משלי כז, יח: "נֹצר תְּאֵנָה - יֹאכַל פִּרְיָהּ, ושֹמר אֲדֹנָיו - יכֻבַּד"
הנוצר (משגיח ומטפח) בסבלנות ובהתמדה את עץ התאנה, ראוי לאכול את פריה;...
יחסים חברתיים דורשים השקעה לאורך זמן, השקעה שלא תמיד רואים תמורה מיידית עבורה. מכאן, שכדי להצליח בקשרים חברתיים, יש לפתח תכונות של התמדה ואיפוק, תכונות שאפשר ללמוד מעץ התאנה.
בטבע, אדם הרוצה לאכול מפרי התאנה צריך לטפח אותה ולשמור עליה: "מי שרוצה לאכול פרי התאנה צריך לנצרה... כי פרי התאנה מתבכרים אחד אחד, וצריך ללקטם בכל בוקר טרם יזרח השמש, שאם לא כן יתלעו הפירות שבכרו..." (מלבי"ם); כדי ליהנות מפרי התאנה, דרושות סבלנות והתמדה.
בנוסף לכך, אדם שרוצה לאכול מפרי התאנה צריך להתאפק ולא לאכול אותה לפני שהבשילה, בעודה פגה: "הנוצר פיו מהתענג מנופת התאנה ומדבשה... יאכל פריה... לא כמוהו שאכלה פגה..." (הרב יצחק עראמה, עקדת יצחק ס); כדי ליהנות מפרי התאנה, דרושות התאפקות ושליטה עצמית...
אך אפשר להרחיב את המשל ליחסים בין אדם לחברו באופן כללי - כדי ליהנות מפירותיהם של יחסים חברתיים, צריך לטפח אותם ולשמור עליהם במשך זמן רב, להיות מאופק, ולא לצפות לתמורה מיידית.
בשנים האחרונות נעשו מספר ניסויים המוכיחים שיש קשר בין איפוק לבין הצלחה חברתית. באחד הניסויים המפורסמים, שמו ילדים בני 4 בחדר שבו היה מרשמלו, ואמרו להם שאם לא יאכלו את המרשמלו עכשיו, יקבלו אחר-כך שני מרשמלו. חלק מהילדים הצליחו להתאפק וחלק לא. מתברר שהיו הבדלים משמעותיים בין שתי הקבוצות גם בהמשך החיים: אלה שהצליחו להתאפק היו, באופן מובהק, כשירים יותר מבחינה חברתית והשכלתית (ראו סקירה בנושא בספר "אינטלגנציה רגשית", עמ' 100-102). ע"כ המאמר.


