וזה טוב לפי דעתי..

לדוגמה, חברת ילדות שלי הזכירה פעם בכתה ח' בערך את המשפט - "ההורים שלי לא יכולים לקנות את זה החודש, אולי בחודש הבא".

עוד דוגמה - ילדים שמקבלים שכר מההורים על שטיפת המכונית לדוגמה. או על עבודות בית. 

יש ילדים שמאד מודעים למחירים  - החל מהדברים הקטנים ועד הדברים הגדולים. ויש ילדים שלא מודעים כלל.

לדעתי.

אבל לא להלחיץ. אסור שילד יגדל בתחושה שאין בבית ויחשוש מה ילד יום.

מצד שני ילדים יכולים לעבוד ולהרוויח כסף בעצמם, לא כלכך חינוכי לתת לילד כסף על עבודות בית, כי הוא חלק מהבית

והוא צריך לעזור ללא תמורה, אלא כחלק מכלל בבית.

מצד שני אם לא מוצאים לו עבודות מחוץ לבית כמו שטיפת מכוניות בשכונה, שמרטפות, שטיפת חדרי מדרגות וכו'

אפשר אולי למצוא לו עבודה בבית שכן יוכל לקבל עליה כסף (כמו פרוייקטים בגינה, תיוק ניירת משרדית, לעשות קייטנה לאחים ביום חופש וכו').

אני גדלתי בבית עם הרבה ילדים ומעט כסף ובגיל 15 כבר ידעתי שאם אני רוצה בגדים מעבר למינימום עלי לקנות אותם

לעצמי, ובכלל ביקשתי מעט מאוד כסף לדברים אישיים. ואין לי שום חסכים מהמצב. למדתי עצמאות בגיל מוקדם.

היום אנחנו חיים בחברת שפע והילדים לא מפסיקים לבקש תקנו לי, תקנו לי. ולמה לאחרים יש ולי אין (או המשפט האהוב עליהם: לכל הכיתה שלי כבר יש ורק לי אין... שזה כמובן שטויות.)

לדעתי אפשר לערב אותם בעדינות. אני הסברתי לילדים שיש לנו סכום מסויים של כסף מהמשכורת וצריך לחלק אותו

לאוכל, לחשמל, למים ("מה אמא משלמים על המים?"), לארנונה, לבי"ס, לחוגים, לקופ"ח וכו'...

כשהילדים שמעו את הרשימה האינסופית הם התחילו להבין למה אנחנו לא מרשים לקנות כל דבר שמתחשק. לא פרטטי את הסכומים שיש לנו או שאנחנו מוציאים כי זה לא עיניינם, אבל הם החלו לקבל מושג מהו כסף וכיצד יש להשתמש בו.

הם כבר מבינים מה המשמעות של כסף וניתן לשוחח ברמה שלהם על שימוש נבון בו,

בגילאים בוגרים יותר אפשר להיכנס כבר לצרכנות נבונה ואח"כ אף לחנך לחיסכון. 

בכל מקרה לא לחשוף את הקשיים גם אם יש, הם עלולים להלחץ .

כמובן שעיקר השיח בבית לא יהיה סביב עניינים כספיים (יש דברים חשובים יותר)

אבל בהחלט יש תפקיד חשוב להורים להעניק לילדיהם פרופורציות ויחס נכון לכסף.

חלק מחובת החינוך של ההורים היא לחנך את ילדיהם לצרכנות נבונה

ובכך להיות בעלי נוכחות הורית בחיי ילדיהם.

אם כל זה חשוב מאד לתת להם את התחושה - שיש להורים שלהם מספיק כסף לכל דבר. (גם אם זה לא ממש נכון ילדים צריכים ביטחון כלכלי זה עול כבד עליהם).

רק שכסף הוא משהו שעובדים עליו קשה - ולא מוציאים אותו בלי לחשוב פעם ופעמיים.

גם כשאומרים לילד לא בגלל שיקולים כספיים הוא צריך לשמוע שז לא כי אין כסף אלא כי החלטנו שנכון לעכשיו זו החלטה לא נכונה להוציא על זה כסף.

אני לא נותנת לילדים גם לרכוש בכספם את צרכיהם - זה הופך ילדים צעירים לנושאים בנטל שגם למבוגרים קשה לשאת אותו. אם אני נותנת להם כסף - זה מיועד לזה שיחליטו מה לקנות להם כמותרות. זה גם מלמד את ערך הכסף - כמה יש לי וכמה שווה לבזבז או לשמור בשביל משהו אחר - בלי להכניס אותם ללחץ כלכלי המוקדם לגילם.

אני גדלתי בבית עם המון ילדים ולא עם מי יודע מה הרבה כסף...

ובחיים שלי לא הרגשתי שחסר לי, ש"החודש צריך להצטמצם" ודברים כאלה.

ברור שכמו כל ילד, היו לי דברים שפינטזתי שיהיו לי. אבל ההורים שלי הציבו לנו אמירה ברורה מה אפשר ומה לא. הם לא הציגו את זה כ"מצטערים אין לנו כסף" אלא למשל "את יכולה לבחור חוג אחד" (גם אם להרבה חברות היו 2 חוגים, למשל)

איכשהוא, מתוך אורח החיים והפשטות שלהם עם עצמם, בלי מילים, למדתי להיות חסכנית ולדעת להתנהל בפשטות.

אני לא חושבת שכסף צריך להיות נושא שמעסיק את הילד. ילד צריך לחוש מוגן ובטוח, כן, גם בגיל 14. לא לחיות בחרדות מה יהיה בסוף החודש. ילד לא אמור (לדעתי) לדעת כמה ההורים שלו מרוויחים. זה גם יכול לגרום להשוואות עם אחרים, וכמובן גם למחשבה שכסף זה משהו שמנהל ומוביל את החיים. אני לא גדלתי ככה ולא רוצה שהילדים שלי יגדלו ככה. מודעות לכסף היא לא פונקציה של כמה כסף יש בבית. היא פונקציה של ערכים וסדרי עדיפויות. אני ידעתי שאם אני אצטרך עזרה, אם יהיה לי איזה שהוא קושי, ההורים שלי תמיד יהיו שם כדי לתמוך בי. זו ההרגשה שגדלתי איתה. למרות שרישיון נהיגה, פסיכומטרי, לימודים גבוהים, נסיעות וכמובן שכר דירה ומחייה כרווקה - מימנתי לעצמי. לא הרגשתי בזה משהו  רע. הרגשתי שמחה להיות עצמאית ולא ליפול למעמסה. לגבי כסף שלי כילדה - לא קיבלתי שום דמי כיס. מה שהייתי צריכה קנו לי. ועבדתי כבר מגיל קטן ככה שתמיד היה לי כסף שלי שחסכתי, וזה היה ממש מגניב בעיניי.

גם אני גדלתי באופן דומה ותחושת המוגנות הזאת חשובה מאד ולא צריכה להעסיק את הילד כל הזמן

למרות שבדיעבד היום אני יודעת שהיו בבית תקופות ממש קשות (גם כשהייתי גדולה...)

ככלל, צריך לזכור שהפרופורציות שלהם שונות. בקלות עלולים להרגיש "לחוצים" מהעלאת הנושא כאילו "חסר" משהו; וגם סתם - זה עלול לגרום הפוך.. מדברים על כך יותר מידי, אז הכסף תופס "חשיבות" וההמשך מזה הוא של החשבה יתרה שלו. פרופורציות לא נכונות לערכים.

ככלל, אני לא חושב שצריך יותר מידי להתעסק בזה. בוודאי לא לגרום הרגשת "חסר".

ילד לא אמור להעסיק את עצמו בענייני "פרנסה".  

לאידך, אפשר באופן טבעי להכניס, מגיל מסוים, את הדבר הזה בחשבון, באופן טבעי. "זה עולה הרבה בשביל מוצר כזה - בוא נחפש משהו עם מחיר זול יותר". כלומר: התרגלות לא "לבזבז" סתם. העיקר, לא להציג את הדבר כ"מועקה". טבעי.

"דמי כיס" זה תלוי לפי הילד. יש כאלה שטוב להם - יש כאלה שלא.

בכל דבר, צריך לראות מה תהיה ההשלכה הנפשית. הרגשה טובה - או הילחצות והרגשת חֶסר.

מגיל מסוים, יש ילדים שאוהבים "לעבוד" כדי להרוויח בעצמם. זה לא דבר גרוע. אבל לא במקום מה שנותנים כשצריך, ובשמחה.

ילד שגדל ללא "דאגת פרנסה" מחד - ומאידך, עם הגיל, עם מודעות רגועה לאי-בזבזנות וכד', כנ"ל, יהיה כנראה רגוע יותר.

יש כאלה שגדלו עם "מודעות" גדולה והרגשת-חסר, וזה משפיע עליהם גם במי שהם מחפשים להינשא לו..

פרופורציות.

ענ"ד.

זה חלק חשוב מההכנה לחיים..הם באמת חושבים שכסף זה מוצר בלתי נדלה ויש הכל בשפע במכולת

כמובן, דרוש שיקול דעת ורגישות מיוחדת, בעיקר אצל ילדים לחוצים ומפוחדים

דמי כיס? לא. וגם לא תשלום על "עבודות בית קלות"

זה ממש היפך החינוך לטעמי. אנחנו חיים כולנו במסגרת משפחתית וכל אחד שם כתף ותורם את חלקו.

מכל מקום, אני סבור שאפשר לספר ולחשוף בפניהם באופן פשוט המתאים לגילם ענייני כספים שאצלינו מצטיירים כ"מורכבים" הרבה יותר.

לדוגמא מאתמול: "אם נקנה גבינה לבנה במשקל חצי קילו במקום 100 גרם- לא רק שהרוב יזרק לפח שזה חבל ו"בל תשחית",

אלא גם לא ישאר לנו מספיק כסף לשקית שוקו שכל כך רצית "

זה עבד, אגב. והוא עוד טרח להודיע לי שכמה טוב שאני מסביר לו דברים כאלה.

אני מאד מסכימה ללמד את הילדים צרכנות נבונה ואנחנו עושים זאת כשקונים יחד איתם.

בכל אופן-

אצלינו בבית יש "בנק ילדים" מה זה אומר : כשהילד מקבל כסף למשל מסבתא ליום הולדת  או דמי חנוכה או הילדים הגדולים יותר מביבי סיטר או עבודה יש לו אפשרות להכניס את הכסף לבנק הילדים .שם רשום מה הסכום שהוא הכניס ומצטבר. הכסף לאו דווקא נשאר שם. אך ילד שרוצה להשתמש בכסף שלו מקבל מאיתנו את הסכום ומוחק מהרשימה את הסכום שהוציא כך יש לכל ילד כסף אם הוא צריך לעצמו , ומצד שני הכסף לא סתם מתבזבז כי זה במעקב שלנו. ולא פעם ילד לוקח כסף כדי ללכת למכולת לקנות לעצמו צ'ופר שהוא בוחר.

חשוב ללמד את הילדים צרכנות נבונה ומושגים  יסודיים בכלכלה.

ילד צריך להבין שיש תקציב משפחתי ומתנהלים על פיו.

חשוב שהילדים ילמדו להשתמש בצורה נבונה בכסף שלהם..

היא,

שאם אתה אומר לו: לא רק שזה בל תשחית (שזה יתרון ראשון: הכסף אינו הנושא הראשון, יש דברים קודמים),

אלא שגם לא יישאר וכו' - 

אז יש להניח שהבין שהמדובר בכסף ש"הבאנו" לאותה קניה. זו דרך טובה להראות שיש איזו הקבלה בין הקניה להוצאה.

הוא תופס כענין "טכני" - הבאנו כסף לקניה, אז חבל לקנות דבר שהוא בזבוז ולהפסיד דבר טוב.

אבל אם יחשוב ש"לא יישאר לנו מספיק לשוקו" בכללי, זה כבר לא טוב. ילד לא צריך לחיות בדאגה שאולי לא יהיה מספיק כסף. וילדים חושבים על דברים כאלה..

צריך לשדר תחושת "רחבות" עקרונית, כלומר - נותנים בשמחה, יש.. ועם זה - שיקול מעשי. משדרים אותו בנחת לגמרי. 

אני כותבת מהצד השני של המתרס-

בתור ילדה היתה לנו בבית מאוד מודעות לכסף- ניראה לי ברמה שלא אמורה להיות,

יש גבול למה שהילד צריך לדעת, ילד מקצין דברים ואם אומרים לו שאי אפשר החודש לקנות דברים מסוימים, הוא מכליל את זה-

מה שאני עשיתי, לא רציתי לעבור הקבצה באנגלית כדי שההורים שלי לא יצטרכו לקנות ספר חדש (שמעתי את אמא שלי אומרת שהמחיר של ספרים מאוד יקר...), וזה ניראה לי כבר מוגזם.

צריך שיהיה לילדים מודעות לכסף אבל עד רמה מסויימת!!!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....