זה יעבור..

2. (זו הסיבה העיקרית שבגללה הגבתי..רחמנות עליה..) לתת גם לקטנה, בוודאי.

[ ואולי בהקשר זה: "לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים"...  זה לא שלב שאת אומרת: את מקבל פרס על זה ואת על זה..]

3. בנוגע ל"מובנות הדיבור", השאלה אם זו בעיה חריגה. כי באופן רגיל, למה "ללחוץ" עם דיבור. דיבור זה דבר עדין, מבטא משהו מבפנים. אפשר לעודד מידי פעם. לשקף פה ושם אופן נכון של ההגיה. לא לעשות מזה מידי "בית ספר". לענ"ד.

בעקרון יש ילדים שיכולים להיגמל בגיל הזה או להתנסות. אם גדולה מקבלת אז למה לא לתת גם לקטנה?

למרות שאני לא חושבת שזה היה נכון בכלל להתחיל עם פרסים בעניין הזה

ובקשר לדיבור אולי להתייעץ עם מומחה? האם שומעת טוב?

מחלקים גם לקטן, ואם יש חברים בבית גם להם, 

אבל הגדול מחלק, ולכולם ברור שהם מקבלים בזכות שהוא עשה כך וכך, וזה נהפך לחגיגה סביבו...

דן- "לא ישנה אדם את בנו בין הבנים"- מאיפה זה? זה זכור לי ממש במעורפל.

יש עוד הנחיות במקום שממנו זה הגיע? מעניין אותי לדעת.

בכל אופן, לא נתתי לקטנה כי חבל לי לקנות משהו זול בשקל שלא מחזיק מעמד לאורך זמן. אבל כנראה אעשה את זה בכל זאת

לגבי הדיבור- לדעתי זה חריג. כל מילה בפני עצמה ניתנת להבנה (אם אין בה צלילים שהבת שלי לא יודעת להגות), אבל כמה מילים ביחד- לפעמים אפילו אני לא מבינה מה היא אמרה, גם כשהיא חוזרת על זה. הדיבור יכול להיות מאוד לא ברור. זה מקשה עליה מאוד גם מבחינה חברתית, ולכן חשוב לי לעזור לה.

וזה אכן בטיפול.

אשמח לתשובות לגבי השאלה למעלה.

שוב תודה רבה!

מדרש חכמים על יעקב אבינו וכתונת יוסף. לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים שהרי בשביל משקל 2 סלעים מילת (משי) שנתן יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

ודברי חכמינו ז"ל מלאים מ"תובנות" עמוקות לגבי התייחסות לילדים ובכלל לבני אדם.

לקטנה לא איכפת משהו בשקל.. יש ילדים שבכלל העטיפה הרבה יותר מעניינת אותם מהמתנה. העיקר שנתת משהו, בחיוך, והיא הרגישה שזה מענין ובשבילה... "צומי" ואהבה..

לגבי הדיבור, אם היא בטיפול (קלינאית תקשורת, אני מניח) זה טוב. מן הסתם יש להם הנחיות מתאימות. ולהוסיף שכל ישר ו"תחושת" הילדה, שיש להורים. מסתבר שתרגילים "בכיף" עם חיזוקים אכן טובים. בצירוף "חיזוקים" גם לדברים שאינם קשורים לכך (לא רק מהבעיה הזאת מרוויחים משהו..). העיקר לא להעצים את הבעיה ע"י "כרכור" מיוחד מסביב, והבעת חשש-יתר שהיא תרגיש בו איכשהו..

באמת יש הרבה הנהגות בחז"ל. התכוונתי לשאול- האם יש ספרון כלשהו שבו הכל מלוקט, או שפשוט צריך לקרוא יותר מדרשים ומסכת אבות?

תודה על הסבת תשומת הלב לכך שלא נעצים את הבעיה. חשוב.

אגב, עוד שאלה- מה אם דווקא לקטנה מגיע פרס ולגדולה (שהיא לא מאוד גדולה, 3.5) לא? לתת גם לה?

האם תמיד לתת לכל ילד משהו קטן? אם לא, מאיזה גיל לא?

תודה רבה.

מחז"ל. יש ספרים שליקטו הדרכות בעייני חינוך.

אני לא מכיר הכל "מבפנים" אז לא רוצה להמליץ על מה שאינני יודע. וגם צריך להבחין בין הגילאים השונים.

אבל ככלל, כמה שאנחנו מוקרנים יותר מההדרכות המידותיות של רבותינו - ראשונים ואחרונים - מהנהגותיהם, בכלל מהעומק של ההסתכלות האמונית, בפרט על האדם מישראל, זה גם עוזר מאד לכך.  לאו דווקא כ"תחליף" למחשבה/התייעצות בעניינים ספציפיים - אבל לגמרי כמייסדי גישה.

אישית, מההנהגות של הרצי"ה זצ"ל והדרכותיו בענייני חינוך, למדתי הרבה מאד ("בסבלנות משיגים הכל" - משפט של הרצי"ה אחרי סדרת שאלות של מישהו לגבי ילדיו הקטנים, כשעל על אחת ענה: "צריך סבלנות.." בסוף ההוא שאל: "הרב, הכל סבלנות"?.. ענה הרב: "בסבלנות משיגים הכל")

ב"שמירת שבת כהלכתה" הישן יש בסוף קובץ בהלכות חינוך (הגילאים לכל שלב וכו').

יש ספר קטן בכמותו וחשוב באיכותו של הרב שלמה וולבה זצ"ל "זריעה ובנין בחינוך". חשוב מאד לחינוך בדרכי נועם בזמננו.

ועוד.

לגבי הפרסים - לענ"ד לפי ה"חוש"..  כל מקרה לגופו. אם רואים שבעיני הגדולה זה לא "נחשב" שנתנו לקטנה, אין בעיה. אם רואים שהיא "מסתכלת" אז לדאוג גם לה ("עכשיו משהו לך שאת אחות כזו טובה"...)

בשלב מסוים, ילדים מתרגלים שלכל אחד יש את הדבר שמחזקים אצלו; ואז לא כ"כ שמים לב מה עם השני. כי גם הם מקבלים על שלהם. פשוט, צריך תחושה.

והציעו פה רעיון יפה שכאשר מדובר בילדים רכים, ה"זוכה" מחלק גם לכולם. כולם שמחים - והוא חשוב. כמובן, צריך שגם הם יהיו "חשובים" בזמנם..

[בגני ילדים, צריך מאד לשים לב שכולם יקבלו לענ"ד. בין אם באותה פעם, בין אם באופן שאומרים לילדים שאנחנו מחלקים כל פעם לחלק - ובסוף כולם יקבלו. איך מרגיש ילד שהאחרים מקבלים פרסים/כיבוד בקביעות והוא לא. ומה זה עושה לתדמית העצמית שלו]

אנחנו בגמילה נתנו שוקוצ'יפס. לנגמל נתנו יותר (4 או 5) ולאחים שלו אחד או שנים וביקשנו שהגמול יחלק להם.

היתרון בשוקוצ'יפס שהם אוהבים את זה וזה לא יקר ואפשר לחלק לכל מי שנמצא שישתתף בחגיגה שיש לנו ילד גדול בבית

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....