ב"ה
סיפור יפה שקשור לנושא ששמעתי לאחרונה:
נחמה ליבוביץ
החטא ותשובתו
(סיפור מעשה)
אתמול היתה שבת קודש פרשת ראה. שבת זו בקבוצתנו שבת של נחמה ליבוביץ היתה. שלוש פעמים אחרי כל אחת מסעודות השבת, היינו נפגשים ושומעים לקחה של נחמה- בנערינו ובזקנינו, חברים ואורחים מכל הגילים. אמהות צעירות מביאות תינוקות בעגלה, ילדים בני שש ושבע יושבים על ברכי סבא וכולם שומעים. ומאין אולם גדול המכיל את כולם- אנו יושבים בחוץ בצל העץ. נחמה מדברת וכולם מקשיבים.
וכשם שאנו מחבבים את שיעוריה- כן מחבבים אנו את סיפוריה. כי גם סיפורה- תורה הוא ולימוד הוא צריך.
הפעם פתחה בפרשת ראה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו... מה פירוש? הרי הכתוב היה צריך לומר: הברכה- אם תשמעו, כשם שהוא אומר: הקללה אם לא תשמעו. אומר המלבי"ם ז"ל, כי עצם המעשה שתשמעו את מצוות ה' הוא הברכה הגדולה, ועצם החטא הוא העונש הכבד ביותר על האדם".
"האם כבר סיפרתי לכם את הסיפור על השוטר?" מיד קמה מהומה בקהל: אלו אומרים ספרי, ספרי. ואלו אומרים לא שמענו, לא שמענו.
אמרה נחמה: "באמת? וכי לא סיפרתי לכם על השוטר? נו, נו, אספר. אבל אם כבר שמעתם את הסיפור, אתם לא צריכים לשמוע עוד הפעם לכבודי. האם באמת לא סיפרתי לכם את המעשה בשוטר?"
חוזרים כולם: ספרי, ספרי. פתחה נחמה וסיפרה.
מעשה שהיה כך היה.
לפני עשרים שנה או יותר הייתי מורה בבית המדרש למדריכים של עליית הנוער. שרתה בו בבית מדרש זה רוח טובה מאד, רוח של אחווה ורעות וחברות טובה. פעם אחת התחילו גניבות. לא האמנו. הייתכן? בתוככי חברתנו-גניבות?! ואולי קרתה כאן טעות? ראשית- נעלם סכום כסף. כעבור שבוע-חיפש אחד עט נובע ולא נמצא. לא עברו ימים רבים ולאחד התלמידים נגנב שעון יקר. אין ספק עוד. איום ונורא, יש בינינו גנב. כל אחד ידע מה נגנב, מאיפה ולמי נגנב, ואיש לא ידע מי הגנב.
מה לעשות? אחר התייעצות בין המורות פנינו אל המשטרה. אין ברירה.
ערב שבת, בשעות הצהריים, בא שוטר, איש מבוגר ורציני. אותה שעה לימדתי את השיעור האחרון, ובסוף השיעור נכנס השוטר לכיתה יחד עם המנהל.
הושלך הס. המנהל קרא את רשימת כל התלמידים- 50 במספר- והנה לא נעדר איש. כולם יושבים בכיתה.
שאלתי את השוטר שמא אני צריכה לצאת. אמר השוטר: לא, אין זה נחוץ. וכי למה? הכול גלוי וידוע.
פתח ואמר: אני שוטר ותיק במשטרה. מאות מקרים כאלה כבר חקרתי או ראיתי או שמעתי. והנה חקרתי היטב את המקרה אצלכם. הגענו למסקנה ברורה אחת. אין כל טעם לחשוב שהחפצים נגנבו על-ידי מישהו מן החוץ. בכל מאת האחוזים: הגנב יושב עמנו בכיתה, כאן, בחדר הזה.
ועכשיו אדבר אל הגנב היושב בתוכנו. רק אתה בלבד יודע מי הוא הגנב- והקב"ה כמובן. אתה גנבת שלוש פעמים והצלחת. אולי אין זאת הפעם הראשונה אצלך. אולי כבר קרה ונכשלת בגניבה. אבל העיקר- דע לך, זאת גם לא תהיה הפעם האחרונה. אין מסתפקים בזה. אחרי שראית כי אפשר- תמשיך ותגנוב פעם רביעית ועוד, בלי סוף. שרשרת ארוכה של מעשי גניבה.
ויהיו לך בעולמך כל מיני דברים יפים: כסף, תכשיטים ושעונים. הרבה דברים יפים, שאחרים שעמלים קשות לא יוכלו לרכוש להם. ולא יתפסו אותך כי יש לנו ניסיון במשטרה, שרוב הגנבים אין תופשים, ואתה תהיה אדם מכובד ועשיר. אולי...
אבל אתה תהיה גנב! כל ימי חייך תהיה גנב! ולא תוכל להשתחרר מן החטא, לעולם.
ועתה אייעץ לך עצה. השעה היא 12:30. כולנו נלך הביתה, איש למקומו, כי עוד מעט שבת קודש. ואין לנו פנאי הרבה. בין השעות 1:00 ועד השעה 2:00 לכל המאוחר תשים את החפצים במקום גלוי לעין, כדי שיוכלו למצוא אותם. ואתה לא תהיה עוד גנב.
לקח השוטר את התיק, לבש מעילו, חבש כובעו, איחל לכולנו שבת שלום, ויצא.
הושלך הס בחדר. אין מדבר. גם אני, גם המנהל, יצאנו בלי אומר ובלי דברים.
ליד התחנה עוד מצאתי את השוטר עומד ומחכה בסבלנות לבוא האוטובוס. אמרתי לו: "מניין לו לאדוני שהעצה תפעל, ומה יהיה אם הגנב לא יחזיר? מה יהיה אז?"
אמר השוטר בקפידה: "גברת! כמה שנים שירת במשטרה?" באותו רגע בא האוטובוס ונסענו.
כעבור שעה- ואני בתוך ביתי- מצלצל הטלפון: מנהל בית המדרש מודיע לי בהתרגשות, שהאבידה נמצאה על השולחן בפרוזדור, גלוי לעין כול.
זוהי מערכה א'.
מערכה ב' נתרחשה כעבור שנים מספר, אולי חמש, אולי עשר שנים. ברדיו החליטו לשדר סדרת שיחות, בנות 10 דקות כל אחת, על הנושא "האדם המעניין ביותר שפגשתי". פלוני שוחח על פגישותיו עם מנחם אושיסקין ז"ל ואלמוני סיפר כיצד ניפגש עם הרב קוק זצ"ל ופלמוני אף נפגש עם צ'רצ'יל. ועוד אנשים מעניינים כאלה וכאלה. ביקשו גם ממני להשתתף והחלטתי שאספר... על השוטר הלז שהצילנו והחזיר את הגניבה לבעליה, והעיקר- הציל את הגנב והחזירו מהיות גנב כל ימי חייו.
סיפרתי כל הסיפור כהווייתו, משך עשר דקות כיצד הסביר לנו השוטר כי לגנב יהיו כל מיני דברים יפים שאין לכל אדם ולא יתפשוהו לעולם, כי לעולם אין כוח למשטרה לתפוס כל הגנבים וכו' וכו'.
אבל הוא יהיה גנב כל חייו עד מותו.
כעבור שבוע טלפנה אלי מורה מבית ספר לבנות וספרה לי כדברים הבאים: כל הכיתה אמורה היתה לערוך טיול שנתי אל הגליל. לשם כך אספה המורה בכיתה חמש לירות מכל תלמידה. אז עוד אפשר היה לערוך טיול יפה בחמש לירות! ספרה המורה את הכסף אשר על השולחן שלפניה והנה אמת נכון הדבר: 150 לירות. לעיני כל התלמידות.
אמרה המורה שלום ולהתראות לכולן, וכל אחת פנתה לעברה, ארזה חפציה ויצאה. אף המורה הפנתה גבה, נטלה תיקה לשים בו את הכסף. ליתר ביטחון חזרה וספרה את הכסף: והנה חסרות עשר לירות.
בהתרגשות רבה עברה את הכיתה ולא ידעה מה לעשות. בדרך נזכרה פתאום בי ובסיפורי ששמעה ברדיו כמה ימים לפני כן. למחרת אספה כל תלמידותיה ופרשה לפניהן כל היריעה. הנה איום ונורא. איך נוכל לשקוט ולהמשיך לחיות יחד את חיינו כמקודם. בתוכנו ממש, בכיתה זו יש אחת גנבת. והיא לא תוכל עוד להתאפק, היא תנסה שוב ושוב, היא תוסיף ותגנוב, והיא תצליח וייתכן שלא יתפשוה לעולם. כי אין דבר שכזה, אף המשטרה הזריזה ביותר לא תוכל לתפוש.
אבל בת זו תישאר גנבת. גנבת לכל חייה.
לבסוף חילקה המורה 30 מעטפות ריקות, ושלושים דפים ריקים. למחרת תאסוף את כל המעטפות הריקות והגנבת תחזיר את הגניבה מבלי שירגיש איש. וכדי שלא יוכל איש להבחין במעטפה האחת שיש בה צל של כסף- יעצה המורה לכל הבנות לקפל את הדף הריק לשניים ולשימו במעטפה.
למחרת פתחה המורה כל מעטפותיה, והנה נמצא הכסף.
זוהי מערכה ב'.
אבל יש גם מערכה ג'.
עברו עוד חמש שנים, ביום אחד בהיר אני מקבלת מכתב ממנהל מוסד חינוכי ליד באר שבע. הוא מבקש להיפגש איתי דחופות. החזרתי לו מייד גלוית דואר וקבעתי לו זמן.
כאשר נפגשנו סיפר לי האיש בהתרגשות, שהוא מנהל מוסד חינוכי זה שנים רבות ומעולם לא קרה לו דבר שכזה. תוך כמה שבועות נעלמו בצורה מסתורית עטים כדוריים מן היפים מתוך הכיתות. אחד, שניים, שלושה, בזה אחר זה- סך הכל שמונה עטים. ואיש לא ראה ואיש לא מצא ואיש לא יודע מי לקח. עד שניזכר המנהל בסיפורי ששמע ברדיו לפני כמה שנים והוא כינס את כל המוסד לאולם האוכל המשותף, המשמש גם בית הכנסת. הסביר להם באריכות את כל המצב, שייתכן שלעולם לא ימצאו את הגנב אבל הוא לא יוכל להיגמל ממעשיו. כבר אמרו- אדם שנה עבירה קלה סופו לעבור עבירה חמורה. עבירה גוררת עבירה. גניבה גוררת גניבה. ואולי- לבסוף ימות כאדם עשיר ומכובד כי איש לא יידע על מה ולמה. אלוקים בשמיים יודע כי אין משטרה בארץ שתוכל למצוא כל הגניבות וכו' וכו'.
אבל הוא יהיה גנב כל ימיו עד עולם, בזה ובבא.
המנהל מציע לילדים שישאיר את חדר המורים פתוח, שלא כמנהגו, כל ילד יוכל להיכנס ללא מורא. והילד שירצה יחזיר את גניבתו באין רואים.
עברו שבועיים- שלושה, דבר לא נתרחש. המנהל כבר התייאש מכל העניין. בשבוע הרביעי יום אחד בתום הלימודים, נכנס אחד הילדים לחדר המורים בשעה שהמנהל יושב וקורא. וביד הילד- 8 עטים כדוריים. השפיל הילד עיניו ושם אוצרו על השולחן.
שאל המנהל: "ספר נא לי- למה לא הבאת את העטים עד היום? שלושה שבועות תמימים עברו!"
ענה הילד: "לא יכולתי כי הילדים שמרו כל הזמן על פתח חדר המורים, הם רצו מאד לדעת מי מחזיר העטים למנהל. רק כעבור שלושה שבועות, כאשר נשכח כל העניין, נפתח לי פתח להשיב את האוצר באין רואים. "
"ומה עשית כל הזמן בשמונה עטים כדוריים?"
"חפרתי וטמנתי אותם באדמה, בחצר בחוץ"
"אבל... לשם מה היית זקוק לשמונה עטים בתוך האדמה? כלומר, מה יכולת לעשות בהם, שמונה עטים חבויים בקרקע?"
"רציתי לראות, איך זה ילך... איך יפול דבר"
המנהל לא מצא בפיו לענות דבר. חשב המנהל שהעניין נגמר. רצה לברך את הילד ולא יכול. ועדיין הילד אינו מש ממקומו. משהו לחץ על מצפונו. ובכלל, למה נכנס הילד להחזיר את העטים, בשעה שהוא, המנהל, יושב בחדר? האם לא מוטב היה לו, שלא להיפגש עם המנהל? או שמא במתכוון נכנס לפגוש אותו?
לבסוף אמר הילד בהיסוס: "אולי המנהל יטיל עלי תשובה. המנהל יודע איך חוזרים בתשובה"
אמר המנהל: "באמת אינני יודע. על ידי עצם מעשה ההחזרה הוכחת שאתה חוזר בתשובה. אינך עוד גנב עכשיו אדם ישר אתה לפני אלוקים ואדם. לך לשלום ויהיה ה' עימך."
אמר הילד: "לא. בכל זאת צריך מעשה. אולי אלך כל שבוע פעמיים לבית העיוורים אשר ממול בשכונה ואקרא לפניהם סיפורים ואעזור להם? עשיתי מעשה רע- יבוא מעשה טוב ויכפר על מעשה רע. נכון?"
"נכון. כה תעשה. והיית ברוך, שאתה עושה מעשה טוב. אך טוב וחסד תעשה כל ימי חייך.
"הווה אומר, סיימה נחמה סיפורה, "את הברכה אשר תשמעו"- אומר המלבי"ם- החטא שאדם עושה הוא קללתו. החטא אינו מניח לו לאדם לעולם. ועצם המעשה הטוב אשר תשמעו אל מצוות ה'- הוא הברכה הגדולה ביותר עלי אדמות".
(שמע והעתיק: אפרים יעיר, מתוך "עמודים"- בטאון הקיבוץ הדתי 347 תשל"ה)
לפי דעתי, תנסי לראות איך את יכולה לממש את האמונה בילד ולסמוך עליו , כפי שעולה מהסיפור.
