לקנות pull-ups. (תחתון-חיתול)

להגיד לילד: לא נעים לי לנקות. אם אתה רוצה להיות גדול, לך לשירותים. אם לא אתה יכול לעשות בתחתול.

אם הילד בוחר לעשות בתחתול, מחזירים חיתול ומחכים לקייץ. אם הילד אכן לא רוצה לחזור לחיתול כמו שהוא אומר- החבילה לא תיגמר, וכל הסיפור יהיה מאחוריך.

היתרון בתחתולים שזה מוריד ממך המון מתח, ואת אכן יכולה להיות אדישה למצב.

החיסרון העיקרי הוא המחיר שלהם.

אני בכל אופן הייתי מנסה 

אני לא חושבת שילד שילד יכול להישאר שעות עם תחתוני חיתול מלאים בקקי

ולא לחטוף מיזה פצעים.

לא להחליף תחתוני חיתול, זה הזנחתי בדיוק כמו לא להחליף חיתול רגיל.

תחתוני חיתול זה אולי פיתרון, אם מחליפים אותם כשהילד עושה בהם כפי שהיו מחליפים טיטול רגיל.

ולא "אדישים למצב".

אני התחלתי גמילה עכשיו, בגיל שנתיים וחצי בדיוק, היא מפספסת הרבה, ואני צריכה להזכיר לה כל הזמן

ולהושיב אותה על הסיר, היא בקושי מבקשת ביוזמתה.

אם תתעצבני עליו זה יהיה יותר גרוע. הוא לא אשם. אני לא מתיימרת לנתח אותו בלי להכיר אותו, ואני לא פסיכולוגית,

ככה שאני מסייגת את דברי מאוד,

אבל אולי הוא מרגיש שמשהו משתנה (אמא בסוף הריון...) יש אולי פחות סבלנות בכללי (לגיטימי, סוף הריון זה לא קל..) , 

וזה גורם לו לפספס הרבה. ושוב, זה רק רעיון שלא בטוח שהוא נכון.

אדישים למצב הכוונה: לא צריך להיות כל היום ב"כוננות ספיגה".

השוני היחיד מחיתול רגיל הוא שהילד יכול ללכת לשירותים לבד ולהחזיר לעצמו את החיתול אח"כ.

מי אמר להשאיר ילד מלוכלך כל היום?

1. תגמולים על הצלחות- נניח- בהתחלה, על כל פעם שהוא עושה בשרותים- בסיר או באסלה הוא מקבל משהו- שוקולד צ'יפס אחד, חמוצית, משהו קטן.

אחרי שהוא יצבור כמה הצלחות, אולי אחרי שבועיים שלושה- אפשר לעבור לתגמול מדבקות. כלומר- כל פעם שהוא עושה בשרותים- מקבל מדבקה, ואחרי כמה מדבקות (נניח 6-7, משהו בר השגה תוך יום יומיים)- מקבל הפתעה. גם כאן- הייתי מתחילה בהפתעה "שווה"- משחק קטן חדש, או משהו אכיל. (עם אחת הילדות שהיה לה תהליך גמילה מאוד ארוך נתתי מקופלת על כל 6 מדבקות בהתחלה..)

ואז, לאט לאט אפשר להגדיל את מס' המדבקות שמדביקים כדי לקבל הפתעה ובמקביל- להקטין את ההפתעה.

וכמובן- את דף המדבקות שמים על המקרר ומשבחים אותו בכל הזדמנות על כל המדבקות שצבר..

2.במקביל- לא להתעצבן. זה אף פעם לא עוזר. זה לא יגרום לו להצליח, רק להרגיש מתוסכל מזה שהוא לא מצליח ואולי גם יכול לגרום לו לרגשות אשמה.

3. את כן יכולה להשאיר לו חלק מהאחריות -תוריד את מה שרטוב ותניח במכונת כביסה, תקח מכנסיים נקיות ותלבש, וכד'.        אפשר גם לוותר על תחתונים בשלב הזה, אם זה מכביד עליו להוריד גם מכנסיים וגם תחתונים- אז שיהיה רק עם מכנסיים, זה מאוד עוזר.

4. אם יש זמנים שאת מרגישה שאת מתחרפנת מזה- אז תניחי לו להיות עם טיטול כמה זמן. עדיף שתהיי נינוחה בענין ורגועה מאשר שתהיי בלחץ. תזכרי גם שאחרי הלידה יכול להיות שהקושי שלו עם המצב החדש יתבטא בעוד רגרסיה בענין הגמילה, וגם תזכרי שבסוף הוא יהיה גמול...לכיתה א' הוא לא יגיע עם טיטול...

זה באמת מתסכל.

חשבתי שאם את בסוף שמיני, אז בעוד חודש את אמורה ללדת, מה שאומר שזה לא הזמן הכי טוב לגמילה בין כה וכה, גם אצל ילדים שנגמלו יפה הייתה נסיגה אחרי לידת אח קטן.

אולי כדאי להרפות קצת מהסרט הזה עד שהתינוק יהיה בן חודש חודשיים? 

וכשתגמלי, ראיתי שעוזר לתת תגמול מיידי לילד  (עדש, תמר או ממתק קטן שהוא אוהב) וגם לתת לו לחלק ממתק קטן לילדים האחרים במשפחה. כך הוא שמח לחלק, הוא מתרגל לחלוק דברים, וגם כך האחים הגדולים מתגייסים לעזור במשימת הגמילה (מזכירים לו, מדברים איתו כשהוא יושב על הסיר, מספרים לו סיפורים וכדומה).

בהצלחה וגידול קל ושמח.

היה לנו מקרה דומה,

ילד בן שנתיים וחצי, עם אח סביבות 5, לקראת סוף הריון.

ניסינו לגמול מוקדם, לא הלך, ניסינו שוב, כמה חודשים (!) עם עליות וירידות, מה לא ניסינו,

לקחת אותו כל כמה דקות, להתעלם, לעודד, להעיר... להחליף, לתת לו להחליף

ואז הפסקנו.

אחרי שאשתי נרגעה קצת..

תהינו מה עדיף, לחכות עד אחרי הלידה, הילד יהיה יותר גדול (בשל?), אבל עם עוד תינוק, או לגמול לפני הלידה.

החלטנו לגמול לפני הלידה,

וב"ה שכך עשינו.

זה דרש הרבה כוחות.

ישבנו המון זמן לנתח את המצב,

כמעט פנינו לייעוץ, ואז לאחר בירור עמוק עם עצמנו

בעיקר סביב השאלה "מה הילד מרוויח מכל הסיפור הזה"? (לאחר שמוודאים שהוא אכן גמול, וראינו שכשהוא רוצה, הוא גמול והיה נראה שהוא עושה בכוונה. כשהיה עם דודה שלו לא פספס בכלל)

היינו מתוסכלים מאוד, אשתי בעיקר כעסה עליו, שלכלך את הבגדים, את הבית, ועוד עם חיוך לעצבן אותה. "למה הוא עושה לי את זה"?...

ואז כשהגענו לנקודה שהפריעה לנו, שכשהוא מפספס הוא גורם לנו להרגיש "חוסר שליטה". כשהבנו את זה, עבדנו על לשחרר את העניין, להבין שאין לנו (בעיקר לאשתי שהייתה איתו יותר זמן..) שליטה. הוא שולט בעצמו והוא אחראי לצרכים שלו, ואם הוא רוצה, הוא מסוגל ב100% לשלוט בצרכים שלו.

אחרי ששחררנו את עניין השליטה, החלטנו שכל פעם שהוא מפספס מגיבים בחיוך אבל לא מדברים על זה בכלל, אבל שיבין שאנו רואים זאת. הוא היה אחראי להחליף לעצמו, ועזרנו לו אם היה צורך. שמנו לו במגירה במקום נגיש מכנסיים ותחתונים.

ואז,

תוך יומיים הסיפור נגמר. לא, לא ממש. למחרת פספס פעם אחת, ואז בדק אותנו שוב עוד כמה ימים, ואז זה הסתיים.

פשוט הבנו שהסיפור הוא אנחנו, לא הוא. אנחנו נגמלנו. [והוא הצטרף]

בקיצור, ממש כדאי לעשות שיחה זוגית רגועה בנושא, חשוב שתהיו באותו "ראש", שהוא יבין אותך, את הקשיים, ושאת תנסי לנסח באופן הכי מדוייק מבחינתך, "למה זה כ"כ מפריע לך שהוא עושה"?? "על איזו נקודה זה יושב אצלך"?? הרי אם זה היה ילד של השכנים נניח (שהוא כרגע אצלך) זה לא היה מפריע לך..

שבעלך ישאל אותך עוד: "אז למה זה מפריע לך" ?

"כי הוא מלכלך את הבגדים"

"כן, אבל למה זה מפריע לך"

"כי הבגדים לא נקיים"

"אבל למה זה מפריע לך" / "מה זה אומר עלייך כאמא"? / "על מה זה יושב/איזו נקודה זה דורך אצלך"?

נשמח לעזור,

המון בהצלחה,

סליחה על ה"מגילת אסתר" אבל זה דווקא מתאים לפורים (קטן.., שחל היום)

גמילה מהירה

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....