וזה גם תלוי בזמן.

בזמן שאני בלימודים- אנחנו מתחלקים. אני כביסה ובעלי כלים ופעם בשבוע שטיפת בית. להכין אוכל , בד"כ אני.

כשאני בחופשת סמסטר- כמעט הכל אני חוץ מהשטיפה השבועית ומידי פעם כשאין לי כוח אז בעלי מארגן את הדברים...

חלוקת תפקידים אבל לצערי הכל נופל עליי. אין לי שום עזרה...

אפילו בהריון לא היה לי כמעט עזרה ממנו

שכחתי לציין שאני עובדת מהבית.... - בוקר וערב, ולפעמים כשיש לחץ אז גם בצהריים כשהילדים בבית...

אני עושה את רב הדברים יש דברים שהם שלו בלבד 

אבל יש גמישות זאת אומרת הוא כן יעשה דברים נוספים אם צריך 

בישולים של היומיום זה בד"כ אני,

של שבת העיקר אני אבל לבעלי יש אהבה להכנת הצ'ולנט..

כביסות- בעיקר אני מכניסה למכונה אבל בעלי גם תולה ומוריד ומקפל..

ניקיון הבית- אני אוהבת לעשות את זה, אבל כשלא מסתדר (מבחינת זמן ובחילות הריון וכו') אז הוא עושה את זה מעולה..

כלים- בעלי ממש לא אוהב (כאבי גב) אבל יוצא לו הרבה לשטוף(כאמור, בחילות וכו')

יוצא שאין כ"כ תפקידים מוגדרים- בעיקר זורמים וכשלאחד לא מתאים אז השני עושה בשמחה..

ב"ה!!

אבל כלים זה שלו ולרוב השטיפה ביחד, והוא קצת יותר [לי תוך דקה נהיות ידיים אדומות בוהקות :O ]

כל השאר ביחד כזה.

השאלה אינה מי עושה מה, סביר שבכל בית בני הזוג עוזרים ועושים כל דבר על פי הצורך. כשהילדים גדלים אף הם תורמים לתחזוקת הבית.

השאלה הנכונה היא מי אחראי

השאלה היא האם יש חלוקת אחריות ולא שהאשה אחראית לכל והיא אומרת לבעלה או מבקשת מבעלה לעשות דברים כאלה או אחרים ואם הם לא יעשו זה תהיה אחריותה.

ובכן, אצלנו האחריות כמעט כולה עלי, הוא עושה כל מה שאני אבקש ממנו וכל מה שהוא יודע שאני רוצה שהוא יעשה. 

אבל האחריות היא עלי. אם אני לא אגיד לו לנקות חלונות אז החלונות ישארו מלוכלכים, אם לא אבקש להוציא את הזבל, הזבל ישאר בבית וכו'

זה  הרבה תוצאה של חינוך מההורים וצריך הרבה  סבלנות ועידוד לבן זוג שלא לימדו אותו לנהל בית ועזרה לזולת,.

אבל מה שברור שבעלי ממש ממש לא ניתן לתת לו פקודות ולתזכר אותו. זה רק מעצבן אותו.

אז אני כבר לא מזכירה לו כלום. ז"א אני מביאה רשימת קניות, בלי נידנודים ודיבורים מהחנות כי הוא לא אוהב את זה. אז אין בעיה אם הוא שוכח משהוא , נגיד  שרשמתי והוא לא הבין ולא התקשר.(כי אלף פעם אמרתי אם משהוא לא מובן תתקשר. אבל הוא לא עושה את זה) אז הוא פשוט חוזר לסופר להחליף.בלי כעס מצידי. פשוט הא זה לא מה שהתכונתי, חבל שלא התקשרת לא נורא תלך להחליף.

בהרבה דברים ככה.

נגיד הוא מוציא ימים מסוימים מהמעון. והוא מבקש שלא אזכיר לו.... אין בעיה כשמתקשרים מהמעון  שכבר אחרי ארבע אני אומרת היום זה היום שלי בעלי. מבחינתי תצעקו עליו.

ז"א היום אני לא יכולה לבזבז מריבות איתו על דברים כאלו, לא לוקחת ללב. אבל גם לא נעים מהמעון... מה לעשות.

יש תפקידים קבועים ויש תפקידים שזורמים איתם.

לזרוק את הזבל-קבוע בעלי.

לשטוף כלים-גם כמעט קבוע בעלי.

לשטוף את הבית-בעלי

שאר הדברים,

כביסות,בישולים,סדר ונקיון,וכו'

בד"כ אני.

מה שחשוב לי לציין שבעלי עובד כל יום

יוצא מוקדם וחוזר בשעות הערב

ואני רוב הזמן בבית

כך שהחלוקה הגיונית.

כמובן שיש פעמים שהוא עוזר גם עם דברים אחרים.

וביום שישי יש לו תפקידים קבועים-חיתוך נייר,כיבוי אור במקרר,שטיפת בית ועוד..

ואני בבית עם הילדים

אבל בשבתות

וכמובן בזמנים מיוחדים , הוא יכול לעשות הכל

הוא אומר שהבית הוא העסק שלנו ,

ושנינו שותפים 50\50

אחרי כל התגובות פה.. בעלי עושה בבית כמעט הכל (כביסות, כלים, פח, שטיפה, בישולים..).

האמת שדי לא נעים לי מזה (כלפיו וכלפי עצמי) אבל הוא אומר שאין לו בעיה ובד"כ עד שאני זזה הוא כבר גמר לעשות הכל.

קצת התחלפנו בתפקידים באיזהשהוא מקום...

גם אצלנו זה כך, וגם לי יש רגשות אשם, אבל

לדעתי להפסיק עם זה, דהיינו גם עם רגשות האשם, וגם עם זה שהוא עושה המון,

זה פשוט אולי נובע מכך שאין לי הכי הרבה כוח בתקופות מסויימות.

לגבי השאלה שנשאלה:

לדעתי טוב מאוד יעשו בני הזוג אם יעשו בניהם חלוקת תפקידים, זה מונע הרבה מחלוקות וסכסוכים מיותרים,

מרמור,

או הרגשה של ניצול, תחרות וכדומה.

כל נושא לדעתי שיש בו שיח (מלשון שיחה) הוא דבר מבורך, שמונע מחלוקות בעתיד.

מה גם שכך הבית מתנהל ולא סתם זורם,

לי אישית מאוד קשה לנהל בית בצורה הזו שבעלי זורם עם העניינים, ואני מעדיפה חלוקת תפקידים,

כך קורה מצב שמגיעים ליום שישי ואז אני תקועה בלי קניות  וכולי.........

שלכולם יש עזרה מהבעל...

ואצלי זה לא קורה...

לא יהיה במה לקנאות בנו.... אין שום דבר אחר שאין לאחרים.....

וזה גורם לנו להרבה חיכוכים, ומריבות....

שגם לאחרונה הגענו למצב מאד קשה... שלא לפרסום פה בפורום ושלא מאחלת לאף אחד.

מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת.

גם אצלנו אני עושה את רוב הדברים בבית, ובעלי עושה הרבה פחות.

עם זאת, לבעלי יש עבודה מאוד מאוד חשובה (לעם ישראל), אז זה יותר מורכב.

(הייתי שמחה לפרט כאן יותר, אבל זה לא מתאים מסיבות שונות).

את מוזמנת לפנות באישי אם את רוצה לשתף יותר, להתייעץ וכו'.

שיהיה לכם רק טוב.

שושנה יקרה, לצערי אני גם באותה סירה איתך. בעל שממש לא מתלהב לעזור ופשוט- אין לו את זה. גם לי היה מאוד קשה הרבה שנים לקרוא על בעלים שלוקחים חלק בעבודות הבית וגם לראות במו עיני את הגברים הנחמדים האלה שפשוט נושאים בעול הבית- לפעמים גם יותר מהנשים שלהם. כן זה ממש צובט בלב. אבל היום אני יכולה להגיד לך שעברתי תהליך של התחזקות באמונה ואני מבינה ומאמינה שכל מה שקורה איתי הוא בהשגחה פרטית מלמעלה ושהכל באמת לטובתי.  הצלחתי למצוא נקודות בהם מאוד התחשלתי דווקא מתוך המציאות שעול הבית נופל בעיקר על הכתפיים שלי- יותר עצמאית, פחות תלותית ועוד.. יש עוד דברים שהם יותר אישיים שלא אוכל לפרט אותם - אבל מתוך התבוננות עקבית על עצמי אני רואה שבעצם זה חסד משמיים שהבעל שלי הוא לא מהטיפוסים העוזרים (וגם לא התומכים...).

אני לא אגיד לך שלא קשה לי. כולנו רוצות להרגיש שותפות מלאה עם הבעלים- אבל אם זה לא קיים- מסתבר שהקב"ה יודע שזה לטובתנו.

בכל מקרה, אל תתייאשי לגמרי, ואני מאוד מאמינה שאם תקחי את זה כפרוייקט ותתחילי להתפלל שהקב"ה יפתח את הלב והעינים של בעלך- אני בטוחה שדברים חדשים ייפתחו בפנייך.

בהצלחה!

כבר כתבתי למעלה שלא כולם התחנכו לזה,בעלי גדל עם אמא שהיתה מנקה ומסדרת אחרי כולם והוא לא הזיז אצבע בבית,אחרי הנישואין הוא התחיל תהליך של שינוי והיום הוא הרבה יותר שותף בבית,כמובן שיש תמיד מה לשפר אבל הוא מאוד התקדם לטובה

וגם בעלי שכביכול עוזר זה רק כאשר הוא בבית והוא בקושי בקושי נמצא 

מאוד קשה להודות שלא כל מה שלמדנו מההורים שלנו בהכרח טוב לנו

אולי כדאי שתדברו על זה

אני שמחה שהוא יוצא ללמוד. מנסה להסתדר בלעדיו ...

הלואי ואצליח להסתדר לגמרי בלי עזרה. בהחלט יש לי שאיפה כזאת.

ובזכות הגב שהבית הזה מעניק לו הוא  יכול לממש את עצמו אז שהוא לומד לא פוטר אותו

אבל לי יותר חשוב שהוא ילמד מאשר הוא יעזור

אה? 

זה לא ענין של דעה אישית אלו העובדות הבית מעניק לו גב ללימודים נכון?

זה ענין של תורם ונתרם

השאלה היא מה המסקנה שאת מסיקה מזה:

המסקנה שלי ושלו היא שבגלל שהבית מעניק לו את מלוא הגב הוא צריך ללמוד וברצינות וכמה שיותר

בן הזוג-גברים ונשים צריכים להראות הערכה על הגב הזה,לפרגן,לא לקחת כמובן מאליו

לזכור את הויתור של הצד השני ולבדוק כל הזמן כמה אפשר להקל עליו

בתוך כל העומס של עבודה,לימודים וכו לא לשכוח את החלק שלהם בשותפות החשובה

וזה בכללי

זה דבר ראשון בזוגיות

בכל הנוגע לבעל שיושב ולומד זה בכל אופן שונה וכמובן תלוי בכוחות של האשה\הבעל

והערכה למה שהשני משקיע זה בלי שום קשר לזמן שיש או אין לך

אפשר להעריך לגמרי ולתת את מלוא הפרגון גם אם נמצאים בבית חצי שעה

ואגב, גם הרב אלישיב זצוק"ל הכין את הבית לפסח כאשר אשתו היתה ממש יולדת

אבל בדרך כלל להיפך היא שלחה אותו לגלי צאנז ערב פסח כדי שההמולה של ההכנות בבית לא תפריע לו ללמוד

בקיצר הכול לפי המצב והעניין, ולפי האהבת תורה שבקרוב אצלי כמו שהיה להם

עזרה של הבעל היא לא דבר מובן מאליו וכדאי שזה יופנם.

על כל דבר שכן - לשמוח.

ואני ככ מעריכה אותכם

נישואין ובנית בית אמורים להיות שותפות של ממש יד ביד,כל אחד לפי יכולותיו וכוחות הנפש  שלו ,שותפות שלא אמורה לסתור הגשמה עצמית

והשותפות היא ממש יד ביד -בבניית הבית כולו.

לא חייב שבבישול שנינו נערבב את הסיר..

ושאכנס איתו אל הבוס שלו - בשביל שהדברים יקראו יד ביד..

כל אחד היה שמח שיעריכו אותו על מה שהוא עושה!

וככל שאנחנו מניחים מראש - ש"זה התפקיד שלו - שיעשה!!"

ככה אנחנו גם פחות מעריכים וזוכרים לפרגן..

שום דבר ממה ששניכם עושים בבית לא מובן מאליו בכלל!

וזו התפיסה שצריכה להיות לשני בני הזוג בכל הנוגע לעשיית המטלות הביתיות..

אצלי זה מובן מאליו שהוא יעזור בניהול הבית. כמו שמובן מאליו שאני אעשה את זה.

בחתונה לקחנו על עצמנו את העול הזה, ושנינו שותפים בפרוייקט שנקרא "בית ומשפחה".

כמובן שכל אחד צריך הערכה, ואני מאוד מעריכה את בעלי כשהוא עושה דברים בבית, אבל זה לא אמור להפתיע. זה משמח, אבל זה בהחלט התפקיד גם שלו.

מקבלת את זה שיש זוגות אחרים שפועלים אחרת וטוב להם כך, אבל זוהי השקפת עולמי שלי

תנסו לחבר בין הגישות של שתיכן

גם דבר שהוא אחריות ומחוייבות- אפשר להעריך ולהודות עליו  

חותמת על כל מילה

אלף בית בבית שלנו שמה שאני עושה זה לא ברור ומובן וצריך כל הזמן לפרגן לי

ומה שהוא עושה זה לא ברור ולא מתחייב וצריך כל הזמן לפרגן לו

שלדעתנו המצב הבריא  זה ששני בני הזוג מטפלים בבית ובילדים ביחד מתוך תחושת שותפות וממילא בא הפירגון ההדדי

שאם האישה היא עקרת בית והבעל נושא היחיד בעול הפרנסה, והוא עוזר בבית כן צריך להודות לו. כי בעצם עבודות הבית הן העבודה של האישה ואם בעלה עוזר לה בעבודתה, כדאי לה מאד להעריך אותו על כךף לא מובן מאליו כלל!

אם שניהם עובדים מחוץ לבית, העבודות בית צריכות להתחלק בין שניהם, ובמקרה כזה לכאורה אין צורך להודות - אבל לזכור שתמיד כיף לקבל מילה טובה.

כמובן זאת דעתי, אינכן חייבות לקבלה.

אבל הבית הוא גם של הבעל

אז עבודות הבית הן התפקיד שלה, ושלה בלבד (כך אני חשה). כל עזרה שמגיעה, היא לא מובנת מאליה. אי אפשר לצפות שבעל שחוזרא בערב מהעבודה, יעשה כביסה או כלים , שמחכים מהבוקר, בזמן שאישתו בבית כל היום.

ואני ממש לא מזלזלת בעקרות הבית. לדעתי הן עושות עבודת קודש והלוואי והייתה לי הסבלנות והיכולת הכלכלית להיות אחת כזאת.

היא בבית כל היום מה היא עושה ביכלל......מי קבע שדוקא כביסה וכלים חשובים?

מי קבע שדוקא את זה היא חייבת לעשות ודוקא היא?

מי קבע שהבעל המיסכן חייב לעזור דוקא בדברים מסוימים?

אתה רק ת...

תבשל

תכבס

תנקה

תקנה

...

ועל זו הדרך...

אנחנו זורמים לפי תקופות ולחצים

(אבל האמת : הכל עלי! )

לפי תקופות עמוסות וכו'.

יש גם זרימה במה עושים.

כלומר- יש שבועות שבהם אנחנו מורידים את המשימות למינימום ההכרחי.

בעיקרון- שטיפת רצפה ורוב הבישולים עלי. וגם אני עובדת.

כלים עליו והוא לומד תואר לא קל.

כל השאר- בזרימה.

הוא- אחראי לסדר נרות שבת

היא (כלומר אני)- אחראית לסדר הבדלה

חוצמזה? 

זורמים, כל אחד אחראי למה שהוא טוב בו, 

כל אחד אחראי לעשות הכי טוב שהוא יכול כדי לעשות טוב לשני ולבית שלנו 

מעצם חלוקת התפקידים כל אחד נהיה אחראי בתחומו:
אני לא צריכה לומר לבעלי שישטוף רצפה, כלים ויזרוק זבל.

זה תחום אחריותו ולא מזיז לי אם יש ערימות כלים או פח עולה על גדותיו- אני לא רואה את זה וזה לא מעניין אותי- זה לגמרי עליו.

אני אחראית על סדר ואירגון בבית ועל הכביסות, כשאני מזניחה חעיתים הוא מעיר לי בשיא העדינות ואז אני עושה כל מאמץ למענו.

ובאופן כללי בעומס/ הריון הוא מאוד תומך ועוזר ולוקח על עצמו כמה שהוא יכול.

ואני באמת מאוד מעריכה את זה ויודעת שזה לא קורה אצל כולם.

בעלי לומד בישיבה, אז אני מכינה ארוחות ערב בד"כ, לשבת אנחנו מבשלים ביחד..

אני שוטפת כלים, כשלא באלי בעלי שוטף..

אני שוטפת את הבית,אבל עכשיו אני עובדת בימי שיש אז הוא שוטף..

כביסות ושעון שבת אני עושה..

האם כשהבעל לומד בישיבה אז האישה צריכה לוותר יותר?

ובבקשה תציינו אם הבעל לומד בישיבה,זה פשוט עוזר להבין יותר טוב את חלוקת המטלות בבית

למשל בעלי אברך נמצא בבית בערך שעה וחצי ביום (שבע וחצי עד 9 )

זה שונה לגמרי ממישהו שחוזר מהעבודה ב 5 או אפילו ב 6 או 7 

וחוץ מזה גם כשהוא כבר כן בבית

אז אלא אם כן אנחנו באמצע לפטפט או משהו שאז אני לא ארצה שהוא יסדר\ינקה

הוא גם לומד.

אז מה??? שיסגור את הגמ' ויתלה כביסה?!

כשממש צריך אז כן, כשלא ממש צריך משתדלת מאוד שלא

ובסך הכול ראיתי שכאשר אני פחות נעזרת בו אלוקים עוזר בעצמו שזה עזרה הרבה יותר טובה

לדוגמא:

ביום שישי בעלי יוצא ללמוד בבוקר וחוזר  שעתים לפני שבת ואז הוא גם צריך להתארגן לשבת

ותאמיני או לא , למרבה הפלא אני מדליקה נרות לפני הזמן ולפעמים אפילו מספיקה לנוח

ומכינה שבת יפה לא רק טשולנט ועוף

ובאמת אני מכירה מישהי שבעלה לומד ואחכ עובד עד הלילה והיא כל היום לבד עם שלושה ילדים ואני ממש מעריכה את מי שבחר את זה

רק אציין שבעלי בהחלט סוגר את הגמרא שלו כדי לעשות כביסה אבל כניראה שלכל תקופה בחיים מתאים משהו שונה

כשהוא לומד הוא מכין לשניכם את עולם הבא.

ותפקיד האישה הוא לתת לו כוח וקרקע טובה ללימוד פורה.

אז ממילא אני לא מבקשת ממנו עבודות נוספות כשהוא מגיע הביתה

וכשהוא עובד - אז צריך לדאוג שיקבע עיתים אחרי העבודה בזמנים שהוא בבית

וזה אומר גם לא לבקש ממנו לעזור בשאר התחומים..

במאמר מוסגר:

קצת הציק לי שהבנת את דבריי כאילו אין שותפות בין הבעל לאישה וכאילו הבית לא שייך לשנינו.

הוא שייך לשנינו, אבל מה שכל אחד מאיתנו עושה  - כלום לא מובן מאליו,
וצריך להודות ולפרגן על כל פרט קטן עד אינסוף!
מעבר לזה - בעיני מטלות הבית כגון כביסה, נקיונות, בישולים, טיפול שוטף בילדודס - באחריות האישה!

מטלות החוץ - הן באחריות הגבר!

אפשר לעזור אחד לשני זה בתחומו של זה בהתאם ליחסים ביניכם ולצרכים, אבל לזכור מהו האיזון הנכון..

יש לי הערכה גדולה למי שבוחר להקדיש כמה שנים לישיבה כדי לבסס את הבית ברוחניות ואם זה אפשרי זה הדבר הנכון והרצוי ואולי אם בעלי ואני היינו יותר צעירים ובריאים יתכן מאוד שזה מה שהיינו בוחרים אבל אנחנו בשלב אחר של החיים וכרגע מבחינתי בעלי(התלמיד חכם עם הסמיכה שבאמת אני מצטערת על כישרונותיו שנאבדים)קונה את עולמו בכך שמבשל,מכבס ומטפל בילדיו,שעובד מהבית כדי להיות עם ילדיו,שמבין שכמו שיש זמן ללמוד יש זמן לקחת את התורה אל החיים ולקדש אותם על ידי שותפות זוגית כימעט בכל(כימעט אציין בצער שהוא עושה ויתורים עצומים)אבל כפי שציינתי יתכן מאוד שהיה גם לומד בהסכמתי

כל אחד גדל עם מודל מסוים וכל עוד המודל הזה מוסכם עליו ועל בן הזוג אז אין בעיה

אבא שלי היה מבשל,מטפל בכביסה,קניות,זבל וכו אבל ברור לי שזה לא ככה אצל כולם אצל בעלי למשל לא אז זה בידיוק מהות הזוגיות לבנות משהו חדש ומוסכם על הבעל והרעיה

אז ככה:

שנינו עובדים!

כשהוא חוזר הוא משתדל לשבת ללמוד תורה.

אני אחראית על הבית.

כשאני זקוקה לעזרה (משתדלת לפני הקריזה)

אני מבקשת והוא עושה.

אני, אגב, רואה שהרבה יותר קל לו לשטוף כלים או רצפה מאשר לסדר.

אז אני מבקשת דברים ספציפיים.

הוא בעיקרון שוטף את הקומה למטה לפני שבת כשאני מצליחה אני שוטפת במקומו. אבל בדר"כ הוא עושה את זה.

אני עושה הכל מא-עד ת' לא כולל והיא רק

תאכיל

תנקה

תכבס

וכן הלאה..

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?