בכלל בלי קשר להודעה הספציפית שלך.

את כתבת בשבועות האחרונים על הניסיונות שלך לקיצור הווסת. חשבתי שאת מנסה להרות.

רציתי לשתף אותך שלי הווסת התארך באופן קבוע ב-6-8 ימים בגלל ההתקן.(במקום 8 ימים התארך ל14-16 ימים)

וזה בהחלט היה בלתי נסבל. וניסיתי שני סוגים .

ברגע שהוצאתי את ההתקן מיד חזר לי הדימום ל7-8 ימים וגם דימום הרבה יותר חלש.

את בטוחה שזה לא קשור אצלך להתקן?

התקצר ביומיים,ל8 ימים, בלי כתמים,

וגם-הכי חשוב:

פעם היה לי שבוע שבו הייתי טהורה! זהו!

עכשיו יש לי שבועיים וחצי שלושה!

הפלגה של 36 ימים בין מחזור למחזור,

התשנו החיים

מה שעדיין מעצבן,

הוא ששבוע לפני מחזור יש לי הרגשות מוזרות, כמו דיכי כזה, עצבנות, רצון לאוכל, הרגשות בנרתיק,

וזה מה זה מעצבן, כי אז אין לי שום חשק להיות עם בעלי, וזה נורא לא נעים...

פתאום עכשיו לא קבלתי, והבדיקה יצאה שלילית, וגם כואב לי, וגם מרגישה נורא,

אז אולי ההתקן זז.

לסרטן צוואר הרחם לא? אוף אז מה עושים????

וגם אני לא רוצה לבלוע כדורים, זה הורס את הגוף......

תתייעצי עם מישהו שמבין ולא בשיחות פורום עם כל מיני אנשים שניזונים משמועות ומחלקי עובדות.

מכון פוע"ה יכולים להיות דוגמה טובה לאנשים שמבינים בתחום וידעו לייעץ על סיכויים מול סיכונים- והכל לפי ההלכה.

יש דוקא מחקרים הפוכים

בכל אופן, אני לוקחת כדורים לתקופות ארוכות (שנתיים-שנתיים וחצי אחרי כל לידה)

וזה מסדר את הגוף מאוד, מפחית כאבי מחזור וכו'

לי אישית זה עזר

גם יודעים בדיוק מתי אסורים, מתי מותרים

המחזור מגיע כמו שעון

קשור באופן ישיר,

והוא אחד שאפשר לסמוך עליו..

כמה הן מסוכנות וכמה חשוב לעשות בדיקות של נוגדי קרישה לפני שמתחילים לקחת אותם.

ושהרופאים מחלקים אותם חופשי ולא שולחים כל אחת לעשות קודם בדיקות.

גם אני ממש פוחדת מגלולות ומעדיפה התקן עם כל הבעיות שהוא גורם.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4499435,00.html

התגובות, שאכן יש דעות שונות,

אבל בתור אחת שמנסה לשמור על אורח חיים בריא מאוד,

ובתור אחת לחצנית או חרדתית או איך שתרצו לקרוא לזה,

אני מספיק מפחדת ממחלות, ולא מתחשק לי לקחת כדור ולפחד עוד יותר מהסקרים,

חוצמזה, אני בדרך כלל לא לוקחת לא אקמול ולא כלום!

מה שמסביר שאני נגד תרופות,

אבל אחרי הלידה הזו הייתי צריכה לקחת משהו , בגלל ההורמונים שהשתוללו ועשו לי בלאגן במצבי הרוח וזה היה נורא וכמובן שלא באשמתי והכדור כמובן מסדר אותם,

אז לא נראה לי שנשים כמוני שלוקחות, ויש המון המון כאלה, יכולות במקביל גם לקחת כדור למניעה, כי זה בטח עושה סלט בגוף.

להתקן יש תקופת הסתגלות ויש בתקופה הזו דימומים שחוזרים ומקשים להיטהר.

 אם מבינים שהתקופה ההתחלתית תהיה ארוכה ולא מנסים לטהר כל כתם , למה שתהיה בעיה.

הבעיות ההלכתיות נוצרות כשמתעקשים להישאר טהורים גם כשיש כתמים.

אני ממש חושבת שלמרות הקושי כן צריך לנסות לטהר כמה שיותר כל כתם.

כמו שכל רב מנסה להתיר כמה שאפשר, ורבנים גדולים יותר לפעמים יש להם יכולת וסמכות להתיר יותר, 

הגישה של היהדות זה כמה שיותר לטהר, כמה שיותר להתאמץ על מנת להתיר אשה לבעלה.

נאמר גם על דוד המלך שהתעסק והשקיע בזה כדי לטהר אשה לבעלה.

זה גם בן אדם לחברו כלפי הבעל, שהרבה פעמים סובל גם כשהאשה יכולה בנחת לחכות עוד שבוע. (ממש לא תמיד, אבל בהחלט הרבה זוגות זה ככה).

בדיוק לכן מביאים לרב גם דברים מביכים, כי הטהרה בין בני זוג כל כך חשובה!

יש לי עוד הרבה מה לומר ולחפור בנושא, לא רוצה להעיק מידי... אצלי זה גם מתקשר לקשר ביננו לה', שרוצה אותנו כמה שיותר טהורים וקרובים אליו, והקשר ביני לבעלי כמראה של הקשר בין עם ישראל לה'... חפירות וכו'..

וכמובן שכשהולכים עם כל דבר לרב זה לא בעיה הלכתית, אלא שאלה הלכתית, שנפתרת ברגע שהרב פוסק ועושים כדבריו. 

הרבה אור!

אצלי כתם הוא תמיד התחלה של משהו , אפילו קצר. אחרי כתם אני עושה בדיקה פנימית ולא לוקחת שום סיכונים בדברים שהם כ"כ חמורים.

אף פעם לא קרה לי שהבדיקה הפנימית היתה לחלוטין נקיה. התקן יכול לגרום לי לדימום חלש ואפילו חד פעמי.

אבל זה דימום שצריך אחריו 5 ימים הפסק טהרה ו 7 נקיים , אלא א"כ זה בתוך 7 נקיים שאז אפשר מיד לעשות הפסק.(ורק אני בסופו של דבר יודעת באמת מה קורה עם הגוף שלי. )וזו אחריות הלכתית כבדה מאוד מאוד.

הרב יכול אולי להתיר את הכתם הבודד אבל אני חייבת לחשוב אם היתה מלווה הרגשה, ואם היה עוד דימום בנרתיק.

אין לי ניסיון עם גלולות. אולי בגלולות קורה שיש כתם בודד לחלוטין ובפנים הכל נקי.

בהדרכת כלות המדריכה שלי הדגישה כמה פעמים לא לעשות בדיקה פנימית אם אין צורך הלכתי בכך, כי בבדיקה פנימית אפילו נקודה קטנטונת של דם אוסרת, לעומת כתם חיצוני שאוסר רק אם הוא על לבן ובגודל מספיק גדול.

[לאחר הלידה היו לי כמה כתמים (אחרי שכבר הייתי טהורה) שלא היו התחלה של שום דבר, אבל אם הייתי עושה בדיקה פנימית היינו נאסרים].

רבנים מומחים בתחום טה"מ מורים לא לעשות בדיקות מיותרות, שלא נדרשת לעשות מתוקף היום (הפסק, שבעה נקיים וכו'),

אם יש כתם, אל "תחמירי" ותבדקי מה קורה שם בפנים! זה לא תפקידך!!! וזה לא שאת מזלזלת באחריות הכבדה שעל כתפייך!!!! לשם כך יש רב שהוא, ורק הוא יפסוק לך לגבי הכתם, ומה לעשות הלאה!!!

המשפט שכתבת, ואני מצטטת: "הבעיות ההלכתיות נוצרות כשמתעקשים להישאר טהורים גם כשיש כתמים"

הוא משפט מעוות מיסודו!!! ההלכה מתעקשת שהאשה תהיה טהורה כל זמן שאפשר, אלא אם יש משהו שמטמא!

זו בדיוק דוגמה לחוסר ידיעה שמביא ל"החמרה" מיותרת ומוטעית!!!!

סליחה שאני אנומימית! מעולם לא כתבתי בפורום זה, (למרות נסיון עשיר בתחום...) לא יכולתי שלא להגיב...

שאלו יהיו כל עוונותי. הלוואי! 

עדיין איני יכולה לטמון את ראשי בחול כשאני יודעת מניסיון שכתם מעיד אצלי על משהו פנימי.

אשריכן שאתן מחמירות ממני בשלום בית. 

וגם לא קדושה יתירה - אלא סתם עבירה ויצר הרע.

גם לבדוק בפנים מתי שרב וההלכה אומרים שאין צורך - זו ממש לא החמרה...

כל כך הרבה דינים נכתבו על כתמים - וכל כך התורה השקיעה שאישה לא תאסור את עצמה סתם ככה וכתם עד גודל גריס לא מטמא ובגד צבעוני לא מטמא-

זאת אומרת שרצון השם יתברך שנכתב בתורתו הוא שאישה לא תעשה בדיקה פנימית כדי לאסור את עצמה - אם אין לה הרגשה של ווסת או כתם מטמא.

ברור שאם יש כתם - יש צורך לבדוק אם היתה הרגשה בדיוק לפי דיני ההלכה - אבל בדיוק בשביל זה יש לנו רבנים שיורו מתי לעשות בדיקה פנימית ומתי לא.

גם לי היתה התחושה מאד קשה ומוזרה - מצד אחד אנחנו כל כך נזהרים ושומרים 7 נקיים לגמרי וטובלים אחרי כל כך הרבה הכנות וזהירות שחס ושלום לא נעבור על איסור כרת - ומצד שני מצווים להתעלם מכתמים אם לא היתה הרגשה (או שיש ספק שהיתה הרגשה) ובד מטמא וגודל מתאים.

מי שבאמת מתאמצת ורוצה לשמור על הטהרה והולכת תמיד לשאול רב ומתאמצת לדעת אם היתה הרגשה או לא - "רגלי חסידיו ישמור" - אם באמת מדובר בדימום בעייתי מתוך הרחם - השם יתברך יביא לה מיד את ההוכחה המתאימה שהיא אינה טהורה - אם בכתם אסור ואם בהרגשה לא טהורה.

ומקובלנו שהשומע מפי חכמים אינו נכשל לעולם--

מיד אחרי החתונה,מדריכת כלות אמרה לי כשיש הרגשה אז לבדוק  וצריך לעשות את זה 3 פעמים, כל פעם שיש הרגשה  בודקים ואם הכל בסדר, אז יותר לא מסתמכים על הרגשה, כי אחרי חזקה של 3 פעמים שהיתה הרגשה ולא היה כלום,אז אין הסתמכות על הרגשה.

ככה זכור לי ?לא? כי מאז שנים , אני בכלל לא מתיחסת להרגשה. אלא רק אם יש כתם חיצוני.

הרגשה זה דאורייתא או ספק דאורתייא,

כתם זה דרבנן לגמרי!!!

ההרגשה שלהם, ז"א כשעמדו לקבל מחזור הרגישו וכך זה היה.

היום כוון שהגוף יותר חלש לא תמיד הרגשה שעומדים לקבל, באמת באותו הרגע יוצא דם וזה מטמא,

ובשביל שאישה לא תאסור את עצמה סתם ע"פ הרגשה.

לכן לי אמרו, שמיד בתחילת הנשואים, כשיש הרגשה בודקים 3 פעמים עם עד, ואם העד יוצא נקי, אז יותר כשיש הרגשה שמקבלים מחזור להתיחס לכך כאילו לא קיבלו, עד שלא רואים ממש דם

מכוון שכבר חיזקת 3 פעמים את ההרגשה שהיא בעצם לא נכונה, ולא היה דם.

מה אני היחדיה ששמעתי על זה?

שאחרי החתונה צריך לעשות חזקת נקיות להרגשות

ובזה גמרת איתן...

הכוונה היא להרגשה של פתיחת הרחם, שפעם נשים היו חוות, ובימינו היא לא קיימת,

או להרגשה קבועה שנלווית לקבלת מחזור אצל אשה מסויימת,

כדי לשלול הרגשה כזו, כשהיא לא קבועה, יש לבדוק שלוש פעמים מיד עם ההרגשה, ולגלות עד נקי.

וההרגשות הללו הן לפעמים ממש קלות וצריך להיות מודעות גם להן.

ותקנו אותי אם אני טועה , אבל חזקה אמנם נקבעת ב-3 פעמים ברצף, אבל לעקירת חזקה מספיקה פעם אחת של הרגשה שכן היתה מלווה בדם.

בקיצור לא כ"כ פשוט להקל בזה ולכתוב שמאז שבדקתי 3 פעמים, אני לא שמה לב יותר להרגשות.

ואני אגב אנונימית אחרת 

גם הרגשה.

לא דיברתי על דיני הרגשות באופן כללי אלא רק ספיציפית כשיש גם כתם.

מה שכתבת נכון כללית לגבי הרגשות לחות שאנו מכירות היום שקורות לאישה הן במחזור והן לא... ואינן סימן בדוק למחזור.

אבל אם יש כתם - גם הרגשה רגילה גוררת צורך בבדיקה פנימית.

כשיש כתם, אלי זה בחלט הידור אבל לא חובה לבדוק פנימית.. בפרט כשיודעים שיש דבר שגורם לדימום כמו התקן. בהחלט זכור לי שרב הורה כך. הוא אמר שזה לא חובה אבל הידור...

בכל מקרה כמובן כמו שכתבתן לשאול רב!!

אז זה מהודר לבדוק.

אם רב אומר שאין צורך לבדוק כלל.  אז זה לא מהודר לבדוק אלא בדיוק להיפך..

לכן בכתמים שואלים רב!!

אם את יודעת בכמעט וודאות שאחרי כתם יופיע דימום. צריך לחשוש גם מכתמים.

אבל אם לפעמים מופיע דימום אחרי כתם ולפעמים לא. ממש ממש לא כדאי לעשות בדיקה מיד אחרי שראית את הכתם. יש סבירות גבוהה שהבדיקה תהיה לא נקיה, כי לוקח למקום זמן להתנקות, גם אחרי כתם (אני לא מדברת על הרחם עצמו, אלא על הנרתיק, שם הפרשה יכולה להשאיר עקבות לכמה שעות אחרי שההפרשה עצמה יצאה מהרחם).

בכל מקרה, אם אישה מכירה את עצמה, ויודעת שאחרי כתם יופיע דימום, היא צריכה לשאול על כך מורה הוראה. מה לעשות במקרה שבו יש כתם.

בהצלחה רבה!

לא טועה בכלל

רוב הפוסקים אומרים שראוי לבדוק!! נכון לא חייבים אבל ראוי

וכן זה פותר הרבה בעיות - כדוגמא שהייתם ביחד ופתאום יש דם ואז זה נקרא תשמיש בנידה ...

אז נכון מכון פועה אומרים לחכות 24 שעות ובכל אופן לא בכל כתם ותלוי מה הגודל שלו

בקיצור הדברים מורכבים וכל אחד ינהג כפי שרבותיו אומרים לו אבל אל תתקפו אותה

גורם ל - דימומים ארוכים,שיבושים הורמונליים,הריונות חוץ רחמיים,דלקות וזיהומים ברחם,דלקות וזיהומים באגן ....

הוא גוף זר שיושב בתוך הגוף שלך!!

ולא , אין לי אישית משהו נגד התקן. אני דווקא חושבת שהוא אמצעי מניעה בטוח למדי.

פשוט הפכת את הגלולות ל"הורסות את הגוף" ומביאות סרטן - שזו הצפה והדגשה של עליה קלה וזניחה של הסיכון הסטטיסטי ללקות בסרטן - משהו שיש עוד מאות סוגי תרופות ומאכלים שעושים - והם עדיין לא נחשבים "מסרטנים" כלל וכלל.

זה כזה זניח העליה הסטטיסטית שבקושי סופרים אותה....

אז הדגמתי לך איך זה נראה כשמציפים ומחדדים את כל סיכוני ההתקן בצורה כזו זוועתית...

התקן לא גורם להריונות חוץ רחמיים, אלא שהוא לא מונע אותם, והסיכון להריון חוץ רחמי זהה עם ההתקן ובלעדיו.

אם מתרחש ביוץ בכל זאת למרות שההתקן אמור למנוע את הביוץ-

אז בגלל ההתקן יהיה להריון קשה יותר להכנס לרחם - וההריון יתפתח בהרבה מקרים בחצוצרה ולא ברחם...

לא עלינו. אך יש לזכור שמדובר בתופעה נדירה יחסית כי ההתקן מגן מביוץ ב-98 אחוז מהמקרים. ורק ב-50 אחוז מהמקרים ההריון יתפתח מחוץ לרחם... כך שמדובר בסיכון נמוך מאד... (אבל יותר גבוה מעליית האחוז הסטטיסטי של סרטן מגלולות)

התקן לא הורמונלי לא מונע ביוץ.

המערכת ההורמונלית מתפקדת בגוף כרגיל.

ההתקן מונע הפריה- מסלילי הנחושת שהוא מיוצר שמפרישים חומר שפוגע באיכות הזרע

ואם בכל זאת הייתה הפריה ההתקן שהוא גוף זר ברחם לא מאפשר את ההשתרשות כי הרחם כבר "תפוס" ואז הסיכויים להריון חוץ רחמי עולים מאשר בלי התקן.

אולי התכוונת שהתרחשה הפריה למרות  שההתקן מונע אותה?

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

זה שלב בירוקרטי, לא מהותי. הרופא לא יכול להוציא הפניה למי שפיר, רק ליעוץ גנטי, אז הולכים ליעוץ ושם מוציאים לך הפניה למי שפיר. ככה הסבירו לי בזמנו.

אבל בפעם אחרת שעשיתי בגלל גיל ולא בגללל סיכון למום אז עשיתי יעוץ בפגישה וירטואלית כזה רק לסמן וי. וגם כדי לבחור מה אנחנו רוצים לבדוק ומה לא

אם בכל מקרה לא תעשי, אז אין מה לעשות יעוץ.

אני עוד מתלבטת אבל אם כן אלך פרטי. 

זה מה שיגידו לך

אבל רק אחרי זה הקופה תממן לך את המי שפיר 

זה בעיקר בירוקרטי.

בתוצאות לסיכון גבוה בסקר שליש ראשון או שני, בכל אופן יפנו למי שפיר.

זה משמעותי בעיקר לעניין הזכאות לתשלום מהקופה, ויש מקומות שבהם מחייבים ייעוץ גנטי לפני מי שפיר.

אגב, יש בתי חולים שבהם אפשר לקבוע את הייעוץ לפני הבדיקה עצמה, וזה חוסך לך

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...

ראיתי מנסיוני שכשאמא מביאה הם בוכים וכשאבא או מישהו אחר הם נפרדים בקלות יותר.

בהצלחה בהחלטות

אבל את מכירה את הילד שלך ואנשי הצוות הגי טוב כמובן. הוא בוכה רק בכניסה או גם במשך היום?

אם זה בכי של דקה בפרידה ונרגע נראה לי שעדיף עם חברים

הוא גדול מדי בשביל הקודמת לדעתי וכנראה ישתעמם

החברים מהגן יהוו לו עוגן

ואם זה מנחם גם הבת שלי הייתה בוכה בכניסה לגן הרבה. תכף מסיימת כיתה א וב"ה כבר לא. הפרידה קשה להם וצריך להכיל

♥️

יש לנו בסלון גם שולחן כתיבה, שמשמש לאחסון ולא עובדים עליו.

זה פשוט לא נצרך

הילדים שלי אמנם לא מרבים להכין שיעורי בית, אבל אם כן עושים את זה - אז זה בסלון/פינת אוכל.

ואני חושבת שזה מבורך.. חוץ מהפן הפרקטי שאני זמינה יותר לעזור להם, אחרי צהריים זה הזמן שלנו יחד, אצלנו חדרי השינה כשמם כן הם. משמשים בעיקר בלילה.

אצל הבת שלי, מביאים לכיתה את כל הספרים והמחברות בתחילת השנה ושומרים שם.

מביאים הביתה רק כשיש שיעורי בית או כשמסיימים ספר.

אצל הבן שלי שומרים את הספרים שלא בשימוש בבית, וכל פעם מביאים לכיתה ספר חדש שמתחילים.

צריך שיהיה מקום למכשירי כתיבה ומחברות ספייר, שיהיו עוד למקרה הצורך.

זה תלוי כמה אתם קונים מראש, וכמה תוך כדי השנה.

לנו יש סלסלה עם כל הציוד. בינתיים זה מספיק לשני ילדים.

יש לי מדף בארון לכלי כתיבה ספייר ומחברות וכד' של כל המשפחה 

ואין שולחן כתיבה בחדר אלא כולם עובדים בסלון, גם הגדולות כולל תיכוניסטיות אוהבות לשבת בסלון ולעבוד

על הרצפה \ שולחן אוכל.

מבחינתנו פינת עבודה מיוחדת זה מיותר.

גם ככה בכיתה א' הם יצטרכו ליווי צמוד ממך בשיעורי הבית, אז זה הכי נוח.

לדעתי כדאי מדף למחברות ולספרים, ומגירה עבורך למכשירי כתיבה ומשם כל פעם תתני להם (כל הזמן חסר משהו בקלמר)

קנינו לה כשהתחילה כיתה א'. אחר כך הבנו שבגיל הזה ממש אין צורך בשולחן כתיבה, כי נוח להם יותר לעבוד בסלון ליד אמא ולהיעזר בה...

אצלנו לבנים כמעט אין שיעורי בית בגיל הבוגר. בגיל הצעיר הם עובדים בסלון.

לבת השנייה יש שולחן מתקפל קטנטן ליד המיטה, ולבת השלישית (בכיתה א') יש שולחן ילדים מעץ שבעלי בנה לה פעם. היא דווקא אוהבת לפעמים לעבוד בו, לאו דווקא על שיעורי בית אבל גם עליהם. אבל היא חריגה לגילה...

אז לא צריך לקנות שולחן כתיבה (ואם קונים, אז אפשר לקנות אחד רחב), כן כדאי לחשוב כבר עכשיו איפה יאוחסנו הספרים והילקוטים שלהם (במקום שבהישג ידם).

הבת שבכיתה ז לפעמים יושבת לעבוד לבד בחדר.

לפני זה, זה לא רלוונטי לדעתי

זה לא באמת כיף להם לשבת בחדר לבד

וגם בכיתה א לא עובדים ככ הרבה זמן רצוף בישיבה במקום אחד

שולחן מסודר וכיסא וכו מעצמלה
בפועל- עבדו רק בשולחן בפינת האוכל.
עם הקטנים יותר שעכשיו בבית הספר, אין לנו מכתבה. הכל בפינת אוכל.
יש להם רק מדפים מסודרים לספרים ומחברות...

ומגירות אישיות

אבל

שיעורי בית הן אוהבות להכין בשולחן של פינת האוכל (קניתי מפה שקופה-שעוונית, שמיועדת להכנת ש"ב ויצירות)

בגלל שהן שתיים ורוצות להרגיש שאני נמצאת עם שתיהן, יותר נח להן וגם לי בשולחן האוכל.

אבל באמת הקטנים יותר שצריכים עזרה בשיעורים כן יושבים בסלון

רק לקראת כיתות ט-י הילדים עברו ללמוד בחדרים.

עד אז- רק בסלון.

אז בעיני מיותר לכיתה א'.

אחסון ספרי לימוד- אני גם מפנה לכל ילד מדף בסלון (מאחורי דלת, כי זה מתבלגן...).

שם שמים ספרים שלא בשימוש, מחברות ספייר, וכל מיני דפים במצב ביניים (כמו הטבלה של 'מבצע פסח' במהלך החופשה).

אני אוהבת שזה בסלון ונגיש, כי זה מקל עלי לארגן איתם יחד מערכת (בתחילת היסודי זה מאתגר לבד), ולדחוך לשם פריטים שונים ששייים להם ומסתובבים בסלון.

עם מדפים לספרי לימוד ומגירות לקישקושים וכלי כתיבה

אני רוב הזמן נהננתי ללמוד על הרצפה בחדר עד לכיתה ז

ואחותי היתה במטבח/סלון , היתה צריכה עזרה או נהננתה מהרעש

בכיתה א הבן שלי היה צריך אותי ממש צמוד ולכן היה הכי נוח בספה או במטבח

בכיתה ב בקושי שב וגם אז זה קריאה או טיפה דפי עבודה והוא במטבח או בספה 

אז יש ילדים שיותר צרכים שקט ויש את אלה שתמיד יהיו בסלון. יסודי ממש אין צורך.

יש שולחן מטבח, סלון, שולחן יצירות קטן, רצפה, כל אחד מתיישב איפה שהוא רוצה. בכתה א' זה בגדול בעיקר תרגול קריאה אז זורם לגמרי בספה.

יותר תחשבו על מקום לחוברות, תיקים, כלי כתיבה שאפשר לקחת כשחסר. 

לא הלכתי להתאמה חוזרת (לא לוקחת אחריות כמובן)

כן אני מוודאת כל פעם שאני מכניסה את הדיאםרגמה שצוואר הרחם מכוסה ושהיא יציבה.

הלכתי לפגישת התאמה אחרי לידה, זה היה זול יותר כי התאמה ראשונה עשיתי אצל מישיהי שעושה ב2 פגישות,

תכלס לעתיד יכול להיות שלא אלך. היא בדקה מה שאני בודקת בעצמי כמעט (כן עברה גם על כל ההיקף ואני לא מצליחה לעבור ממש על הכל) ולא כמו המתאמת הראשונה שלי שממש עשתה התאמה הרבה יותר מקיפה.

1. לא

2. לא יודעת, אבל אחרי לידות תמיד ביקשתי מהרופאה שתבדוק אם זה עדיין מתאים ואף פעם לא השתנתה במידה למרות שעליתי וירדתי הרבה במהלך השנים

3. אף פעם לא הלכתי למתאמת שעלתה כסף, רק רופאה בקופה.

לרצפת האגן ודרך כללית מושלם אפשר לקבל החזר

היא מהרצליה

אם מעניין אותך תכתבי לי באישי

לא הלכתי

לוקחים סכום מופחת

תלכי על מיינקס, זו דיאפרגמה טובה בפער מהאחרות

אמרה לי את זה המתאמת והרגשתי בעצמי

תקשיבי זה נשמע סכום עהק אבל לרוב זו השקעה חד פעמית

ושווה את ההשקעה בגוף כדי להיות בלי הורמונים...

אבל אל תלמדי ממני

1. לא

התאמתי לראשונה לפני 9 שנים ו4 לידות, מאז לא התאמתי שוב. משתמשת באותה דיאפרגמה.

3. בטוח שלא.

לא בגלל הדיאפרגמה.

מותק של ילדים, אגב.

שאני פה בזכות זה שאמא שלי לא הלכה להתאים😅

אז אם זה לא בתכנון שלך כרגע הייתי ממליצה לך בחום להתאים שוב ליתר בטחון

ותודה להוריי שהביאוני עד הלום😂

זה באמת החסרונות המשמעותיים של דיאפרגמה שאני מרגישה שלא מספיק נותנים עליו את הדעת, כי הרבה מאוד נשים עולות ויורדות בטווח של ארבע קילו לכאן ולכאן.

אני אישית ממש נדנד בהנקה וזה וואחד חיסרון!!

השתנתה לי המידה פעמיים

תלוי במתאמת

לא כמו אבל לא זול בכלל ממש סכום ואז את גם צריכה לקנות דיאפרגמה חדשה!🤦 קיצור סיוט

בגלל המשקל?

היית בודקת כל פעם כשאת מכניסה עד כמה שאת יכולה לבדוק בעצמך?

היא התחילה ללחוץ ושאלתי את המתאמת והיא ענתה שהמידה כנראה השתנתה..

התאמתי ממש אחרי הלידה ואז תשעה חודשים בערך אחרי רצםת האגן התחזקה והמידה השתנתה