גברים מעדיפים מעשים על דיבורים,

אפילו אם הם בני 10..

נכון - תקני לו חדש ותדברי איתו - תבקשי סליחה ותגידי שאת לא התכוונת וכו'

כשקורה לאדם משהו כזה- שחפץ יקר לו נשבר, ובמידה מסויימת באשמתו (גם אם לא רק באשמתו), הדבר האחרון שרוצים לשמוע זה 'הכל באשמתך! למה היית כזה טיפש?'. תנסי לדמיין איך היית מרגישה אם היית מניחה משהו יקר במקום לא שמור והוא היה נופל ונשבר, ובעלך בתגובה היה צועק עלייך כמו שצעקת על הבן שלך..

אז איך כן היה צריך להגיב? התגובה הכי נכונה ומתאימה זה פשוט להבין את הילד ולתאר את מה שהוא מרגיש- 'כל כך שמחת לקבל את הטאבלט החדש, ועוד לפני שהספקת ליהנות ממנו הוא כבר נשבר! זה ממש ממש מאכזב ומעציב! כל כך מתסכל לראות את הטאבלט החדש שבור!'.

ואיך הוא ילמד להיות אחראי יותר על החפצים שלו אם את לא מטיפה לו מוסר? אז קודם כל- הרגע שבו הוא כל כך מאוכזב מזה שהטאבלט נשבר זה לא הזמן לשמוע הטפות מוסר, או לשמוע מאחרים כמה שהוא לא בסדר (כשהוא כבר מרגיש כך בעצמו). זה לא שהוא עשה משהו רע בכוונה, שאז חשוב להגיב ולחנך.. עכשיו הוא צריך את התמיכה שלך וההשתתפות בצערו!

לגבי לימוד להבא- יש הרבה סיכוי שהוא מספיק חכם להבין שזה נגרם מהאופן בו הניח את הטאבלט, והוא יסיק את המסקנה להבא בעצמו. אבל גם אם לא- אפשר לציין את זה שכדי שחפצים ישמרו צריך לשים לב איך והיכן שמים אותם. אבל לא עכשיו, אלא בהזדמנות יותר רגועה (למשל בפעם הבאה שהוא מקבל חפץ יקר אפשר להגיד משהו כמו 'איזה כיף לקבל כזה __! אתה בטח כבר יודע שכדי שתוכל ליהנות ממנו בלי שייהרס כדאי להיזהר אתו מאוד ולא לשים במקומות שהוא עלול ליפול מהם..').

כל זה כבר לא רלוונטי עכשיו, אבל נראה לי שכן נכון לחשוב איך כן היה צריך להגיב (כדי להיות מוכנים עם תגובה מתאימה בפעמים הבאות שקורים דברים דומים..).

ולגבי איך לתקן את מה שכבר היה-

הדבר הכי חשוב זה שהבן שלך ידע שאת מבינה אותו- מבינה איך הוא הרגיש כשזה נשבר, וגם מבינה איך הוא הרגיש כשאת כעסת עליו והאשמת אותו.

אני לא יודעת מה אמרת לו כשניסית להתנצל, אבל לדעתי את צריכה שוב לחזור אליו ולהגיד לו- 'אני יודעת שמאוד נפגעת מהצורה שהגבתי כשהטאבלט נשבר לך. אתה הרגשת כל כך מאוכזב ועצוב מזה שהטאבלט נשבר ונהרס, ועוד כל כך מהר אחרי שקיבלת אותו! וזה מאוד מאוד פגע בך כשרק כעסתי עליך, למרות שברור שלא רצית לגרום לכך שהוא ישבר..'

בנוסף- אפשר גם לקנות טאבלט כמו שאחרים פה הציעו, אם יש לכם את היכולת הכלכלית לכך, אבל זה לבד לדעתי לא יספיק אלא יגרום לו להרגיש שאת מנסה 'לקנות' אותו חזרה עם טאבלט חדש. ולדעתי זה גם לא הכרחי (אם זה לא מתאים לכם עכשיו, זה ישמח אותו אפילו אם רק תגידי 'הלוואי והייתי יכולה לקנות לך טאבלט חדש, ואפילו יותר משוכלל מזה שקיבלת!').

[ובאופן כללי- מומלץ מאוד לקרוא את הספר 'איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו' של אדל פייבר ואלן מייזליש. יש בו הרבה כלים לתקשורת נכונה (עם ילדים, אבל זה נכון בכלל לתקשורת עם אנשים), והדברים שכתבתי מבוססים על הכלים שהספר הזה מקנה].

האמפטיה שמשדרים בזמן קושי היא החשובה ביותר.

אנשים זוכרים זאת לשנים, שהיית שם בשבילו, שחיבקת אותו והזדהית עם הקושי שלו.

רק רוצה להוסיף,

לשבת במגדל השן ולנתח  את המציאות 

שהייתי בה ולשפוט את עצמי על מה שעשיתי

בזמן שהייתי לחוץ, זה לא מקדם אלא מייאש,

וגם זה נכלל בדברי חז"ל "עד שתגיע למקומו".

כולנו טועים, כולנו נמצאים בלחצים למיניהם ואין צורך להכות על חטא

רק ללמוד בעתיד להגיב אחרת.

זה ברור. אין שאלה. וזו לא שאלה איפה האחריות שלו - א. כי הוא הרי בוודאי רצה מאד לשמור על זה, סימן שלא צפה את הסיכון. ב. מה זה משנה "איפה האחריות" - אם ילד מאבד דבר יקר, ובפרט דבר שזכה בו, אז לא מגיבים כך אחרי "אסון" כזה בשבילו.

אז קודם כל, את צריכה "לעשות תשובה" בתוך עצמך - להתבונן איך קרה שצעקת במקום להרגיש את צערו. לעיתים, זה בא כי האדם בעצמו נבהל מהנזק והצער, וכך הוא "מתגונן" מזה. תחליטי חזק שלהבא, דבר ראשון מנחמים - אח"כ חושבים אם אפשר להפיק תובנות שלא יקרה.

אח"כ תגידי לו שחשבת על זה - ושכנראה בגלל שמאד נבהלת מכך שזה נשבר ושהוא יצטער - אז הוצאת את זה כך, במקום להשתתף מיד בצערו. תגידי לו שזה לא היה בסדר, ושאת תשתדלי שאם עוד פעם חלילה קורה נזק מעין זה, קודם כל להרגיש את הצער ולעזור, אח"כ אפשר לחשוב ביחד איך מונעים דבר כזה להבא.

ותגידי לו שאת ממש מצטערת שנשבר לו דבר שהוא זכה בו. תשאלי אותו איך הוא מרגיש. תשתתפי איתו ,תראו מה אפשר לעשות.

אחד הבורות הכי גדולים שלנו בתור הורים אילו רגשות האשם. 

זה ברור שלפעמים יש תגובות לא לעניין, לא חינוכיות ואפילו פוגעות שאינן צריכות להיות. אבל אם נרגיל את ילדינו ל"פיצויים" וך"סחיטות רגשיות" למינהן נגרום לו נזק כפול. במקרה כזה הייתי מציעה לתת לומר לילד אחרי ש"תפסת" את עצמך שאת מצטערת שפגעת בו ולחבק לומר שגם הורים טועים לפעמים. אבל לא לפצות ולא להרגיש נורא ואיום. התגובות הללו קורות להמון אנשים ואם מתנצלים ומנסים להבא לא לחזור על כך זה מספיק. בשום אופן לא לפצות ובודאי לא לקנות טאבלט חדש וכו'. 

השדר הכי חשוב הוא הוא של חוזק עם רגישות. הילדים שלנו צריכים אותנו הורים יודעים ובעלי סמכות ולא מחזרים אחריהם ומתרפסים לפניהם ונכנעים למניפולציות שאנחנו מעודדים אותם אליהם.

את אמא טובה מאד ואוהבת את הבן שלך וזה הכי חשוב מכל מקרה זה או אחר שקורה לך ועם זה תתחזקי ותשתפרי בעז"ה הלאה. הוא לא יפסיק לאהוב אותך בגלל טאבלט זה או אחר או בגלל תגובה אחת שלך לא נכונה!

חיזקי ואימצי וזכרי = את אמא טובה!

לא, כי ברור שברגע שאנחנו נהיות אמהות נעלמים בין רגע כל החסרונות שלנו, ומנשים נורמליות אנחנו הופכות למלאכים בדמות אדם, שלעולם לא טועים, שלעולם לא יאמרו מילה שלא במקום, שתמיד יכילו, יתנו גבולות וגם יפנקו, יתנו אחריות וגם יקבו אחרי הילד כל הזמן..... 

הצבנו לעצמינו רף לא נורמלי, לא אנושי, לא אמיתי. והיות שאנחנו בכ"ז בני אדם עם טיפונת חסרונות פה ושם- אנחנו תמיד נגיע בסופו של דבר לעמדת האשמות, הפוגעות, הצריכות לפצות ולהתחנן למחילה, ולדעת ש"תקחי בחשבון שיכח לו זמן לסלוח לך, ככה שלצערי את פשוט תצטרכי לסבול בשקט ובסבלנות" (ציטוט מאחד המגיבים מעלי).

אז זהו, שלא. 

אלוקים לקח בחשבון שאנחנו יכולות לטעות, ואפילו שסביר שנטעה (במיוחד כשהוא עשה את הטעות של לתת ילדים לנשים צעירות וחסרות ניסיון בנות עשרים, במקום לתת להן ילדים בגיל חמישים, כשהן צברו קצת ניסיון וחכמת חיים) ובכל זאת, הוא סומך עלינו ונותן לנו את התפקיד המדהים הזה של להיות אמהות ולגדל את הדור הבא בעם ישראל.

ולכן- גם לאמא שפתחה את השרשור, וגם לכל האמהות האחרות, קורה שטועים. זה לא יגרום לנזק בלתי הפיך לילד שלך, הוא הרבה יותר חזק מזה. אני מסכימה שאפשר לדבר על זה ולומר לו שגם לך מאוד כאב לראות את הטאבלט השבור ולכן צעקת, ואולי זו לא היתה התגוה הנכונה, אבל כולנו טועים. ככה תחנכי אותו שמותר לטעות ואפשר לתקן, ושלא יפול בעצמו בסיטואציות שהוא עשה טעות או פישל, שילמד ממך שהחיים ממשיכים גם אם טעינו.

אשמח לפרט עוד באישי. בהצלחה לכולנו

"אבל הוא אמר לי שהוא הרבה זמן לא ישכח את הדברים שלי שפגעו בו"

הלו! אדוני! זה אמא שלך! וזה אשמתך!

אין כאן ניסיון לתפוס טרמפ על רגשות האשמה שלך?

אם לא היית צועקת עליו לא הייתי קונה לא טאבלט, שילמד שיש תוצאות למעשים שלו!

עכשיו שפגעת בו, אולי יש מקום לשקול את זה, אבל לא בתור תחנון שיאואיל בטובו לסלוח לך, אלא סתם ניחום כי את מרחמת עליו.

התוצאה היא המשך ישיר של מעשיו,

ולא קשורה אלייך כלל.

העניין שאת מרגישה שפגעת בו במילותייך- זה דבר אחר לחלוטין..

איך מתקנים את שקרה? שאלה טובה. אני הייתי עושה שאלת רב, כי לטעמי צריך להזהר ביותר במילותייך כך שלא יקרה מצב שאת תמצאי את עצמך בעמדה נחותה. צריך לענ"ד  לעשות זאת כך שהסמכות ההורית לא תתערער, ובמקביל- הדברים יבואו על פתרונם ולא ייזנחו על ידך כלא היו..

אתם באמת רציניים??

אם ילד לא היה זהיר - מגיע לו לקבל ישירות את מה שאיבד כתוצאה מכך??

והאם על כל משגה חינוכי שלי-

אני חייבת מיד לתת פיצוי חומרי בשווי מאות שקלים כדי לכפר??

נראה לי, אם ככה, שאני עוד מעט מגיעה לקניית רכב לכל ילד,

לכפר על כל הפעמים שאולי נזפתי לא בדיוק במקום....

חברה, תרגיעו!!

קצת פרופורציה!

על פגיעה אפשר להתנצל ולדבר ובכך הסתיים העניין.

אין פה תשלומי נזיקין ואין סכומי פיצויים.

מצער מאוד לאבד דבר כל כך יקר.

מצער שהתגובה כאמא לא היתה בדיוק לפי הספר.

ילדים לומדים.

כולל מהטעויות שלנו ומההתנצלות עליהם.

אז לא צריך לעשות מזה "אידיאולוגיות".

כמה נזהרים כאן שלא "יכעסו" על הטעות שלה - ועל טעויות של ילד, כשאיבד משהו בפרט, מותר לכעוס?.. כי אין לו "פורום" שיתמוך?...

לא שייך, לדעתי.

וככלל, צריך לדעת שאין כל צורך להתבוסס ב"רגשי אשם" אם עושים טעות. צריך כמו כל דבר שעושים עליו תשובה - להתחרט באמת, להפיק תובנות, לפייס באמיתיות ונעימות  - ולהמשיך בשמחה.

מי שלא יכיר בטעות - יחזור עליה. מי ש"יישבר" מכל טעות - יפחד לזוז. לא לזהות "חשבון נפש" ותיקון עם משבר בהורות.. מתקנים ועולים.

אם הוא גורם נזק לעצמו והוא זה שסובל מזה, אין סיבה לכעוס עליו.

עניין נוסף, הילד צריך לא רק לקבל חינוך להיות זהיר, אלא גם להתמודד באופן בריא עם אבדן של חפצים (ושאר דברים שקורים, באשמתו ושלא באשמתו), וגם לכן לא כדאי להעצים את הצער והתסכול שלו כשהוא כבר מרגיש אותם בעצמו.

אמנם, גם הורים צריכים להתמודד באופן בריא עם טעויות שלהם, ולא להגזים בצער ותסכול..

[אני לא הורה, ואין לי נסיון בלחנך, ולכן אני גם כותב כאנונימי, אבל לדעתי גם הנסיון בלהיות ילד רלוונטי לכאן]

אחרי יום יומיים הבן שלך יהיה יותר פתוח לשיחה . תוכלי שוב לשבת אתו ולהסביר לו שגם מבוגרים לפעמים יכולים לטעות והעיקר לנסות לתקן, שאת מבינה שזו הייתה טעות ושהוא היה זקוק לתמיכה ולא לגערה. אך הכי חשוב לך שהוא יסלח ויהיה מוכן לפתוח אתך דף חדש כי טבלט תמיד ניתן לרכוש אך תחושות ורגשות הרבה יותר קשה לתקן. בו בזמן צריך להגיע אתו לפתרון מעשי. לדוגמה שתפתחו ביחד קופת חיסכון משותפת לקניית מכשיר חדש. ( אני סוברת שהוא צריך להתאמץ כדי לרכוש אותו מאחר והוא נשבר באשמתו, והוא ילד מספיק גדול כדי ללמוד להיות אחראי. רגשות אשם לא צריכים להוביל אותך לוותר על הקטע החינוכי כי אח תבלבלי אותו לגמרי. מצד אחד תגובה קיצונית מצידך אחרי שהמכשיר נשבר מצד שני בגלל החרטה שלך מוכנות שלך לקנות לו חדש. הדבר גורם אי אמינות בעיני הילד שזקוק להורים חזקים ויציבים- שנתונים לטעויות לפעמים- אך יציבים )

בקופה משותפת תוכלי לעזור לו להשלים את הסכום מתוך הזדהות עם הכאב שלו ורצון לעזור לו אך בלהשאיר לו מקום להפיק את הלקח. בעוד חודשיים- שלושה כשייקנה בחזרה את המכשיר הוא יזכור שעל אימא אפשר לסמוך והכי חשוב שגם כשטועים יש דרך לתקן.

בהצלחה 

קודם כל מה שקרה לך יכול לקרות לכל אחד אחר. וקורה שטועים. מותר לבוא לילד להגיד לו סליחה טעיתי. שום דבר רע לא קורה מזה. הילד יקבל את זה. אם באמת מדובר בתגובה חריגה וגם את זה אפשר להגיד לו. ולקנות לו טאבלט. אין כל כך ברירה במקרה כזה. אם לא היית מגיבה בצורה כזו היה לו יותר קל לקבל אחריות. ולא הייתה שום סיבה לקנות לו, במצב הנוכחי יש. בסופו של דבר גם הוא יחזור בו, מהתגובה שלו. הוא רק בן 10.

הטאבלט נהרס בגללו ואין כל צורך לפצות עליו..

והכעס הוא באשמת האם ובאחריותה.

צריך ממש להתפלל על זה - כי כנראה הילד לא מוכן לסלוח בקלות.

לנסות שוב ושוב ולא להרפות. אם לא הולך- לדחות את העיסוק בנושא לפרק זמן מסויים. למשל- עד ערב שבת הבא. ואז להגיד לילד- אני ממש חייבת שתסלח לי, איך אדליק נרות שבת כשאני יודעת שהלב ששלי לא נקי ויש לי עוד מה לתקן?

ואם בשום אופן לא- אז להניח. לא לאפשר סחיטה. מותר לאמא לטעות והילד צריך לסלוח, פשוט לסלוח. בלי שום טובת הנאה שתצא לו מזה..

אח"כ התעריף רק ילך ויעלה.

אין מקום למשגים חינוכיים!! זה יעלה לך ביוקר!! קנסות כבדים כולל ריביות והצמדה!

מה פתאום לקנות לו טאבלט כפיצוי?! היא שברה לו טאבלט?! אם כבר - נשבר לו הלב (מהטאבלט והצעקות), אולי שתקנה לו גם אחד?...

הוא - אחראי לטאבלט. את אחראית לפה שלך. אם פיספסת עם הפה - מה פתאום לתקן עם הטאבלט?!

דבר שני - אנונימית יקרה, יש לי חידוש גדול בשבילך - אנחנו עושים טעויות...  גם לך זה ברור, אחרת לא היית מתנצלת.

איני יודע את כל הפרטים אז קשה לומר אם כדאי ("כדאי"!!! לא "צריך"!!!!) לקנות לו טאבלט במקום. אבל האם הוא מנסה להשתמש ברגשות האשם שלך כדי להשיג אחד במקום?...  גם זו אופציה, הרי ברור לו שאין לך שום קשר לאובדן הטאבלט.

אבל מה שחשוב באמת בכל הסיפור הוא מה את משדרת לילד ברמה החינוכית: האם הטעות של הצעקות היא אסון

בל יתואר וישוער, שאי אפשר לקום ממנו ללא פיצוי או איזה משהו גרנדיוזי אחר, או שאת משדרת שאכן, החיים שלנו 

מורכבים גם מטעויות. מתקנים (במקרה שלך - מתנצלים בלבד!!!!!) את הטעות - והחיים ממשיכים הלאה. וכפי שהזכירו 

בתגובות קודמות - כדאי גם לתת לזמן לעשות את שלו. זה שאת לא מושלמת (כמונו אנו) - זה ברור. אבל איך את מתייחסת

לזה - זה כבר משהו שצריך להעביר לו כמסר חינוכי.

זו פרואקטיביות נכונה ובריאה! הוא רוצה טאבלט במקום? - שיבקש!

ההוכחה הברורה לדעתי היא - אם, במקום לצעוק (זה לא טוב, אבל קורה), היית משדרת אמפתיה, מחבקת

ומנשקת - היית מתלבטת כל כך אם לקנות לו טאבלט או חושבת על פיצוי?... האם היה לך לב מלא בצער עליו או 

עליך?...  האם שיקול הדעת שלך היה בא עם לב חמוץ מרגשות אשם או מלא ברחמים על מה שהוא איבד?

תחשבי על זה...

מדי פעם,

אין ילד שאין לו דברים קטסטרופאליים שהוא זוכר מילדותו,

האם קרה לנו משהו?

אם את לא כזאת תמיד,אז כנראה שהוא גדל בבית מיטיב, והרוב כידוע,- קובע!

חוצמזה, בלי כל קשר,הרבה ילדים שהיתה להם ילדות קשה צומחים להיות אחר כך אישיות, אבל ברור שאין לו שום ילדות קשה,

ואת אמא נהדרת ככל הנראה.

תקראי את ספרו של פרופסור עמוס רולידר- יעשה לך סדר בראש,

לדעתי,

את צריכה לסלוח קודם כל לעצמך! לפני שהוא סולח לך, ואולי לדבר איתו שוב, לומר שלא התכוונת, ושטאבלט עולה הרבה כסף,ולכן היה לך כל כך קשה עם זה,

אני חושבת שילד כן צריך לקחת אחריות על חפציו ומעשיו לפי גילו, ולהבין את הקושי שיש להורים עם כסף,לא צריך לחיות בחרדה מה נאכל מחר,

אבל כן מותר להבין שאמא היתה בלחץ כי כסף לא גדל על העצים,

לא לקנות מיד חדש, ממש לא, וחבל לי והפריע לי שלא קבלת תמיכה להרגשתך, אני חושבת שקורה לכולנו,

בגדול- הסירי דאגה מליבך, מהקשיים הם צומחים!!!!!!!!

אבל לא כפיצוי אלא לאחר תקופה קצרה - וכתגובה חיובית להתנהגות חיובית.

סתם כי קשה לי עם אכזבה של ילד בן 10 . זה נראה לי גיל צעיר להתמודדות עם אכזבה גדולה כל כך.

ולמרות זאת אכזבות יהיו בחיים - אז לאחר תקופת הכנה קטנה לחיים - הייתי מוצאת הזדמנות טובה לרגש בטאבלט חדש.

אבל - לדעתי מותר היה לאמא להגיב אחר כך במחשבבה שניה בתגובה אמפתית של הבנת האכזבה והתנצלות על הצעקה - תוך חידוד המסר והלקח של שמירה על חפצים.

אבל אם זה לא נעשה והילד פנה לאמא בהאשמה שהיא פגעה בו - אז לדעתי האישית זו טעות חינוכית לבקש ממנו עכשיו סליחה או להתנצל - להיפך תביעה כזו לאמא היא כבר סוג של חוצפה וניסיון "לחנך" את האמא. וילד בן 10 לא יחנך את אמא שלו.

אז עכשיו כבר הייתי מטפלת במקום האמא בחיזוק ההיררכיה הברורה מה ילד אומר לאמא ומה לא.

(כמובן לא שמעתי את הנימה בה הילד אמר את הנ"ל ואם זה לא היה בנימת נזיפה קלה או כעס - אלא בנימת שיתוף רגשות [שלא מתאימה לגברברים צעירונים] אז יש כן אופציה לשיתוף רגשות וחידוד ענין שמירת החפצים )

לאן הגענו?

אני חושב שהיה כאן סך הכל דוגמא, לא שבאמת היא התכוונה לקנות טאבלט

חושבים כבר שילד בן עשר לא צריך טאלבט,

לצרינו, יש הרבה חרדים שיש להם כזה,

לי אישית אין אפילו אסמסים,

אבל אתם יודעים לכמה יש???????????
זה הצד הפחות נעים של החיים, לגלות שלא כל החרדים הם כך וכך......

אבל באמת כנראה זו היתה רק דוגמא, אני מאמינה שלאם היית אין טאלבט

בין טאבלט למיני אייפד אייפוד וכו'

החיים יכולים להיות יפים גם בלי כל פלאי הטכנולוגיה

ודווקא בגלל שאני מכירה אותם- אין מצב שאני אקנה משהו כזה.

אפילו לי אין כאלו דברים משוכללים ומודרניים...

הדבר הממוחשב היחיד שיש לי הוא פשוט מחשב... (ומכונת כביסה,ותנור וכל שאר המכשירים שמאז שדחפו להם מחשבים הם הפכו למכשירי זבל)

זה היה הרעיון כמובן.

שמרבית ההצעות חותרות לכך שצריך לשוחח עם הילד כמו בשיחת חברים?

ילד בגובהה העיניים, ולא כמו אל ילד קטן שלא מבין, שזה גם יש כאלה שעושים,

אבל לא לדבר איתו כמו חבר,

ברור שלא!!

תמיד ילד צריך להבין שאתה ההורה, והוא הילד, לא כדי שנוכל לשלוט, אלא כדי שלילד יהיו חיים טובים עם גבולות מיטיבים,

לגבי הטאבלטים- גם אני לא מבינה כלום.............

זו שיחה ראויה להורה עם ילד.

ממתי הורה לא אמור להתנצל על פגיעה בילדו, ולהסביר לו את הטעות אם נפגע?

וכי על חבר צועקים אם נשבר לו משהו שהוא מאד רוצה בו, כי שם במקום לא נכון? לא.

אז איזה היתר יש לעשות כך לילד? אין.  כל ה"היתרים" ביחס לילדים זה מדין חינוך.

אלא שבגלל הקירבה מועדים יותר לטעויות. ואם קורית טעות - מתקנים.

מה הבעיה? אדרבה, אם זה נעשה בכנות ואמיתיות ובאופן מוסבר - זה רק מגדיל את האהבה וגם את משמעת הטבעית.

לא סותר שאח"כ אפשר ברוח טובה גם לייעץ לו איך לשמור להבא.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....