|פותח פצל"ש|
|נבוך|
טוב, אז אני אפילו לא בת 17. ואני ממש לא התכוונתי למצוא לי חתן בשנה-שנתיים הקרובות... אבל, טוב, הוא פשוט הגיע...
הכרתי מישהו, באמת טוב, באמת רציני. צדיק. ת"ח. סבלן. טוב לב. אוהב באמת את עמ"י, א"י ת"י וכו' וכו'... (;
הקשר ביננו נהיה די רציני וזה ברור לאיפה הוא הולך, ואני באמת מתלבטת.
אני יודעת שאני צריכה לחתוך (גם אם זה באמת יגיע לחתונה יש לי עוד יותר משנה, וחבל להעמיד את שנינו בניסיון הזה). מצד שני, זה יהיה לי קשה. ואני מאמינה שגם לו.
עזרה? איך להתגבר על עצמי ולעשות את זה? לעשות את זה בכלל?
**יש לציין, אומנם אני שביעיסטית קטנטנה ובהחלט הגיוני לחשוב שאני לא באמת מבינה בבחירת בן זוג, אבל היו לי מערכות יחסים קודמות יחסית ארוכות (אני סוג של חוזרת בתשובה) ואני יודעת ב"ה להבדיל בין קשר סתם שיחזיק גג חצי שנה לקשר שהוא אופציה אמיתית לחתונה. והוא באמת נראה כזה....
(כלומר אין לי מה לאמר לך חוץ מכך שזה גיל קטן, כלומר שצריך לחכות עוד קצת, להכיר קצת יותר טוב את הכל, (גם אותך, נשמה.. את לא מכירה את עצמך, באמת באמת, מכל הלב, זה ככה כולם) ואותו, ואת משמעות הזוגיות וכו', בקיצור נמרץ- לא. לדעתי, אבל שוב... זה מגניב...


