כל כך מסובך.
עכשיו הכל בוער - היו זמנים שקטים יותר.
בוער בי הרצון לחיות כבר בצורה המלאה "ויקרא את שמם אדם" ואיתו.
כל כך יקר לי. השפיע עלי רבות בלי לדעת בכלל. ורק לטובה. פשוט בהשראה - עורר מחשבה.
ולא- אנחנו לא חברים. ברור לי לחלוטין שזה לא נכון עכשיו. כי כן - אני עוד קטנה.
לממממה? למה אני בת 17 והוא בן 23??
ב"ה שאנחנו כאלו דוסים שלא מדברים כמעט וגם כשאני רואה אותו זה שלום של דוסים - הנהון בראש, חיוך, ולעיתים שלום בשקט. כן אני שמחה בדרך הזאת - הדוסית. זה איכות חיים לדעת שמשתדלים לקיים את דבר ה' עד הסוף וטוב. אבל במובן האישי הזה זה מטריף לי את הרגשות ואת הרגש הטבעי, הבריא, השמח וה"טוב מאוד!" של קיום העולם וחיי זוגיות שגורם לי לחוש חיבור אל האדם הכ"כ יקר ומיוחד הזה שאין כמוהו!! יותר מאשר סתם חיבור...
כן.. חצי מתפייט וחצי מתוסכל.. אשמח לתגובותיכן.
.
)