לכתוב. ואח"כ להצטער עלזה שכתבתי ככה. שכולם רואים. ובפעם הבאה לעשות אתזה שוב.לכעוס על עצמי על זה שאני עושה שטויות. אבל זה לא מונע ממני לעשות את השטויות האלה. שוב ושוב. כאילו איזה משו לא ברור דוחף אותי לזה. ארר.
לילה זה זמן אומלל. וכשקשה גמככה, לא רק בלילה, אז בלילה זה נהיה כמעט בלתי אפשרי.
כמעט לא ישנתי השבוע. לא כי לא רציתי. רציתי.מאוד. אבל פשוט לא. לשכב במיטה. בלי לישון. ומלאמלא מחשבות. זה כואב.
ואז הגיעה שבת. אומללה. מתישה. מעיקה. מיותרת. וישנתי. כל השבת. כדי לברוח. כדי לא להיות נוכחת יותר ממה שחייבים. זה מטופש.
אז עכשיו שוב. אינמצב לישון.
יופי לי. כפיים לילדה גדולה שיודעת רק לרדת על עצמה
שוב ושוב. אבל לא יודעת להזכיר לעצמה שיש בה גם טוב. כי עכשיו הטוב הזה מתחבא. ורק הפיכס יוצא החוצה. ומזכיר שבעצם, הוא תמיד שם. כדי להגעיל. כדי להזכיר איזה גועל נפש נמצא מתחת לכל המסיכות.
די.אסור.לי.לרדת.על.עצמי.
גם אם נראה לי שזה מה שמגיע לי עכשיו. זה אסור. כי פשוט ככה. וזהו.
בא לי לבכות. אבל גם הבכי לא יוצא. רק המחשבות. והדקירות.בלב. בנשמה.
כלום לא קורה. הכל בסדר. חוץ מכל מה שלא.
אני מתפוררת. אבל יודעת שמתישו אולי אצליח לאסוף את הרסיסים. לבנות מזה משו אחר. מישי שאולי תהיה חזקה יותר. עד שאשבר שוב.
מין מעגל כזה. נראה לי שנגמר, שאני כבר בסדר.. ואז בום. מסתבר שלא. ועוד בום. ועוד אחד. וכבר לארוצה לקום. כי מה הטעם לקום אם גמככה אפול שוב?? וכן. אני יודעת שיש את האמירה ש'שבע יפול צדיק וקם'. אבל בפעם השמינית הוא כבר לא ייפולל. ואני כן. כי אני כלהזמן נופלת. וכלפעם הבום יותר חזק ויותר כואב. כי הוא מגיע ממקום יותר גבוה. ויורד לאותו מקום
אני לא באמת יודעת למה כתבתי.
בעיקר כי זה היה צריך לצאת החוצה.
ועדיף להוציא אתזה כאן, ולא במקום שאמא/אחותי/אחשלי/אבא יראו ויעירו. כי ממש לא בא לי.
נגמר לי הכח להילחם. אבל אני חייבת להמשיך. אינלי ברירה. פשוט בגלל שאני קיימת. כנראה שיש סיבה לזה, לא?
לאיודעת אם אני רוצה תגובות. זה לא משנה.
סיימתי.
זהו.
נגמרתי.
סופית.
עד הפעם הבאה.
את הכי גיבורה שלי.
מרכיבה על סוסים באופן קבוע
)