמכות על ההלכה או דעת תורה שמשמרת את ההלכה. 
3. שימור המסורת

מה המקור לדרך של המגזר הדתי?
1. הדרכת רבנים
2. הסתמכות על ההלכה ודעת תורה שמשמרת את ההלכה. 
3. תורת הסוד

וזה לדעתי כל ההבדל. 
כאשר חרדי נתקל במשהו  - החרדי עונה, נעשה את מה שעשינו תמיד, דבר לא השתנה. ואם יש משהו חדש, ננסה להבין אם הוא מאיים או מתאים לעולם הקבוע ושמרני שלנו. זהו יחס גלותי, כי הוא ממשיך את הדרך של הגלות. (לא עניין של שלילי או חיובי, אלא שאלה של מצב צבירה). בכל מקרה, גם אם יקבלו אותו, ברור שאין לזה תרומה למהות, אלא זה צורך או משהו חיצוני, אבל לא קשור לעולם הקודש. 

כאשר דתי נתקל במשהו - הדתי עונה, אנחנו בזמן של גאולה ורוצים גאולה, אז כיצד נכון להתייחס לאותו עניין, איזה תפקיד הוא יכול לשמש בתפקיד של גאולה. ואז פתאום הוא מקדש צבא או מקצוע כעניין דתי וקדוש ולא כחפצא דמסייע או צורך. אצלו יש את הקודש הרגיל (כמו לחרדי), אבל גדול מזה, יש את הקדושה שאפשר לפגוש בכל המציאות, בכל דבר, כי זה עולם של גאולה.  ולא של גלות, שם יש רק ד' אמות של הלכה ביחס לעולם הקודש. בשבילו תרבות ומוסיקה ועבודת אדמה ועבודה משרדית זה קדושה.

ולכן השאלה על לימוד תורה. הרי ברור שהאדם צריך להיות בעולם הקדושה תמיד. אצל החרדי, זה יכול להעשות רק בקיום המצוות הרגילות ולימוד התורה. ואילו אצל הדתי, כל פעולה בעולם יכולה להיות בעולם הקדושה, כי הפרדיגמה היא של גאולה. 

כמובן שספר ההלכה הוא זהה לחלוטין.
אבל מה מגדיר את ההבדל בין פרדיגמת הגלות לפרדיגמת הגאולה - זה תורת הסוד. 

יש עוד אופציות כמו דרכו של הרש"ר הירש (כנציגם של היהדות המשכילה) שפועלת מתוך פרדיגמת הגלות, עם תוספות שמכירות בעמים ובתרבות האנושית וכו.    
 

וגם לא הבנתי איך חיברת את תורת הסוד לענין הדתי והקדוש שאתה מוצא בכמה דברים.

יש לנו רק תורה אחת, אין לנו תורה אחרת.

אם אנחנו רוצים לדעת מה הקב"ה רוצה במצב של גאולה, צריך לשאול אותו! לא להמציא לבד...

יש בזוהר הדרכה על זה?

מהמעט שאני יודע אין קשר בין תורת הסוד לנושא.

אבל סטינו לגמרי. זה לא קשור לא לאהבה ולא לקונקרטיות, אלא לערכים שהדת"לים מאמינים בהם, וסוברים שהם תורה שמתאימה לא"י.

הדרכה זו  - היא תורת הרב קוק. 
היא היסוד גם לאהבה. 
ועניין זה חשוב מכיוון שזה הבסיס והשורש לכל הדברים במגזר. 
ולכן, כל דבר מהותי שאתה נתקל בו במגזר הדתי, אל תחפש להבין אותו בכלים הלכתיים או פרגמטיים אלא קבליים. כאשר היסוד הגדול זה הרב קוק. 

אבל עם כל הכבוד, לא היה לרב קוק גילוי אליהו.

ובזוהר זה לא כתוב (עד כמה שאני יודע...)

אז זה נשמע לי יותר רגשות תורניים של הרב קוק מאשר תורה שמבוססת על סוד

דווקא מאוד מתקבל על הדעת שהיה לו.

אבל זה לא אומר כלום לגבי זה, כי גם אם היה לו, האם זה מה שהוא אמר לו?

אני שמח שאתה מכיר שמות של רבנים. 
מכאן ועד למסקנות שלך הדרך רבה. 

ואסביר. 
בהגבלת הדיון, הרב קוק הניח את התשתית של המגזר. 
תשתית זו לקוחה מהקבלה, והרב קוק כמובן שהיה מקובל. 
ולכן דרך המגזר היא קבלית. 

בנוסף, ראוי להבחין בין מקובל פרטי בד' אמותיו, לבין שורש הציבור. 
הדרך החרדית אינה מתבססת על הקבלה, כי אם על ההלכה. 

ועוד ביחס לטענתך על "הצמחת מקובלים". 
1. שיטת אשכנז שהפנימיות נשארת בפנים. ובאמת רבים מהרבנים שהזכרת הם ספרדיים. ועדיין זה לא אומר כלום על המקובלים האשכנזיים. 
2. תורת הרב קוק, הינה תורה קבלית שמהווה את החוקה של הציבור.
3. אינך מכיר את רבני המגזר. ואני מכיר את המציאות בצורה הפוכה ממה שאתה כותב. 

עד עכשיו הדיון כאן התנהל בצורה שאינה ביקורתית, ואינה מעדיפה מגזר כלשהו על האחר.
אין הכרח שתכניס רוח רעה לשרשור או לבקר מגזר או אדם. 
אין כאן תחרות, ואתה יותר ממוזמן לנהוג כפי שרבותיך מורים לך. 
לכל הפחות, יכלת להתייחס לגופם של דברים. 
 



 

או שאתה לא יודע שהוא טרול?

אין בעיה שנגיע עד לרב קוק. 
מכאן ואילך אתה פותח דיון על רבנן.
זה גם נושא אחר, וגם דורש זהירות רבה, ולו רק בגלל הרגישות של הנושא. 
בכל מקרה, אני שמח שדיברנו על הנושאים המקדימים. 

הרב קוק כותב (שים לב! שתוכל לעשות תשובה.. אתה הרי אדם ירא שמיים ועושה חשבון של "ריווח מול הפסד" כדבריך. ויודע מה שאמרו חז"ל שאפילו "צורבא מרבנן" הקב"ה תובע בכבודו, ועוד. אז בוודאי לא התכוונת "לזלזל", אבל אחרי שיודעים במה מדובר מול מה שאמרת - אז זה לא כ"כ רחוק..):

"בחוברותי לא אמרתי דבר מדעתי. והם כולם דברי אלוקים חיים שחצבתים מיסודי דברי חז"ל והקבלה האמיתית (הדגשה שלי). וכל הדבק בהם בעיון בחזרה ובטהרת הלב, אשריו וטוב לא בזה ובבא בעז"ה"

זה לא "רגשות תורניים" בעלמא...  ואכן הכל מבוסס על פנימיות התורה.

פשוט אי הבנה גדולה של המדובר בכלל.

[ועוד אמר הרב זצ"ל, שיכול להראות מקור לכל דבר מדבריו בדברי האר"י ז"ל]

אתה רק אומר שהוא "חצב" אותם מדברי חז"ל ומהקבלה.

ל"חציבה" הזאת אני קורא רגשות תורניים

אלא ההגדרה השניה שאמרת, כנגד זה: "תורה שמבוססת על סוד".

גם שפת-אמת, דרך אגב, זה לא "רגשות תורניים" - אלא הבנה עמוקה בפנימיות התורה ובכלל בתורה. ועוד.

ולגבי  מה שאני "לא אומר שהיה"..

א. אני לא אומר, כבהודעתך, ש"לא היה".. כאילו "יודע".

ב. משתדל לא לומר על מה שאינני יודע.

ג. גם מה שיודעים בדברים כאלה, לא חייבים להגיד. לא כל דבר זה "בשוּק".

יש פיסקה באורות הקודש שהרב הנזיר (שערך אותם), שם נקודות בראשה במקום מה שהיה כתוב, וכתב: "רמז לנסתרות שנידונו לגניזה מחמת שיגובם".

יש אוירה חברתית של קיום מצוות אצלינו.

אבל יותר עושים כי "צריך" סוג של "לסמן וי" ולהיות בסדר.

בדור האחרון לא כל כך מדגישים את העונש, כי הדורות נחלשו, אלא יותר בסיגנון של המסילת ישרים\חפץ חיים של שיקול מסחרי של רווח מול הפסד.

משתלם לעשות מצוות!

מרוויחים מזה פי אלף ממה שמפסידים!

זה בעיקר מה שדוחף אותנו

בלבד.

או בלשון הגמרא:

"מכת פְּרוּשים - מה חובתי ואעשנה"...

לא אמרתי מה צריך לעשות

אמרתי מה ההרגשה הכללית שיש לי מהציבור.

ודבר שני אני מתפלא!

הגמ' ממשיכה - 

פרוש מה חובתי ואעשנה? הא מעליותא היא! אלא דאמר מה חובתי תו ואעשנה.

איפה ראית בגמ' הזאת שאדם לא צריך לרצות לצאת ידי חובה?

שלא צריך לרצות לצאת ידי חובה. בוודאי שצריך.

אלא שזה הכל. "לגמור עם הענין". לסמן וי...

הבאת גמרא, והגמ' אומרת בדיוק להיפך!

ועכשיו אם אתה אומר משהו אחר - תיישב את הגמרא.

ברור שלא צריך לרצות להתפטר מהמצוות, שלא יהיו עליך למשא.

אבל זה לא מה שהתכוונתי כשאמרתי לסמן וי, אלא שאני אהיה בסדר, שאני אעמוד בכל הדיקדוקים, שאני אעשה מה שצריך.

ודאי שזה דרגה יותר גבוהה לחשוב על אהבת ה' כשעושים מצוות, ויש בחיי אדם רשימה שלימה של הנחיות איך לעשות מצוות בצורה מושלמת, אבל גם בלי זה זה מצוות טובות מאד.

וזה ממש ממש לא "פרוש מה חובתי ואעשנה"!!

מה שכתבת בסוף, על דרגה גבוהה יותר, ושגם בלי זה מצוות טובות מאד..

אבל לכתוב כאילו כל היהדות זה "מסחר" "משתלם לעשות" "לסמן וי ולהיות בסדר" (משמע "לצאת ידי חובה" כזה..) - זה קטן למדי.

זה מה שכתבת מקודם - אל זה התייחסתי.

לגבי הגמרא...

הגמרא לא אומרת "להיפך". אני הבאתי ביטוי, כדי להראות את הבעייתיות בגישה שמסכמת הכל ב"מה צריך לעשות".. "לסמן וי". אע"פ שבוודאי המעשה הוא דבר חשוב ועיקרי לגמרי.

הגמרא מדברת על "מכות פרושים", דברים שהם "כאילו פָרוש" - מראה עצמו כלפי חוץ, צביעות.

אחד הדברים: "מה חובתי ואעשנה". שואלת הגמ' - אדרבה, אם הוא מתענין מה צריך לעשות כדי  לקיים - זה טוב. מסבירה שהכוונה ששואל "מה עוד צריך לעשות". מראה כאילו כבר הכל בסדר אצלו ומחפש "עוד מעשים" כדי להיראות "צדיק"..

זה בא מעזיבת הערך הפנימי של עבודת ה' - וממילא חושב שאם יראה ש"מחפש עוד מעשים", הוא כבר צדיק, פָרוש. 

היה זמן כזה, שכך נתפסו דברים כ"פרוש". אז בוודאי שדקדוק במצוות הוא בסיסי ומעולה ומוכרח - אבל כשהכל נתפס רק כ"לסמן וי על המעשים" ותו-לא, אז זה מביא לכך (ולא מתייחס כעת למה שהבהרת עכשיו את כוונתך).

וכך הסבירו רבותינו ז"ל [מעתיק כמה קיצורי מוקורות לתועלת המעיינים...]:

בגמרא מוזכר הביטוי 'מכות פרושין'. ודאי שהפרישות היא מדרגה קדושה מאוד, אבל הכל תלוי באיזה מין פרישות. יש פרושים מקולקלים. יש גם 'פרוש - מה חובתי ואעשנה'. בין המצוות יש מדרגות. חובה היא לקיים את כולן, ומשובח הוא לקיים את כולן. מכל מקום, 'פרוש - מה חובתי ואעשנה' הוא ביטוי חריף מאוד לגנאי, כי ערך המצוות נמשך מתוך קבלת עול מלכות שמים ואמונה. היהדות אינה סתם איזו אורטודוקסיה של קיום מצוות, מה שיכול להגיע עד למצב של אפיקורסים מקיימי מצוות, שכאילו ממלאים חובה דתית. זאת 'מכה', 'מכת פרושים'. (הרצי"ה. שיחות על קנין תורה)

הרגש הדתי', שבא לבדו תחת האידיאה האלוקית, הוריד את הגבורה העליונה האידיאלית אשר לנשמת האדם עשר מעלות בשפל. חדל הששון הפנימי, אפסה העוצמה הרוחנית העליונה, המשווה את רגלי האדם כאיילות, המנצחתו בנגינותיה ושירת עוזה, ויבוא סגנון של פרושיות של 'מה חובתי ואעשנה', בעבדות קטנה מלאה זוועה ורפיון. 

(אורות, למהלך האידיאות בישראל, ה, עמ' קיד)

אמנם יש לזכור שכל ריבוי המצוות הזה מקורו הוא "קדושים תהיו" [ויקרא יט, ב]. בעיתון "הצופה", התפרסם מאמר של פרופ' ישעיהו ליבוביץ על הצורך להתגבר לעבודת הבורא על ידי מצוות בלבד. לדעתו, אנו מעין "קוזקים" של הבורא, העוסקים במילוי תפקידים. אמנם במסכת סוטה, מוזכר שבנוסף לצדוקים יש גם פרושים שהם לגנאי, מסוג "פרוש - מה חובתי ואעשנה".                  (שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 249)

אבל אתה לא עונה על הגמרא.

הגמרא אומרת במפורש שמי שאומר "מה חובתי ואעשנה" זה דבר טוב, ורק מי שאומר על עצמו שהוא כבר מושלם ושואל בהתנשאות "מה יש לי עוד לעשות?" הוא בעייתי.

אז יש להקשות מכאן על הרצי"ה שמביא את ההו"א של הגמ' כדבר בעייתי

במיוחד שכמו שאתה מסכים בסופו של דבר - זה דבר טוב, זה נקרא לא לשמה, אבל זה נמוך, ועדיף להגביה יותר מזה.

אז איך אפשר להביא על זה לשון של זילזול כשהגמרא במפורש אומרת שזה טוב?!

הגמ' אומרת שם גם שפרוש מאהבה ופרוש מיראה שעושים לצורך שכר ועונש אינם דבר רע, כי גם לא לשמה זה טוב.

אני יתר חושב שהרצי"ה נקט לשון מושאל, ובאמת אין כוונתו שזה פירוש המושג, והוא דיבר יותר על סוג פילוסופיה של טכנוקרטים שחושבים שהתורה היא סוג של חוק יבש, בלי רגשות ובלי ערכים.

כמו חילונים שמתחתנים ברבנות כי זה החוק גם בלי להאמין בכלום.

וזה לא "שלא לשמה שמביא ללשמה" אלא שלא לשמה מנותק.

(אין לי ידע בפילוסופיות של ליבוביץ', אבל ממה שקצת שמעתי זה יתכן מאד)

אצל הרבה אנשים לא ממציאים מצוות חדשות אבל כן מחפשים להחמיר ולהדר כמה ששיך

וזה קורה מכמה סיבות:

- יש אנשים נערויסטים

- יש אנשים שפשוט שמחים לעשות את המקסימום

- ...

חשוב ביותר לדעת מה הלכה ומה חומרה ומה מנהג -

החטא הראשון בעולם הגיע מזה שעשו מיקס

וכן בהחלט מסכימה עם זה שבית שמחמיר מעבר להמ שצריך

שיסביר לילדים שזה לא אסור אבל אנחנו רוצים להחמיר

מסכימה מאוד

ודיברתי עם חברים

והמושג "לסמן וי" כשלעצמו אינו בהכרח דבר פחות טוב.

אפשר לעשות אותו בצורה של "אוף, באו נגמור כבר עם המצוה הזאת"

ואפשר לעשות אותו בצורה של "יופי, עוד מצוה לאוסף, כמה שכר יהיה לי"

ואפשר לעשות אותו בצורה של "יופי איזה כיף ששימחתי את ה', איפה אני יכול לעשות עוד כזה דבר"

כך ששייכות כל הדרגות בצורה הזאת, עיקר מה שאני בא להביע ב"סימון וי" הזה הוא הרגשה שמצוות הם דבר רציני, שצריך לעשות אותן ברצינות, ולשים לב לכל הפרטים, ולהתעסק עם זה. - "חכם לב יקח מצוות"

גם אם ילד שעושה הפתעה להורים שלו מרוב שהוא אוהב אותם, יכול לעשות רשימה של מה שצריך לסדר בבית, ומצב הכלים והכביסות, ולסדר לפי הרשימה ולסמן וי על כל דבר שהוא עשה, זה לא קשור למניע שלו, אלא לעבודה מתודית ורצינית.

על זה שעושים כי צריך לסמן וי

אני מכירה הרבה אנשים שמתשדלים ושמחים לקיים מצוות

ולא , ממש לא חושבים שלהיות חילוני זה הרבה יותר כיף

(כאן מינימאוס איבדתי את הססמא ולא הצלחתי לשחזר)

תסתכלי מה כתבתי למעלה

כשכתבת "לסמן וי" זה נשמע כמו שאנשים רוצים להתפטר מהמשימה , להיות אחריה

האם לזאת היתה הכוונה?

או שהכוונה היא שרוצים להרגיש בסדר שעושים את מה שצריך לעשות

כי אני אוהב את הקב"ה וזה מה שהוא ציווה עלי לעשות..אבל זה לא מתוך כפייה והרגשה שאם לא תעשה את זה אז...אתה חושב שאנחנו מקימים מצוות כי כיף לנו ואנחנו נהנים מהמסורת וכל מה שמשתמע מזה? כי נוח לנו ככה לחיות? דווקא לי יותר קורץ להיות חילונית..מי אמר שזה כיף לשמור על מסורת? 

השאלה היא על דגש, לא על מה שנכון...

ברור שהאמת היא שהקב"ה ממש טוב אלינו, וממש אוהב אותנו וממש קרוב אלינו,

והמעט שאנחנו יכולים לנסות להחזיר לו זה לקיים את המצוות שלו.

השאלה כמה זה באמת מצליח להיכנס ללב, וכמה הציבור כציבור חי את זה

זה משהו שנלמד ומוערך בישיבות,

אבל הציבור שלנו מורכב מעוד זרמים וגוונים 

שחלקם יותר מושפעים מהרב צבי יהודה חלקם רבנים אחרים

וחלקם כלל לא מושפעים מרבנים. 

ככה שבאופן כללי האווירה בציבור שלנו 

היא דגש סביב הדברים שאמרתי, ככה אני מרגיש, ורגש זה המדד היחיד כאן...

והמציאות היא שהדגש היא סביב הדברים שאמרתי.

בנוגע לשאלה מה האידיאל, אז צריך לשאול, האידיאל של מי?

של בחורי הישיבות? זה תלוי בסוגי הישיבות.

של הציבור הד"ל בכללו? טוב, זה מורכב לנסות לחשוב מה האידיאל של ציבור, 

כי ציבור לא לא משהו אידיאלסטי, אם כי בציבור שלנו

יש תופעה נרחבת של אידיאליסטים בהקשר של ארץ ישראל השלמה,

אבל רוב האנשים פשוט חיים בשביל לגמוראת החודש בלי מודעות לאידיאלים שהם אולי מאמינים בהם

עברתי בשרשור וקראתי את התגובות השונות (עד לרגע כתיבת התגובה). 

אפשר לשאול מהי "עבודה מאהבה"? מהי "עבודה" ומהי "אהבה"? 
מה המקורות? מה הדרכים השונות? מה המסורות והמנהגים? 
אבל אני לא חושב שאלו השאלות הנכונות, כאן לפחות. 

המגזר הדתי הוא ב"ה גדול, מגוון ומתפתח. 
וזהו לא סוד שישנה דרישה בציבור לחיבור גדול וחזק יותר בעבודת ה'. 

דוגמאות לנ"ל: 
1. תפילה - מנגינות קרליבך, בהמשך הכנסה של מנגינות חדשות לתפילה. (והחיפוש של הריגוש-שירה בציבור בתפילה) 
2. לימוד - ספרי חסידות ממש. (מפרשת שבוע ועד למוסר דרך תורת הנפש). זה לא מוזר לראות על מדף של בייניש את הנועם אלימלך או התניא וכו).  
3. חיבור לחסידים - חב"ד, ברסלב, ואפילו חסידויות קלאסיות לדוגמא טישים וחבורות. 
4. מוסיקה - כניסה של ניגונים לשולחן השבת, לתפילה, ליומיום, לחתונות וכו. כמובן שאפשר להצביע על ארבע בבות, קה אכסוף כמועמדים סמליים, אבל גם ניגונים בימים נוראיים, ואפילו ניגונים בחבורות ובמוסיקת שמע של היומיום. או בחירת המנגינות החסידיות של מה ידידות וברוך א-ל עליון וכו וכו (ואפילו בישיבה הקדושה, נהגו לשיר קה אכסוף בקבלת שבת ואח"כ בארוחה את קה אכסוף גם במנגינת בעלז ולא רק קרלין).  
בנוסף, ישנה יצירה רבה בתוך המגזר ובשוליה עם נטייה חסידית-רגשית-פנימית (משולי רנד ומשפחת בנאי, יוצרי הגבעות, בוגרי הישיבות, ניגוני הכלייזמרים וכו וכו). 
5. ישיבות\מדרשות\ישיבות תיכוניות ואולפנות - שמכניסות יותר ויותר את עולם החסידות-רגש-פנימיות לתוך המסגרת כחלק מעבודת ה'. (לא פעם הלכנו בישיבה התיכונית לטיש בתולדות אהרון או בעלז) או שיעורי "חסידות". 
6. עמודי אש בתוך המחנה - כגון ישיבת עתניאל, תורת החיים, הרב גינצבורג ועוד. שמושכים ברמה המוסדית לכיוון החסידי. 
7. לבוש - מלבושים סמליים כגון גרטל. ועד לפאות ואפילו גוזמבות . והיום שייך להצביע גם על הזקן (ביחס לליטאים) ואולי אפילו הכיפות (אולי הצמר). 
8. מקומם של כתבי הרב קוק בציבור, וזה שהם מכילים את הפנימיות, מזכירים את החסידות הרבה יותר מאשר את הליטאיות. 
  
לדעתי, זו התעוררות והשתוקקות של האדם המודרני לחוויה ולרגש שאינה חזקה מספיק בעולם המודרני. ואומנם קשה להגדיר את הציבור הדתי כשייך לעולם הליטאי או לעולם החסידי. ונדמה שעיקר חיצוניותו הייתה ליטאית כאשר את פנימיותו הוא השאיר כמנהג מסורת אשכנז - בפנים. אבל עתה, בשנים האחרונות ישנה התעוררות ציבורית רבה לפנימיות מוחצנת, ולדרכי הפנימיות של החסידות, ולחוויית רגש מורגשת יותר, ועוד. ולמרות שהדתיים אינם חסידים, (ואין להם אדמו"ר או חצר או מנהגי חסידות) נושבת בהן סוג של רוח ניאו-חסידית. ובתור מגזר, זה לא מופיע בכל מקום בצורה שווה או דומה, אבל בהסתכלות כללית, זה נראה בבירור.
  
בכל מקרה, כפי שפתחתי כך אסיים. הציבור הוא גדול מאוד, מגוון מאוד, ולמרות ייחודיותו מכיל ודורש להכיל אלמנטים מהמגזרים האחרים. העושר הרב שהציבור דורש אליו אינם פוגעים בזהותו המקורית, בגלל המבנה הפלורליסטי-לגיטימי המיוחד של המגזר. וב"ה זו מגמה מבורכת וטובה כאשר האדם דורש יותר מעצמו, מהמציאות, ומכל מאפייניו, בעודו מנסה להכיל ולפגוש את האלוקות בכל צד וצד של המציאות, וזהו ממהותה של תורת הראי"ה. מזווית, זו אני דווקא חושב שהחיבור (התמציתי) הכי חשוב שיכול לעזור לנו בסוגיה זו, ובכלל בניסיון להבין "דתיים-לאומיים" זה החיבור הקצר של "למהלך האידיאות".   



 



 

פעם היו לברוך ממש מגילות... מגילות ברוךש 

והיה המנהג שמי שבאמת הצליח לקרוא את הכל- היה משרשר "קראתי" והיו מגיבים לו בסמלילים |משתחווה| בהערצה לזה שצלח את הכל

ברוך! יעבדוך עמים! 

כתבת יפה, יישר כוח על הקיצור היחסי 

לא מסכימה איתך בהרבה מאוד - אבל אין לי כוח להתחיל לדייק במה ואיך 

מופים, 

ללמוד מה זה "קודש קודשים"- צריך ללמוד בעל פה מיהודי אחר, לקרוא בספר לא באמת יספיק... 

השראה ודמות לחיקוי - והולך לי יחסית טוב! אני מבקש, קצת ריספקט

וברור שברוך יתחיל לכתוב קצר - יש לו חתונה על הראש עכשיו

הוא כותב במבנה משפטים שונה משלך

אתה כותב בהשתפכות הנפש

הוא כותב קוקית מצויה

ובאמת אין כאן מקום להאריך 

(בעצם- למה לא? אדמין אוהב שיש לו די-בי ענק, עם מאגר זיכרון מטורף.... ) 

"אפשר לשאול מהי "עבודה מאהבה"? מהי "עבודה" ומהי "אהבה"? 
מה המקורות? מה הדרכים השונות? מה המסורות והמנהגים? 
אבל אני לא חושב שאלו השאלות הנכונות, כאן לפחות. 

המגזר הדתי הוא ב"ה גדול, מגוון ומתפתח. 
וזהו לא סוד שישנה דרישה בציבור לחיבור גדול וחזק יותר בעבודת ה'. 
ואז- פיסקא עם סלט של חסידים, ליטאים, מודרנה, פוסטמודרנה, ניו אייג, מסורת אשכנז, חוויות ורגש, רוח של ציבור- 

מה רצית לומר פה???? 

נראה לי שיש עירבוב בין שני מושגים, שהם ביטוי לשני חלקי נפש - 

אהבה 

חיבור 

אהבת השם כמנוע לעבודתו- היא תנועה תודעתית ונפשית שונה- מחיבור להשם כמנוע לעבודתו, או חיבור לעבודה כמנוע לחיבור להשם.... 

אני לא יודעת לומר הרבה על אהבת השם. 

אבל נראה לי שאפשר לקשר בין הניו-אייג בעולם לבין מושג החיבור לעבודת השם- התעוררות של אנשים לממש את הרגש\ צורך\ יצר הדתי שבתוכם, 

(למה אני מרגישה שאני מקשקשת שטויות של מאוחר מידי בלילה לחשוב משהוא משמעותי????)

אהבת השם זה התמסרות להשם מתוך הכרת הגדולה שלו. זה לא רגש שכל הזמן צריך לעורר- זו התפעלות עמוקה.

(וזה מובן של הקירבה הגדולה שבין אהבת השם ליראת השם- ככל שאתה אוהב יותר אתה ירא יותר, ככל שאתה ירא יותר אתה אוהב יותר את זה שאתה ירא ממנו (הרמבם אמר ככה, אז אני מאמינה לו.... ביינישים במקצועם מוזמנים להביא מקור. תודה)) 

חיבור להשם זה הכרת הגדולה של האדם- יש בי רוחניות גדולה שתאבה למימוש על ידי חוויות רוחניות. 

(אבל זה יכול ליפול לקליפות של חיפוש חוויות רוחניקיות כל הזמן, ואם זה לא מתחבר לי- אני לא עושה...) 

גם הציבור הד"ל דהיום- לא באמת מבין או חי את מה שהרב קוק חי או הבין או כתב (הכללה גסה.) 

כמה אנשים באמת מנסים "להכיל ולפגוש את האלוקות בכל צד וצד של המציאות " ? וכמה מהם רק רוצים לחיות חיים נורמאליים, חיים של בני אדם, ולא להרגיש מצפון על הדתיות שלהם? 

אסביר קצת את כוונתי. 
הדיון כאן אינו על הספרות הפנימית, אלא אחר הדינמיקה המיגזרית והלכי הרוח בו. 
כך לפחות הבנתי את השרשור. 
בנוסף, תבחיני בין רוחניות לקדושה. קדושה שייכת גם לחומר וגם לרוח. יש חומר קדוש ויש רוח טמאה. קדושה היא הפגישה עם האלוקות, וזה צריך להיעשות בכל תחומי ורבדי החיים.
ולגבי הסיפא, זה לא אמת משום שהרב קוק כתב את זה, אלא זה אמת ולכן הרב קוק כתב את זה.
ב"ה זכינו שאנחנו בדור הנשמות הגדולות, והנשמות דורשות את שלהן, וזה הרבה יותר, רחוק יותר, גדול יותר, עמוק יותר מכל מה שהכרנו לפנים, וזו בדיוק הנקודה העמוקה של "רוצים לחיות חיים נורמליים", איזו מדרגה נעלה זו, כאשר אדם שואף אל הטבע, אל החיות, אל בני האדם והאנושות, אחר אלפיים שנות תרדמת בד' אמות של דתיות.    

מרכז, הר המור ובנותיהן בקו ברור של יראה, באופן העמוק שלה.
ישיבת הגוש ובנותיה בקו ברור של אהבה, באופן העמוק שלה.

אני אישית יותר איש של יראה (לצורך העניין - קבלת האדם חוק עליון ממנו),
אבל אני ממש משתגע מזה ששתי המגמות האלו בציבור שלנו נלחמות אחת בשניה,
וגם מזה שהזרם הגושניקי ה'אהבתי' מנכס רק לעצמו את השם "דתי לאומי".

ומסעות
 

זה אכן אחד הדברים החשובים ביותר שמקבלים מהשנים היפות בתנועת הנוער. טיולים, מסעות, מחנות קיץ 

מכל דבר פה (אולי חוץ מחקלאות)

יש לי קצת ואני לאט לאט מקבל עוד.
אני לא חושב שזה סותר, 
ודווקא לפעמים זה דברים מקבילים ומשליכים אחד לשני.

סיורים, טיולים.... הכי נכון וטוב בעיניי.

לומדת במוסדות חרדיים ותמיד נמשכתי לדתל, משהו היה נשמע לי מאוזן יותר, אהבת עם ישראל, ארץ ישראל, השילוב שלהם בתורה, השמחה שראיתי שם......

מבינה מאוד מאיפה זה מגיע.....

אין פה דרך נכונה או לא נכונה, לכל נשמה יש את מה שמושך אותה, אצלי אישית כרגע הבנתי כמה דברים על הדתל ועל מגזרים בכללי אבל לא משנה מה דעתי, רק תדע שכנראה זה קורה לעוד ופשוט תבדוק עם עצמך מה בדיוק הנקודה שמושכת אותך לשם, נניח אם זה הדגש אהבת העם והארץ(כמו שהיה אצלי) פשוט תעתיק אתזה לחיים שלך...

לאידעת מזה אומר חרדי ומה נער גבעות אבל הדרך חיים שלי היא לקחת את הטוב מכל המגזרים, יכול להיות שיתאים גם לך... אם לא-יכול גם להיות שהדרך של הנשמה שלך היא באמת יותר בדרך הדתל ופחות בחרדי....

אגב, יכול להיות שדווקא בגלל שכל השנים אמרו לך שהתורה האמיתית היא אצל החרדים ולא אצל המזרוחניקים-אתה עכשיו אולי קצת בהלם שזה לא נכון ורוצה לברר את זה...

בקיצור, תנסה, הרב קוק נשמע לך דתל? תנסה ללמוד אותו, רבנים אחרים? תחפש ספרים או מאמרים ופשוט תקרא, תראה אם זה מה שהנשמה שלך חיפשה......

ובין אם כן ובין אם לא-תמיד אפשר לשלב, זה קשה מאוד ועבודת חיים אבל אתה יכול להיות עם כובע וחליפה ולאהוב את כל עם ישראל, למרות שלפעמים זה לא נראה ככה😅🫣😅

באמת בהצלחה🙏🙏

(אני צעירה ולא מעל עשרים אבל פשוט תפס אותי מאוד... לא לסקול אותי😜🫣)

הוא אולי הלך שחור לבן, וגם לא היה פתוח.

בסוף גם היום, קח את החבר'ה מחרשה - הם לא חרדים, הם שמורים כמו חרדים אבל הראש אחר

זה מגזר עם התנהלות. ושם הרב קוק לא שייך.

ומבחינת תפיסת עולם ותפיסת התורה, הרב קוק אמנם זכה לכבוד מהחזו"א שבא לפגוש אותו (החזוא את הרב קוק, ושמא היה זה הרב שך?) אבל בדעותיהם היו שונים.

נאמר כך, הרב קוק הסמיך את הרב צבי יהודה להיות אחראי על הוצאת כתביו - שכידוע הם ליקוטים מכלל פנקרי הראי"ה והכתבים שהשאיר אחריו. דהיינו הרצי"ה נחשב לממשיך בפשטות של הרב קוק.

האם הרצי"ה נחשב חרדי, ואפילו קיצוני? אני סבור שהתשובה ברורה.

אבל המחשבה של הרב קוק מאוד פתוחה ורחבה

באופן שהוא כמעט ההיפך הגמור מהקו המרכזי של הדרך החרדית של ימינו.

התשובה שלך מאוזנת ובוגרת.

תיקון קל: המגזר החרדי אוהב את העם לא פחות מהדתי לאומי. הוא פשוט מסתגר יותר מהטעמים שלו. 

זו ממש טעות לחשוב אחרת.

אבל (נקדימון), הבה לא נגרר שוב למחלוקת דאז. בבקשה. טוב?

תודה, מחמיא לי מאוד❤️😅

אני לא מדברת על אנשים אלא על המגזרים, מההיכרות שלי עם שני המגזרים-שניהם לא אוהבים במיוחד אחד את השני וזה הגיוני, הרבה פעמים כשאנחנו בטוחים בצדקת הדרך שלנו עלולים קצת לדחות את הדרך של האחר(למרות ששבעים פנים לתורה וכל הדרכים כן צודקות לאנשים שהולכים בהן...) וגם כשמחנכים ילדים צריך לחנך אותם שהדרך שלנו נכונה, אמנם לא שהדרך של השני שגויה, לכן אני גם מדברת רק על המגזר ולא על האנשים אבל בכללי-במוזגות הלימוד של שני המגזרים די מחנכים לכך שהדרך של האחר שגויה...

האנשים עצמם אוהבים אחד את השני, לפחות רובם, מי שמתייחס לואהבת לרעך כמוך יותר משהו מתייחס לצורה בה חינכו אותו....

כותבים @ ואז בצמוד אליו ובלי רווחים מתחילים לכתוב את שם המשתמש שאת רוצה לתייג. תיפתח כמו תיבה שממנה תבחרי את האחד הרצוי. @נחלת 

אמנם אני מניח שהפעם דווקא התכוונת לא באמת לתייג אותי  

לי יש מנהג, שאולי אנשים לא שמים לב, להפריד בין הקבוצות השונות בציבור החרדי כי לא כולם זהים. אני כן חושב ככלל שהציבור החרדי אוהב פחות, אבל לא דווקא במזיד, אלא פשוט כי כשנושא האהבה לא נמצא על ראש שמחתך אז זה בפועל לא באמת מתגלה. למשל, אפשר להשוות למשל מגזר כלשהו לחב"ד? נושא אהבת ישראל שם הוא כל כך חזק שזה לא מהשפה לחוץ  אלא ממש ניכר בכל המעשים.

בנוסף, לאחרונה, ההתבטאויות של מי שאמורים להיות מנהיגי הציבור ומתווי הדרך לקהל מאוד מקשים על ההבנה שאת רוצה...

מבחינתי את שלי אמרתי בהקשר הזה. לא חייבים להמשיך לדון בנקודה, ואני בהחלט מקווה שלא נתדרדר חלילה כמו בפעם ההיא. ברור לי שאת לא מסכימה עם מה שכתבתי, אז את לא חייבת להגיב אם את מוצאת לנכון.

ומה הכוונה ב"רוח הלימוד"? איך לומדים גמרא והלכה? או שאתה מתכוון לתפיסה של התורה עצמה ולאופן שהיא מתממשת בחיים.

תלך ללמוד במקום של דת"ל שמושך אותך

לא חייב שזה יהיה ה-ישיבה שלך, אפשר ערב בשבוע.

תלמד תורה במקומות שנוגעים בך ומתחברים לך. לפעמים זה אפילו לא עניין של הגדרה מגזרית אלא מי הרב הספציפי ומה רוח המקום מבחינת אווירה

מכירה איש צדיק שלמד במגוון ישיבות על ספקטרום מגזרי מאוד מאוד רחב (אני עצמי הייתי בהלם, למרות שמכירה אותו). ברובן כאיש נשוי. מבחינת מגזר שלו הוא בערך כמו הבית בו גדל, זה לא היה מתוך בלבול, אלא מתוך ללמוד תורה. גם מרבנים שהם לא רבנים שקשורים למגזר שלו.

בקיצור- לא הכל חייב להיות בתוך תבנית מוגדרת. אתה בין לבין? תלמד גם מפה וגם מפה.

לאט לאט אני מניחה שתמצא דרך שלך.

נורא קל היום לאתר, תסתכל על הדברים השונים ותראה מה משכנע אותך ולמה אתה מתחבר (אפשר לשלב כמובן)

בהצלחה רבה

יש את אתר ישיבה עם שיעורים רבים של רבנים שונים (נדמה לי בעיקר של רבני מרכז ושלוחותיה) :

https://www.yeshiva.org.il/

יש את הבית מדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון:

בית המדרש הוירטואלי - VBM ע"ש ישראל קושיצקי

יש את האתר YBM של ישיבת מעלה אדומים:

ישיבת מעלה אדומים | YBM - מאגר השיעורים

יש את האתר של גל עיני של הרב גינזבורג (כיוון חסידי) :

גַּל עֵינַי - השער לפנימיות התורה

יש את האתר של הרב מלמד וישיבת הר ברכה:

דף הבית - ישיבת הר ברכה

יש אתר של הרב אבינר:

הרב הגאון שלמה אבינר – שיעורי הרב שלמה אבינר

האתר של ישיבת שיח (הרב שג"ר) :

שיעורים - ישיבת שיח יצחק

אולי לדגש על לימודי אמונה ומחשבה? אולי לדרך החינוך? אולי בכלל בהקשר ישיר לעניין העם והארץ?

ברוב הישיבות הדת"ל תמצא שלומדים הכל.

הרב קוק אבל גם ברסלב וחב"ד

פסיקה של ילקוט יוסף/ שמירת שבת כהלכתה

יחלקו כבוד לרבנים חרדים

לעומת זאת, ברוב הישיבות החרדיות זה לא קיים.

לא תמצא ישיבה שלומדת הרב קוק

אפילו את ההלכות הרב מרדכי אליהו רוב החרדים הספרדים לא לומדים

וכבוד לרבנים הדת"ל. אין מה להרחיב.

תסיק כאן למה ומה זה אומר

אותם הקילקולים שראה רבי ישראל סלנט כשהקים את תנועת המוסר.

בעניין הזה המציאות מוכיחה, לצערינו, שנפש החיים טעה כשכתב שלימוד גמרא מתקן את מידותיו של האדם. תנועת המוסר צדקה.

למעשה כבר קדם הרמח"ל ותיאר במדויק בהקדמה למסילת ישרים את המצב שבו החכמים לא לומדים מוסר והבעלבתים גם לא לומדים מוסר. ללמוד על מנת לעשות.

בתחנת אוטובוס?

בתור לרופא?

באמת? 

ב. התחושות האלה עולות יותר מול צעירים וגילאי האמצע.

ג. ניתוק, בשונה מיהירות וגסות רוח, אינו מידה רעה אלא מידה עצובה. יכול להיות אדם טוב ועדין שיהיה מנותק לגמרי.

ד. האם אני מרגיש בוז וריחוק כלפיי גם בתחנת אוטובוס ובהמתנה לרופא? כן, למרבה הצער..

על כל אדם/מגזר איזשהו.

מה עולה כשרואים חילוני?

מה עולה כשרואים עץ?

האם אתם מסתכלים על הדרך שלי בעין טובה או רעה?

אז זהו- כשאני רואה חרדי שמח עם מלא חיים- אני שמח ומעריך. בדרך כלל אלה חסידים.

כשאני רואה חרדי שכלוא בתוך המגזריות שלו, או בתוך דרך שהוא לא רוצה להיות חלק ממנה, שרואים על הפרצוף שלו מלא אתכפיא- אני מרחם עליו..

ותמיד תוהה אם טוב לו באמת בדרך הזו

+ באופן כללי הגישה שלי שעדיף שכל אחד יתקן את המגזר שאליו הוא 'שייך' ולא מגזרים אחרים

אז היחס הכללי שלי הוא בעיקר 'זה עושה את החיים קלים לגור באזור שלידו יש חרדים - שטיבלך/קניית ארבעת המינים/בתי מדרש שפתוחים במשך היום וכו' '

כמו שלא עולה לי כלום עבור דת"ל או חילני

תות?

אבל נחכה לשם הרשמי כדי לוודא

60 לשעה

80 לשעה

לא כולל הפסקות אוכל