ההורמונים משתוללים,בחילות,הקאות ונהיים רגישים בטירוף,עובדה שהיא יודעת ואומרת שאתה צודק,זה תקופה ויעבור,תשתדל להחליק ולהתגמש

זה עזר בחודשיים הראשונים, עכשיו כבר נמאס לי..

לפעמים ברגע שאני מגיע הביתה היא מתחילה "לגסוס" במיטה לגנוח ולהאנח ולדרוש תצומת לב.

אני בטוח שכשאני לא לידה זה לא המצב, כך שלפעמים אני חושב שגם לטובתה אצמצם את השהות בבית..

עד לאחרונה מאוד מאוד אהבנו אחד את השני והיה לנו כיף מאוד ביחד, עדיין אנחנו אוהבים ולכן חבל לי שזה מידרדר

ושכבר לא כיף לי להיות במחיצתה.

מאז שישי הספקנו לריב ולהיתפייס בערך 7פעמים, כשמפעם לפעם החשק שלי לפייס אותה יורד ויורד ואילולי שהייתי מפחד שתיתייבש מאיבוד נוזלים עם הדמעות שלה, הייתי מעדיף להישאר "ברוגז" איזה יום יומיים, לפחות ככה היה לי שקט..

כמובן שאני מעוניין לשנות את המצב, ומוכן לעשות שינוי אבל לא יודע מה הדרך..

אבל ההיריון הזה הוא של שניכם ולא רק שלה.

בתור אישה בהיריון שביעי, אני יכולה לומר לך שכשכל עוד אף אחד לא נמצא לעזור - אז סוחבים - פיזית ונפשית - אבל כשמישהו מגיע הביתה ואפשר להיעזר בו - אז כבר מתפרקים.

תפקידך בתור בעל לתמוך ולתמוך ולתמוך.

אני מבינה מאוד את הקושי שלך, אתה צריך שקט כשאתה בא הביתה אבל מרגיש ש'סוחטים אותך' שהיא מתפנקת יותר ממה שהמצב באמת וכו'. חוץ מזה, על פי הבנתי זה היריון ראשון וזה באמת התמודדות חדשה ולא מוכרת והזוגיות עשויה מאוד להתעצם ולהתחזק אם נוהגים בחכמה, תומכים כמה שאפשר אפילו כשלבעל נראה שזה לא מוצדק. תהיה בטוח, שאישה מעריכה מאוד את כל התמיכה ובע"ה החיים שלכם והקשר שלכם יגיע למקומות חדשים.

אתה יודע, לכל דבר יש שני צדדים. העובדה שלפני ההיריון היא לא היתה ככה מסמנת שהיא לא באמת כזאת, אבל הקושי הגופני, הנפשי וההורמונים עושים את שלהם.

מותר לי להעיר לך?

המשפט שכתבת "אני בטוח שכשאני לא לידה זה לא המצב, כך שלפעמים אני חושב שגם לטובתה אצמצם את השהות בבית.." הוא משפט של מישהו שמתיימר לחנך, לא של בעל ורֵע אוהב. ואדרבה, היא צריכה 'פת בסלו' להרגיש שאתה לצדה, תומך בה, נושא איתה בעול (עד כמה שניתן ) ואולי כשהיא תרגיש שאתה נמצא איתה לגמרי היא תמצא כוחות חדשים. ואולי לא. מניסיון אישי - תקופת ההיריון עלולה להיות קשה ומכבידה מבחינות רבות, וזה לא כל כך כיף שגבר שלא התנסה בזה שופט את אשתו.

בהצלחה רבה!

שזוגיותכם תפרח ותשגשג!

אלא תקופה של אושר, צמיחה ותקווה.

הדבר היחיד שהצטרכתי בשונה מזמנים אחרים היתה פרוסת לחם וכוס תה למיטה לפני שקמתי.

זה עזר לי להתמודד עם בחילות הבוקר.

כל השאר היה אושר ושמחה שנמשכה עם הולדת הילדים.

נשים, הרות או לא הרות, אינן ילדות קטנות ומופרעות שזקוקות כל היום והלילה לתמיכות ושעשועים.

ולכותב ההודעה אני מציעה לא להתעלם מהערות וגם לא להתרגז.

תנסה קצת לחייך וקצת להשתנות בלי לרחם על עצמך יתר על המידה.

כל אשה וההריון שלה.

יש נשים שסובלות ממצבי רוח קשים יותר, מבחילות לאורך כל היום,

מחולשות נוראות וכן הן סובלות מאוד מאוד

יש תקופות שההורמונים משתוללים וצריך יותר תשומת לב ,

כך שאם למישהי יש הריון קל שלא תלמד מזה על ההריונות של כולם

אני רק מקווה שרוב הנשים חשות אחרת.

חברות שמעולם לא התלוננו באוזניי על דבר, כשהיו בהריון - נשמעו אחרת..

מסתבר שזה קשה מאוד.

לא סותר את השמחה הגדולה שבדבר, אבל זה לא קל ככל הנראה!

טוב, אני בוטה, ובכ"ז...

אני לא אומרת שזה קל, לא אמרתי שאין בחילות וכו'.

אבל זה לא מתיר לאישה את כל גדרות ההתנגות הנורמלית. ואל תספרו לי סיפורים.

נוח לפעמים לא להתאמץ ולהרשות לעצמי לומר מה שבא לי ולא לחשוב ולהתאפק. אבל בטווח הארוך זה הרס של חיי הנישואין. ואז גם ההחלטה להביא עוד נשמה לעולם הופכת להיות מורכבת וקשה, כי המחיר הוא גם זוגי ברמה ממש מוגזמת.

ולדעתי, הקטע של ההערות בכלל לא קשור להריון, אלא לתחילת הזוגיות.

כשמתחתנים ברור שהוא כזה חמוד ומושלם... ואז כשגרים ביחד מתחילים לגלות את החסרונות... 

ואז מנסים לשנות את הבנזוג, ע"י הערות, רמזים, ושאר מניפולציות.

ומה עושה כל אחד מאיתנו כשמנסים לשנות אותו? 

מתבצר בעמדתו.

גם בן הזוג עושה את זה.

ואז הזוגיות מגיעה למקום של "אין מוצא"

מה לעשות?

להבין שאין שום דרך לשנות בנאדם. שום דרך.. זה לא מכבד, זה לא יעיל, ומצד האמת- זה גם לא כדאי. אם ה' שם לי את הבנזוג הזה- כנראה שהוא כאן עם החסרונות האלה כדי לעזור לי להתקדם בעצמי.

ובגלל שאני מכירה את הקושי הזה בכל המינונים שלו על פני הרצף-

אני חושבת שמותר לאישה להיות חלשה, כאובה, סובלת, מבקשת עזרה-

בשום אופן לא להיות עריצה וטרוריסטית!!

המינון הכי גדול בעולם של הורמונים לא מצדיק להתעלל בבן הזוג עם גחמות מוזרות,

(גלידת אבוקדו עם נגיעות אפרסמון וסירופ פסיפלורה בשלוש לפנות בוקר- אחרת לתינוק יצא סימן של גלידה על היד)

ולא להציק לסובבים.

ואני לא חושבת שהריון הוא הקרבה!!

אישה בדרך כלל בוחרת ושמחה להיות בהריון,

היא לא עושה טובה לאף אחד ולא מגיע לה פרס.

עזרה והכלה והבנה כן-

לא רחמים.

הכול תלוי הריון.

זה שאת לא היית צריכה ב 3 בבוקר המבורגר בצורה נואשת

זה לא אומר כלום על נשים אחרות! יש מושג של קריזות הריון 

וההלכה מכירה בהן - תקראי בהלכות יו"כ 

אני , האדם השפוי עלי אדמות, בהריון הנוכחי זה לא קרה לי פעם אחת,

אבל בקודם הייתי יושבת ובוכה שצריכה עכשיו דחוף פיצה (טוב שזה פיצה, אפשר לעשות משלוח)

ובאמת הייתי צריכה . באמת. 

והריון הוא בפירוש הקרבה

ובטח שחודשיים אחרי החתונה זה לא ממש מבחירה ולא ממש משמח

ובטח שמגיע לה פרס על זה . 

הוא לא כל גחמה של אישה הרה שמוצאת דרך לתזז את בעלה.

ויש לי ניסיון של די הרבה הריונות מכל הסוגים- ועדיין שום דבר לא מצדיק אישה טרוריסטית!!

ואישה שמרגישה שהריון הוא הקרבה- היא בבעיה בעיני.

תפיסה מעוותת.

הריון הוא הפרס. לא מגיע עליו פרס.

גם כשהוא קשה ואפילו קשה מאוד.

ואני אישית נהנית מההריון הנוכחי אבל בקודם סבלתי מאוד

אלא כדרכם של פורומים-

רק את דעתי.

ואין לי שום כוונה לחזור על התשובה.

נראה לי שאת קצת מתקשה להבין שהחוויה שלך היא לא זהה לכלל הנשים... לידיעתך יש נשים שחוות הריון קשה מאוד! מניסיוני הדל של 3 הריונות אני יכולה להגיד שהריון זה לא מחלה זה סבל מתמשך של 40 שבועות בלתי נסבלים בהם אני מקיאה ללא הפסקה עד כדי איבוד משקל מטורף. בשבילי הריון זו תקופה בה הגוף שלי משתנה לבלי הכר בצורה מזעזעת בעיני! בשבילי הריון זו הקרבה אחת גדולה לצורך הבאת ילד לעולם, תקופה מלאה חששות, סבל, כאב, פחדים, עייפות, בחילות, שוב כאב, עצבים, לבטים ושוב כאב... ולקינוח צירים חזקים הנמשכים מעל יומיים הולכים ומתעצמים מפלחים כל חלקה טובה שעוד נשארה מהגוף קורעים ופוצעים אותו לחלוטין.. ברוך ה' שבסוף יוצא מכל הסבל הזה דבר טוב!

שמחה בשבילך שאת חשה אושר שמחה ותקווה כל הריון ומקווה שלא תתבדי בהריונות הבאים בעז"ה.

ולכותב ההודעה- נראה לי שאתה מתקשה לחוש אמפטיה כלפי אישתך וצרכיה... תנסה קצת לשים את עצמך במקומה

בהצלחה

אצלנו אותו הדבר... ואנחנו נשואים כבר כמה וכמה שנים.

אני מאוד ביקורתית ומעירה על כל דבר. לפעמים בעלי אומר לי "אני מרגיש שמהרגע שאני נכנס הביתה את מחפשת אותי, במה אני לא בסדר"...

אני מודעת לזה ומאוד, מאוד משתדלת. זה לא קל. אבל זה שמדברים על זה הרבה, מחפשים ביחד שיטות להתגבר, זה עוזר. אני ממליצה לה לקרוא ספרים ולשמוע שיעורים על זוגיות ועין טובה. אפילו בספר "נשים מנוגה וגברים ממאדים" מדובר על זה הרבה.

(יש לי כמה עצות בשבילה אבל אני מניחה שהיא לא תקרא אותן).

תשתדל להבין שכנראה זאת היא, ככה היא. אני מתארת לעצמי שגם היא לא מושלמת... אבל זה אופי. תנסה להראות לה איך

ההתנהגות הזאת קורית גם מול אנשים אחרים בסביבתה. אמא ביקורתית לילדים זה דבר מאוד קשה. גם ככה היא תצטרך להתחיל לעבוד על זה, אז עדיף כבר להתאמן איתך...

ועצה לך כגבר - תגיד לה "את צודקת, סליחה". כמה שזה קשה. לא פה המקום להרחיב אבל זה בדיוק מה שיגרום לה (לדעתי) להרגיש מבוכה ולהתנצל על כך שהיא העירה. כי האנטי וההתעלמות שאתה מתאר רק מלבה אותה להעיר עוד ועוד. כך זה לפחות אצלי. בהצלחה!

זה לא צריך לבוא דרכך,

אחרת היא עלולה להעלב ואז היא לא תשמע אפילו לעצות טובות.

והלוואי שהייתי מיישמת בעצמי!

קודם כל - להרבות באהבה ובמילים חמות וטובות ופינוקים, משני הצדדים, כל הזמן (ולא נעים לומר אבל כשהיא בהריון - במיוחד אתה... תפנק אותה. אנחנו לפעמים בתקופות האלו כמו ילדות קטנות).

זה עובד טוב. למשל - כשאני באה הביתה אחרי יום שבעלי הכין לי אוכל מפנק לעבודה - אני מצליחה יותר להתגבר ולא להעיר על הבלאגן שהוא השאיר.

וספציפית לה - לנסות להזכיר לעצמה את כל הטוב שבבעלה (אתה). אתם נשואים טריים אז יותר קל לחשוב על כל התכונות המיוחדות שבגללם התחתנתם... לזכור שאין אדם מושלם, והיא בטח לא היתה מוותרת על שום תכונה של בעלה כדי לקבל במקום זה תכונה אחרת.

לא נעים אבל אם אין ברירה - לפעמים עדיף להשוות לזוג אחר שמכירים מקרוב. שבדבר הספציפי שמפריע הוא יותר טוב, אבל בחיים לא היית רוצה להתחלף איתם בדברים אחרים... זה עוזר לקבל פרופורציות (אני יודעת שזו עצה בעייתית, צריך לקחת אותה בערבון מוגבל ורק אם זה מתאים. אני למשל חושבת על אח שלי... לא על גבר אחר)

להזכיר לעצמי כמה פעמים ביום בעלי סולח לי ולא מעיר לי. על כמה דברים הוא היה יכול להתעצבן ולהעיר, ולא עושה את זה (ואז להעריך אותו עוד יותר על ההתאפקות...)

לזכור שזאת עבודת המידות הכי גדולה של החיים - שלום ושמחה במקדש המעט שאתם מקימים.

לזכור שלא היית רוצה שהילדים שיהיו לך יחיו בבית שכל הזמן מטיחים בו האשמות.

עצה שלי עוזרת - להתייחס בסלחנות, כמו לילד קטן. אל תעלב אבל... סיפור מצחיק: דיברתי עם סבתא שלי בטלפון והיא סיפר על סבא שלי שלצערנו כבר מתחיל יותר ויותר לשכוח דברים. ואז סבתא שלי נאנחה ואמרה: אין מה לעשות, זאת המחלה שלו... בדיוק אחרי שניתקתי את הטלפון בעלי עשה משהו שעיצבן אותי (לא זוכרת, לצורך העניין דיברתי אליו והוא ריחף והייתי צריכה לחזור על עצמי שוב ושוב). ואז חשבתי לעצמי: נו, אין מה לעשות, זאת המחלה שלו... וזה עזר לי להתגבר על הכעס!

לנסות לשמור את הדברים שמפריעים, ולומר אותם בנחת ובצורה מסודרת בשיחה זוגית רגועה (את זה אני בחיים לא מצליחה ליישם)

להחליט שכל יום מעירים רק על דבר אחד (זה לקוח, אולי עם שינויים, מ"נשים מנוגה".. נראה לי ששם הוא כותב לנסות שבוע בכלל לא להעיר, אבל החלטתי שזה גדול עלי...)

לנסות להיכנס לראש של השני. זה מאוד קשה אבל לפעמים אחרי שמסבירים לשני למה פעלת כפי שפעלת (כי התכוונת לטוב/ כי ככה הורגלת מגיל אפס/ כי היית נורא עייף/ כי יש לך בעיות קשב וריכוז וכד', הסיבה האמיתית) - אפשר לזכור את זה גם לפעם הבאה שזה קורה.

ולסיום - לזכור שלשנות אחרים כנראה לא נצליח. קודם כל, בוא ננסה קצת, טיפה, לשנות את עצמנו... (לא זוכרת בשם איזה רב שמעתי, שאי אפשר לשנות מידות של אדם אחר. אפשר רק לשנות הרגלים אצל אחר, אולי, מעט ולאט. כנראה שאתה ומהותך לא ישתנו. את ההרגלים שמפריעים לה תשתדל לשנות, אבל אי אפשר את כולם בבת אחת. פרה פרה...).

לגמרי.

זו דעתי.

ואם היא מעירה - אז באמת קודם כל תתעלם לגמרי מההערה, תגיד לעצמך שהרי היא עצמה אומרת שזה נכון שמעירה גם "סתם" ואינה מתאפקת בגלל מצבה הנוכחי; תשמע אותה בסבלנות. אח"כ תחשוב לעצמך האם היה משהו ענייני במה שאמרה - ואליו תשים לב. מה שלא - תגיד לעצמך, טוב, זו השותפות שלי בתחושות ההריון שלה..

ואם כדבריך, כשאתה מגיע, היא משוועת לתשומת לב שלך, אז תתן לה אותה לגמרי. תשאל אותה בחביבות מה שלומה ואיך היא מרגישה, ומה כואב.. תשתתף מעומק הלב. ומה איכפת לך אם היא ככה גם כשאתה לא נמצא, או שזה "מתעורר" רק לכבודך.. היא צריכה את תשומת הלב הזו? תיתן..  צדקה בחינם..  זה יעשה לה יותר טוב ואותך יותר טוב, ולשניכם ביחד טוב.

וכמובן, תשתדל לתת תשומת לב ולהתענין גם ללא מצבים כאלו, כדי שלא תחוש כאילו זה תנאי הכרחי לזכות בהתענינותך..

וכשהיא תרגיש יותר טוב - אתה יכול להזכיר שאתה מצידך משתדל להתעלם מהערות לא-מוצדקות שאינה מצליחה להתאפק מלאומרן, ושתשתדל גם היא למעט בהן..

הצלחה רבה.

על הנושא

לימוד משותף יכול לחזק מאוד את הקשר גם אם אינו בנושא

כל זוג נשוי צריך ללמוד כיצד מעירים הערות אם בכלל

אני ממליץ על ספרו של הרב שמחה כהן הבית היהודי  יכול לעזור מאוד  יש שם כמה פרקים שקשורים לנושא

אני מעריך שיש עוד ספרים טובים על הנושא

(התעלמתי בתגובה מכך שהאישה בהריון אם כי ברור שהחומרה של המצב קשורה לכך ובהחלט נכון

מה שכתבו לפני שאין לשפוט את האישה במצבה ויש להבליג )

בדברים ששייכים רק אליך? לבית? לשניכם?

אתה לא מספיק מעריך כמה זה קשה לה ההריון. זה נורא הבחילות כל היום, ההורמונים והרגשות שמשתוללים כל היום, מן הסתם היא גם קצת חוששת מהלידה, מאיך יהיה אם התינוק, ותוסיף לזה שהגוף פתאום משתנה- יש מקומות רגישים פתאום, נפיחות, קשה לישון, עייפות מוגזמת, הגב כואב. בקיצור- היא עובדת קשה להיות בהריון. תעריך את זה!

בנוסף, אני יכולה לספר לך ששעות הערב הן בהחלט השעות היותר קשות לרוב הנשים בהריון (יש כאלה שדווקא קשה להן יותר בבוקר, אבל לרוב לקראת הערב זה נהייה בלתי סביל). וכשאתה מגיע הבייתה אחרי יום שלם שיכלת להתעלם מההריון שלה- משהו שתאמין לי שהיא הייתה מתה לעשות- מגיע לה להתפנק קצת! מגיע לה שתשקיע בה ותפנק ותדאג לה!

תזכור- היא בהריון בשביל שניכם, אז אתה צריך להשלים את זה.

מצד שני, נשמע שחסר לך הערכה ממנה. שהיא לא מעריכה את כל הפעמים שאתה משקיע בה, מפנק אותה ומבליג על הערות בוטות. 

אם אני צודקת- וחסר לכם ההערכה אחד מהשני- הייתי מתחילה מזה שאתה תעשה את השינוי. תתחיל להגיד לה כמה אתה מעריך את זה שהיא בהריון, כמה אתה מבין שקשה לה. תעשה דברים קטנים בשבילה מתוך שמחה. רב הסיכויים שהיא תתחיל להעריך את מה שאתה עושה ותיצור אווירה שונה בבית.

בהצלחה!

חלב ודבש- נהדר שלך היו הריונות קלים כ"כ. מרתיח אותי שאת מעיזה להשליך את ההריון שלך על נשים אחרות- יש נשים שזה מאוד קשה להן ואין לך זכות לשפוט אותן בלי לדעת איך זה!

אבל לאט לאט לומדים לתפקד כתור בעל של אשה בהריון...

הרבה דברים שמפריעים לה עכשיו זה רק בגלל ההריון ולא באמת בגללך

אם תצליח "לקחת באיזי" להבין שזה לא אישי

לתת לה לפחות הרגשה שאתה שומע ומקשיב ואכפת לך 

גם אם בתכלס לא תוכל לתת לה כל מה שהיא רוצה 

לענד זה יכול לעזור מאוד מאוד 

ועוד טיפ חשוב - מאוד חשוב לפנק אשה בהריון. זה מאוד תורם לרוגע שלה

אם יש איזה אוכל שהיא אוהבת, או שנניח נורא מפריע לה הכלים ואין לה כוח לשטוף

וכנ"ל על זה הדרך , שהיא תרגיש שאתה איתה בהריון הזה 

(וכן , לוקח זמן ללמוד את זה גם לזוגות ותיקים יותר )

ואני אהיה קצת בוטה-

זה פשוט זוגיות של שני אנשים שרואים כל אחד את עצמו.

אתה מתלונן שהיא רואה רק את עצמה ואת הקושי שלה (לפחות ככה אתה מפרש את מעשיה)

אבל תקרא את עצמך- אתה לא רואה אותה בכלל.

אתם חייבים שניכם לשנות גישה ומהר.

יש לא מעט זוגות שהיחסים בינהם הופכים לקרב כוחות- מי יגיד את המילה האחרונה, מי יותר, יחסי קח-תן וספירה כל הזמן של מה עשיתי ומה קיבלתי.

אתם לא רוצים להגיע לשם...

אתם צריכים לעשות סוויץ' לזוגיות אחרת. 

שמעתי פעם משהו מאד חזק- תמיד בין בני זוג יהיו פערים, כל אחד נמצא בקצה אחר. יש להם שני דרכים להגיע לעמק השווה- או שכל אחד ימשוך את השני בכוח עד שיפגשו קרוב למקום של החזק יותר, או שכל אחד יתקרב לעבר השני- עד שיפגשו באמצע- במקום ההגיוני יותר.

המקרה הראשון יוצר משקעים רעים, יוצר אכזבות, הרגשות שלך קורבן.

במקרה השני- אתם מגיעים לאותו מקום בדיוק- רק עם תחושה טובה, שאוהבים אתכם ורוצים בטובתכם.

לגבי ההערות שלה- תבקש ממנה שלפחות תעיר לך בגוף ראשון (קשה לי עם.. מפריע לי ש... היה לי יותר כיף אם..) זה כבר נשמע שונה.

לגבי ההריון- זה לא הנושא פה. זוג שעובד נכון- ימצא את הפיתרון שנכון לו בהריון, וזה שונה לחלוטין בין זוג לזוג. לכל אחד נכון איזון שונה בין הצרכים של כולם.

אם אתם לא יודעים למצוא את דרך האמצע- אז גם אחרי שיעברו הבחילות והיא תרגיש מצויין- לא תמצאו אותה בדברים אחרים.

אם אתם בקרב של משיכת חבל- זה יתבטא בכל מקום.

אם אתם במקום של אכפתיות אמיתית וכנה, של אהבה שהיא לא אנוכית, של ראית האחר ורצון חזק שיהיה לו טוב- גם אם אני אצטרך להקריב בשביל זה- זה גם יתבטא בכל מקום.

פרקטית מה כדאי לך לעשות? קודם כל להבין, להסתכל על עצמך ועל מה שאתה חושב\מרגיש\מאמין.

לנסות לבודד עובדות מפרשנויות

וקודם כל- לעבוד על עצמך- להיות יותר נותן בלי תמורה. יותר אכפתי, יותר אמפתי.

אח"כ תנסה לדבר איתה על זה. לבקש ממנה להיות כזו יותר.- כמובן שבעדינות, בגוף ראשון, בזמן טוב.

שיהיה בהצלחה!

הוא הפתרון הכי גרוע שיכול להיות!! זה התנהגות ילדותית

אולי הגברים מיד חושבים על הפתרון הזה. אבל זה רק עושה הרבה יותר נזק.

תמיד לברוח/לחזור מאוחר/לעשות ברוגז/כמה שפחות להיות בבית. זה פתרונות שצריכים להיות מחוקים מהאופציות

מהיום ועד 120 בעז"ה. לא לחשוב על התמודדות בצורה כזת

אח"כ שיש ילדים זה נורא ואיום.

וכשצד אחד עושה את זה הצד השני חיב לא להסכים לזה בשום אופן מההתחלה,

אפילו שאולי זה נשמע משפיל שבעל או אישה עושים ברוגז והצד השני רודף אחריו, אז זה לא צריך להיות בצורת רדיפה אלא פשוט להבהיר שאין מצב לכזה דבר. פשוט להלחם על זה. כדי שזה לא יהפך להרגל.

אהבה נתונה במבחן כשלאחד הצדדים קשה ואז השני צריך להתעלות ולהפגין את אהבתו

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..