תראי, אני לא חולה

וקשה לומר שאני נורמלי...

מי אמר שחייבים להיות נורמלי?

אולי נעיף את הנורמליות הזאת לכל הרוחות, ונעשה מה שבא לנו?

אוף!

ולא הבנתי מה הקשר של אמא שלך נושא הדייטים? היא חושבת שתתחתני עם מי שהיא תבחר?

נניח שהבחירות שלך לא נורמליות, אז מה? זאת את, וזה את שצריכה לבחור

ואם את בוחרת כך כנראה שזה מה שטוב לך.

לא ברור!

זה להפסיק לשקוע ולהתעסק איתן כל הזמן...

כשאדם נכנס לדיכאון, אם הוא כל הזמן יסתובב סביב זה, הוא לא יתרפא אף פעם, והמצב רק יחמיר.

לדעתי צריך לחיות חיים כמה שיותר רגילים, עם שמירה מסויימת על מודעות למצב.

בד"כ במחלות נפש, ובמחלות קשות בכלל, ההתעסקות סביב המחלה => עצבות, וכשיש עצבות => החמרה במחלה.

תהיי אופטימית, תאמיני שאפשר לצאת מזה, וגם יש לא מעט אנשים שהצליחו לצאת מזה.

תתמקדי בטוב, תשמחי, תאמיני בה' שכל מה שה' עושה הכל לטובה.

ובע"ה נזכה לשמוע ממך בשורות טובות!

אני ממש מזדהה איתך מצד אחד, וממש מבין את הרצון שלך לפרוק.

ומצד שני אני חושב, שבהתעסקות היומיומית שלך סביב המצב שנקלעת אליו. במקום לנסות להמשיך הלאה, את רק מזיקה לעצמך.

לגבי מה שכתבת שאת לא נורמלית,

ההגדרה המדוייקת של "נורמלי", זה ממוצע +/- סטיית תקן.

מכיוון שלכל אדם באשר הוא, יש שגעונות כאלו ואחרים, ואין אפשרות אנושית לחשב את הממוצע.

אז צריך סטיית תקן מאד מאד חזקה, כדי לא להיות נורמלי.

אז נראה לי, שכל עוד את מסוגלת לחיות בחברה, ומסוגלת בסה"כ לחיות חיים תקינים, את לא יוצאת מגדר הנורמליות.

יש לך רק בעיה מסויימת שכדאי ומומלץ לטפל בה.

זה יכול להיות דבר טוב, ומקום לפורקן, או לכל מיני תהליכים אחרים.

אני רק חושב שבשבילך, כדי לא לקיים את המשוואה שכתבתי לעיל:

ההתעסקות מרובה סביב המחלה => עצבות, וכשיש עצבות => החמרה במחלה.

כדאי לך לא לשקוע כל הזמן במחשבות על המחלה, לא צריך לשאול כל הזמן את החברות שלך וכד' אם את מתנהגת נורמלי.

וזה גם לא טוב להתייחס אל עצמך כאל אדם לא נורמלי, המחשבה הזאת רק תמנע ממך להתרפא.

נסי להתרכז בטוב, בחיים שלך מעבר למחלה, למלא את החיים שלך במשמעות (זה יכול להיות לעבוד בעבודה אינטנסיבית, או להרים פרויקט גדול וכד' - דברים חיוביים שיעסיקו את המוח שלך. וכשהמוח שלך יהיה מלא במחשבות חיוביות, אז המחשבות השליליות כבר ידחקו מעצמן לפינה).

מצד שני לשמור על מודעות למחלה, ולא להזניח אותה, ולטפל בה בכלים הרפואיים האפשריים.

(וגם לא להשקיע כוחות בהתכחשות, זה בד"כ מבזבז המון כוחות לשוא. אבל זה כבר שלב שנראה שעברת אותו.)

כנראה שהיא עושה את מה שהכי טוב לה.

בכל מקרה, אי אפשר להגיד לאדם להפסיק להתעסק עם משהו שהוא חלק ממנו, חלק מהחיים שלו. מחלה, בעיקר נפשית אופפת את האדם כל היום, כמו מן כאב כרוני שלא עוזב , אבל בנפש.  ולא עוזר להגיד לו לשכוח ממנה. כפי שזה משתמע מהכתוב, היא דווקא כן ממלאת את החיים שלה במשמעות. ואגב, "להעסיק את המוח" לא תמיד טוב לאנשים עם קושי נפשי. לחץ ועומס לעיתים מחמירים את המצב. לפעמים זה לא עובד כמו אצל אנשים רגילים שעומס מרחיק מהם מחשבות שלא נוח להם איתן, זה עלול לגרום גם לפעולה הפוכה.. זה מאוד אינדיוידואלי, כל אדם צריך לעשות בדיוק מה שטוב לו. כנראה שזה הכי טוב בשבילה.

מקווה שלא חירטטטי יותר מידי 

לא כתבתי שהיא צריכה לשכוח מהמחלה, אלא שלא תשתקע בה ותסובב את חייה כל הזמן סביבה. ולשמור על מודעות למחלה.

ולא כתבתי שהיא צריכה להיכנס ללחץ ועומס, אלא שתמלא את החיים שלה במשמעות ובמחשבות חיוביות.

אם לא שמת-לב, כתבתי בסוגריים דוגמאות לפתרונות, ולא מה היא צריכה לעשות.

וגם בעצבות יש רמות, מ-לא שמח ועד דיכאון עמוק. אז גם אם אין אפשרות שלא תהיה עצבות, צריך לשאוף שזה לא יגרר לדיכאון.

ודרך אגב, מחלות נפש הרבה פעמים פועלות כמו נמק. שבנמק, התאים בגוף מתחילים להרוג את עצמם.

כך גם לא מעט מחלות-נפש גורמות לנטיה אובדנית אצל האדם. (לאו דווקא במכה אחת, זה יכול להתחיל בין השאר בשקיעה במחלה, ומשם לאפתיות, ומשם לדיכאון וכו' וכו')

והדרך להתרפא תהיה ע"י עזרה ותמיכה מבחוץ, כך שלא תמיד חולה-נפש יודע מה טוב לעצמו.

אני חוזרת בי.

קשה לפרוץ ולהיות ייחודיים ולבטא את מי שאת כאשר את לא בטוחה מה גבול הטעם הטוב, מה מותר ומה אסור...

אני כ"כ מעריכה אותך על ההתמודדות הזאת!

את מבטאת את הקושי שלך בצורה כ"כ בהירה.

לשבת עם אמא שלך ולהסביר לה את הקושי (או לכתוב לה...) לא יעזור?

בהצלחה!

גם ככה יש לך מספיק אתגרים בחיים

ונשמע לי שההערות של אמא שלך רק פוגעות לך בבטחון ובתחושת האימון בכוחות שלך

כמובן,ברור לי שהיא לא עושה זאת מכוונה רעה

הכל מאהבה ודאגה

אולי תוכלי למצוא זמן רגוע

ולהסביר לה בעדינות שהמשפטים האלה רק מחלישים אותך

המון כוחות!!

זה רק מזיק. אפילו אם ייאמר משהו נכון על-ידה - אבל הנזק שבחשש התמידי שמשהו לא נכון, וגם בהחלשה, הוא גדול מידי.

אל תקשיבי למה שהיא אומרת "את לא רגילה" - זה גרוע וחמור. 

ב. אחר כך - להתייחס לכל הערה שלה כאילו "מישהו אחר" אמר. כלומר: בהיות שיכול להיות שמתוך דרישת טובתך היא תגיד משהו אמיתי, אז את צריכה קודם כל לנטרל את זה ש"היא" אמרה, כי זה כבר לחץ..  אלא לחכות קצת, ואח"כ לחשוב על דבריה מצד עצם האמירה, כאילו, נניח, קראת באיזה מקום אמירה כזו - ואז להחליט. או בעצמך או בהתייעצות עם אנשים אמינים.

ג. תגבירי את הביטחון העצמי. מה שאת חושבת הוא לא "רע" או "משוגע". צריך עולם ערכי ברור: גבולות הלכה, תפיסה תורנית, שאותם לא עוברים בשום אופן - כבר יש "עולם נורמלי". אחר כך, את חייבת להאמין שיש לך גם תחושות בריאות, נורמליות, מתוך עצמך. "מישהו מוצא חן בעינייך" לא כי הוא מצא חן בעיני מישהי אחרת.. זאת אומרת, את לא רק "מחקה" אלא חשה מתוך עצמך. תאמיני בזה. בחברות תיעזרי כדי לבקר את ההרגשות וכו', אבל לא מתוך אי אמון ביושר הרגשותייך/ מחשבותייך הנורמליות.

תאמיני בעצמך - בצד הלימוד התמידי, ככל אדם, איך ראוי לנהוג וכו' - ותגלי יותר את עצמך.

זהירות - זה גם לא לפחד יותר מידי.

שהוא אמנם די בסדר

אבל אבא שלו ממש לא

והוא כל הזמן פוחד שמשהו לא בסדר אצלו ומכלה אנרגיות בלהיות נורמלי 

ובלפחד שהוא לא נורמלי

וזה עצמו הופך אותו לקצת לא נורמלי....

ומאחלת לך הרבה הצלחה ורק טוב.

כמו שכתבו כאן כולם -  הייתי קצת מנתקת את אמא מנושא הפגישות. איך?

פשוט לא לשתף אותה.. (אלא משהו אחר במקומה, בכל זאת שידעו איפה את נמצאת. לדעתי כל אחת צריכה לדאוג שמשהו ידע על פגישה שלה). יש הרבה שלא משתפות את ההורים בכל פגישה. אני בכלל לא הייתי מרגישה נח לספר לאמא שלי על משהו שמוצא חן בעיני (זה אישי כמובן). רק מדי פעם מעדכנת בהתקדמות. תבחרי את המינון שמתאים לך לשתף.

שתזכי לבשר בשורות טובות!

יקירתי, את נשמעת כל כך הגיונית וברורה ! למרבה הצער, מה שאת מתארת, זה סימפטום קלאסי של סכיזופרניה. ברור, על כן, מדוע אמך דואגת לך. אבל, מצד שני, יש היום תרופות שמטפלות במצב הזה. מצד שלישי, אם המצב לא כל כך קשה, ואת יכולה להתמודד איתו, אז עדיף לא לקחת תרופות כי לתרופות יש, לפעמים, תופעות לוואי לא רצויות.

באמריקה ישנו מתימטיקאי ידוע שחולה בסכיזופרניה, והיה מאושפז בעבר, אבל הוא למד להתעלם מהקולות בתוך הראש שלו. הוא אומר לעצמו: "זה לא אמיתי. הקולות האלה הם המחלה." והוא פשוט מתעלם מהקולות האלה וחי חיים נורמליים. ראיתי ראיון איתו לפני כמה שנים בטלויזיה הציבורית הלוא מסחרית [P.B.S] . תהיי בריאה ותרגישי טוב! בהצלחה.

אנשים תיזהרו לפני שאתם מאבחנים מישהו...

רק פסיכאטר יכול לקבוע שמישהו חולה בסיכוזופרניה וגם זה רק אחרי בדיקה.

תיזהרו לפני שאתם קובעים דברים! 

(מה גם שהבחורה אומרת שהיא כבר מטופלת) 

ממקלדת...)

וגם להיזהר לפני שנותנים עצות לטיפול!

היא יודעת בדיוק מה היא חולה

והיא כתבה במפורש שאין לה סכיזופרניה

אנשים כאן ולא בשבילה... (היא נשמעת לי מספיק חכמה להתעלם...)

לק"י

כי אמא שלך מעורבת רגשית ויש לך צורך ורצון לגונן עלייך, ולכן לא תמיד היא יכולה לתת עצות אובייקטיביות (כמו שאני מבינה ממך).

אני שואל כמתבונן מהצד (כך שאולי אני לגמרי לא מבין ולא בכיוון - מתנצל מראש), כתבת שחבירות שלך יודעות ומסתדרות אתך. לפי מה שכתבת, למה את כ"כ פוחדת ורודפת אחרי הנורמליות?

מה שלדעתי כדאי שתעשי, פשוט אכן אל "תדברי על זה", אם בכל זאת תעשי איזה משהו ממש מוזר שתהיי חייבת להסביר את עצמך זה יהיה לאחר תקופה שהכירו אותך וידעו שבשוטף, סה"כ את 'שפויה' וגם הם יסתדרו אתך. כל עוד זה לא פוגע בתפקוד התקין והיום יומי מצבך טוב.

דרך אגב, אם לוקחים את התכונות של כל האנשים וכל התכונות שיש - ס"מ גובה רוחב אורך צבע עניים שער והכל ועושים ממוצע של כל האנשים בעולם (שואף לאינסוף פרמטרים), אף אחד לא נורמלי. יש קרובים יותר ויש קרובים פחות.

תאמיני בעצמך!

בהצלחה

אם הבנתי נכון את שומעת קולות. אם תחשבי על זה זה די מגניב. קצת נבואי אולי. כדאי לך להסתכל בסרטון הזה: https://www.ted.com/talks/eleanor_longden_the_voices_in_my_head#

מקווה שהוא יעזור במשהו

בכל אופן אני מגדיר בעיה רק משהו שמפריע. אם זה לא מפריע זה לא בעיה. 

שאני משתדלת לקרוא.

להגיב בפורום ציבורי לא מתאים לי

להגיב באופן אישי - אולי בהמשך.

אם את מעוניינת, יש קבוצות פייסבוק יעודיות.

מדהימות.

(יש הרבה אנשים שמצטרפים אליהם בעילום שם)

אשמח לשלוח לך קישורים.

אפשר להקדיש לך דידי שיר?

אז קבלי את "מה שאת אוהבת" של גלי עטרי.

באהבה.

והערכה גדולה.

ללמוד להשתמש במשחק הזה,

O על מה או מי שמקדם אותך ו-X על מה או מי שמוריד אותך,

אפשר לעשות זאת בכבוד אבל יחד עם זאת ללכת עם האנשים שמרימים אותך

ולא אלו שמורידים אותך.

יחד עם זאת, את חשובה לאמא שלך והיא דואגת לך

אלא שהיא לא יודעת להביע את דאגתה ומוציאה אותה

כנראה בצורה לא נכונה,

היא באה ממקום של התגוננות דאגה וחשש,

לכן כדאי שתשוחחי איתה על-כך, שדרי לה ביטחון שאת נמצאת

עם חברות שעוזרות לך ושאם היא רוצה לעזור לך כדאי שתשמור את חששותיה לעצמה

או תפרוק עם אחרים ולא אצלך, תבהירי לה שהיא יכולה לדבר איתך על הכל אבל לא ממקום 

שמוריד אותך ולא מאמין בך.

דברי איתה בכבוד אבל תבהירי את התוצאה של השיח שלה.

בהצלחה רבה רבה ...

מצב מאוד מתסכל ומבלבל, אבל חשוב שתדעי שזה קורה להרבה מאוד אנשים.  אתם אחרי השלב הראשוני. התחושה הזו ש"ירד לך" יכולה להיות פשוט ירידה במתח הרגשי אחרי שיא ההתאהבות.

ציינת שאת מרגישה באויר שהוא כבר מתכונן להציע נישואין.

בקשר של חודשיים בסהכ, זה קצב מהיר מאוד. כשצד אחד "רץ" קדימה והצד השני עוד בתהליך בחינה, נוצר פער שיוצר לחץ פנימי.

את צריכה לשאול את עצמך - האם ה"רתיעה" היא ממנו, או מהמחויבות הכבדה שפתאום מונחת על הכתפיים שלך?

אולי הגוף מגיב בנסיגה כדי להגן עלייך מהמהירות בה הדברים מתגלגלים.

בחודש הראשון אנחנו מאוהבים ב"דמות" שבנינו לעצמנו. כשהערפל מתפזר, מתחילים לראות את האדם האמיתי.

האם יש משהו ספציפי (התנהגות, ריח, צורת דיבור, משהו באופי, בדמות, אולי במחשבות על העתיד המשותף, על האחריות והתמודדות עם החיים האמיתיים, פרנסה, בית) שמפריע לך?

מה אפשר לעשות עכשיו?

1) קחי מרחק של יומיים-שלושה: אל תיפגשו. תראי אם את מתגעגעת או מרגישה הקלה. הריחוק עוזר להבין מה חסר.

2) בדיקת ערכים: תשאלי את עצמך – מעבר ל"משיכה", האם הוא אדם שאת מעריכה? האם טוב לכם ביחד ביומיום?

3) אל תמהרי להחליט: את בת 22, אין שום סיבה לקבל החלטות גורליות (כמו חתונה) אחרי חודשיים כשאת בספק. מותר לך לקחת את הזמן.

זה מאוד תלוי אישיות ותרבות, אבל יש מקומות שחודשיים זה לגמרי הסטנדרט לפגישות. כמובן אם מרגישים שצריך עוד זמן אז סבבה, אבל בעיניי לא נכון להציג את זה כתקופה קצרצרה.

לפותחת- הייתי ממליצה לשתף אותו שאת לא ממש בקצב שלו. כמובן לא צריך לומר ש"ירד לך" ממנו, אבל כן שיבין שאתם לא באותו קצב.

וכן לעשות פגישה, אפילו ח"פ (יש מקרים שזה לגמרי מספיק) שתעזור לך לזקק את התחושות שלך.

תכתבי אזור בארץ, מאמינה שיהיו כאן המלצות 

בהצלחה!

לגבי הצעה אסביר לו שצריכה עוד קצת זמן

השאלה היא מה אני עושה עם עצמי בזמן הזה..

ותודה, אני מאזור הצפון 

האם הרתיעה היא ספציפית ממנו, מהקשר הזה,

או משהו כללי יותר.

זה בהחלט משהו שיכול לקרות.

ואגב

 אני לא בטוחה שנכון לא לשקף לו את זה. אם זה מה שאת מרגישה, את כנראה מבטאת את זה בצורה לא מודעת. לדעתי, קשר אמור להיות מקום של פתיחות, של כנות - שבו מרגישים בנוח להגיד - אני מרגישה שיש הרבה פוטנציאל בקשר שלנו, אבל פתאום אני מוצאת את עצמי בחששות, שאני לא יודעת בדיוק מה הם ואיך להתמודד איתם, ושזה שלב שאת צריכה לעבור לפני שאת מוכנה לעשות את הצעד הבא.

הוא לא חייב לתת לך פתרון, אבל עצם השיתוף יוצר איזשהו אינטימיות.

לגבי המלצות - את צריכה למצוא מישהי שמתאימה לך. 

קודם כל לשקף לו את זה

שאת שמחה בקשר שלכם ואת רוצה להמשיך טוב לך איתו

אבל את מרגישה שאת לא בקצב שלו ושאת לא יודעת למה

ואת צריכה עוד זמן לעבור תהליך/בירור עם עצמך

הרבה פעמים עצם זה שאת לא מפחדת מלומר לו את זה זה כבר פותח משהו בנפש ואת אולי תביני יותר מה קרה

ואם לא אז באמת שווה פגישה עם מישהו חכם בתחום או איש מקצוע

לנסות להבין אותך ומה חסום לך או חסר לך

המון בהצלחה

יש סיכוי שאני מפחדת לפתוח איתו את זה דווקא בגלל שזה יקרב ביננו.

צריכה כאן בירור רציני עם עצמי..

פשוט לומר שצריכה עוד זמן.

בהצלחה!

ובכל מקרה ומקרה זה הוביל למסקנה אחרת.

הרבה פעמים כשמגיעים לשלב ההחלטות אחד מבני הזוג (או שניהם) יוצר משבר בתת-מודע, והתוצאות של המשבר מובילות להכרעה לכאן או לכאן.

בפעם הראשונה, ארוסתי דאז יצרה משבר שלאחריו יצאנו להפסקה בקשר ונפרדנו.

בפעם השניה, התכוונתי להציע נישואין וכשהיא הבינה את זה היא יצרה משבר שהוביל כל אחד מאיתנו לכיוון ההפוך.

שלאחריו היא התחרטה על המשבר ומאד רצתה להתחתן ואני נכנסתי למומנטום שלילי ביחס לקשר שהוביל בסוף לפרידה.

בפעם השלישית (אשתי כיום), חשבתי שהיא יוצרת משבר ובדיעבד התברר שאני זה שיצרתי משבר מדומיין, אבל זה עזר לאשתי להוריד את החסמים האחרונים שהיו לה, ובסוף אותו היום הגענו להכרעה חיובית.

אז ההמלצה שלי היא לעצור ולחשוב עם עצמך מה גורם לך להרגיש כך, ואפשר גם להתייעץ עם אנשים שמכירים אותך טוב ושאת סומכת על דעתם.

הוא יכול לעזור לבנות עוד קומה בקשר.

דווקא שיוצאים מהפוצימוצי הכיפי של הקשר ואומרים דברים טיפה פחות נעימים אז זה באמת קשה, אבל לטווח טיפה יותר ארוך - זה בדיוק מה יכול לבנות את הקשר.

את יודעת להצביע על נקודת זמן בה התשוקה ירדה?

ייתכן שזה פחד מהעמקת הקשר כמו שכתבו פה, וייתכן שהיה מאורע ספיציפי שהשפיע. אולי התנהגות מסויימת מצידו? 'וידוי' שלו שהוריד לך וכו'. משהו ששיתפת והרגשת שהוא לא מבין אותך?

או שזה דווקא בגלל דריכה במקום וחוסר העמקה רגשית שאת מצפה לה והיא לא מגיעה, ואת מרגישה קשר תקוע מבחינתך למרות שמצידו זה לא מפריע להתקדם...

אני סתם זורק פה השערות.

תנסי לנתח בעצמך מה ומתי השתנה. כך או כך זה יקדם אותך. אפשר ללמוד מזה המון על עצמינו ועל הדינמיקה עם האחר. 

אתה כנראה בוגר מספיק כדי להבין שאנשים לא תמיד נכנסים לתבניות, ותוכל להפעיל את שיקול הדעת שלך כדי להחליט האם החריגה מההגדרות שלך זה משהו שאתה מוכן לנסות או לא, לפי הנתונים הספציפיים. אם השדכן נדבק אך ורק להגדרות היבשות, מה אנחנו מרוויחים מזה שיש בן אדם שעומד מאחורי זה?

פשוט  אני מרגיש שהשדכנית שפניתי לה מחפשת משהו שאחד לאחד תואם את מה שאמרתי וזו שיטת עבודה שאני לא בהכרח חושב שבאמת היא הכי נכונה והיא גם לא מזמנת הצעות רבות

לא מכיר שיש בלעדיות אצל שדכנים...

אבל בהנחה שצריך לבחור אז

לרוב באמת עדיף השניה, כי שידוכים מוצלחים הם לא תמיד (או אפילו לרוב לא) זוג שמתאימים בול, אלא זוג שפשוט יש התאמה וטוב להם ביחד

אבל יש פעמים שאתה בלי יותר מידי כוח ללצאת לדייטים, ואתה מעדיף רק לקבל הצעות שהם ממש מתאימות ומדוייקות, כי אז יש כביכול יותר סיכוי שהקשר יצליח לחתונה וגם אם לא לפחות הוא יהיה טוב ופחות דורש...

לא יודע אבל אם הייתי אומר התאמה דווקא מבחינת רשימה או פרטים שכתבת, אלא יש פשוט שדכנים כאלה שיש להם חוש חזק והם מצליחים לקלוט טוב אנשים ולקלוע להצעות שממש מתאימות להם

בהנחה שזה לא בפיקוח רפואי, לא כדאי להמשיך לענ"ד. גראס פוגע בהתפתחות המוח והתפקוד הקוגניטיבי אצל צעירים, פוגע בבריאות הנפש, במערכת החיוניות של הגוף, בפוריות וזה התמכרות.

כמובן שיש חשיבות לכמות שהוא מעשן, אבל במידה וזה לא בפיקוח הייתי יוצא מנקודת הנחה שהוא רק ידרדר.

ולאור כך שאמרת שאת תורנית, איבוד הדעת ע"י אלכוהול וסמים זה שיא השפלות האפשרית לפי חלק מהאחרונים

אם הוא לא מנסה להיגמל במסגרת מקצועית, אין סיבה שזה ימשיך לקרות אחת לשבוע בלבד, ואין ערובה שזה ישאר רק בגראס.. ואני לא חושב שאת רוצה לחיות בזוגיות עם בעל כזה.

השאלה היחידה היא על זה? כי אפשר להבין מהניסוח שלך שהוא גם פחות תורני ממך. שאולי זו גם סוגיה מבחינתך.

אם מבחינתך זה סבבה, אז זה סבבה.

אם מבחינתך זה משהו רע או שעלול להביא לדברים רעים, אז זה רע.

עם כמה שזה מבאס, זו שאלה שאת צריכה לענות לעצמך ובפורום את לא תקבלי תשובות שיותאמו אלייך באופן אישי.

השאלה שהייתי שואל, זה איך עישון גראס יכול להשפיע על זוגיות/משפחה/חינוך?

אבל לא נראה לי שבפורום הזה תוכלי לקבל את התשובה, אולי בפורומים אחרים..

לאחר שתקבלי תשובה על השפעות נפוצות, תוכלי להחליט אם זה באופן אישי מתאים לך או לא.

ולא רק גראס , כל עישון הוא סיבה לפסול .
אם המטומטמים שמעשנים היו יודעים שבזה הם מאבדים כל סיכוי לבת זוג ראויה , אולי הם היו מחשבים מסלול מחדש .

ולא להתחתן על סמך זה שהוא ישתנה ויפסיק מתישהו כי זה יכול גם לא לקרות ואז סתם ציפית והתאכזבת והתחלת את החיים בצורה כזאת מבאסת. גם ככה יש הרבה שוני בין גברים לנשים ויש הרבה על מה לעבוד בשנה הראשונה לנישואים כך שלא צריך להוסיף בעיות אם יודעים אותן מראש.

סמים זאת צרה צרורה ועדיף לא להכניס ראש למיטה חולה.

יש לי חברים שמעשנים והם סבבה לגמרי, אני לא אומר שזה בסדר רק אומר שהם נורמלים ואין להם איזושהי מחלת נפש..

יחד עם זאת, זה שנוא שנאה גדולה אצל השם יתברך-זה אני לא אומר בשמי זה בשם הרב שלום ארוש.

ודבר אחרון, אין אדם שיודע להגיד כן או לא על שידוך, אם תשימי לב, רבנים צדיקים אמיתיים עם יראת שמים אמיתית, אף פעם לא יגידו להוריד שידוך או ללכת על שידוך, הם תמיד ימליצו ואף פעם לא יכריעו כן או לא- מזווג זיווגים הוא רק השם וזהו. אין עוד. תתפללי אליו שיאיר לך מה לעשות.

אם את שואלת כאן שאלה רפואית, מה ההשפעות של העישון עליו ועל סביבתו - זה לא המקום הנכון.

אם את שואלת איך זה משפיע על הזוגיות - זה כבר תלוי בך.

כמו שכל דבר אצלו יכול להשפיע -

איך הוא נראה, מה הוא עשה\עושה בחייו, מה התוכניות שלו לעתיד וכו' וכו' -

יכול להיות שאלה דברים טובים ומקסימים בעינייך, אבל בעיני זה ממש לא מה שאני מחפשת.

[ורק רוצה להעיר לעניין האהבה: האם זה האדם הראשון שכלפיו את מרגישה כך? איך זה משפיע על קבלת ההחלטות שלך?]

שאתה שואל שאלה בפורום דתי לאומי?

אמנם יש פה טיפה ניקיות בעיקר נראלי מהמגזר החרדי

אבל הייתי ממליץ לך לנסות להגיע למקומות שיש בהם יותר חרדים, לא שאני מספיק מכיר...

שדכנים מיזמים חברים

לא להתייאש

להתפלל

שאל תוותר מיזמים בגלל שהם לא נראים

גם מיזמים שיש סיכוי קטן - מצטרף למכלול הסיכויים

אתה יכול לפרסם שם גם את עצמך.

https://chat.whatsapp.com/BZv5k2y7qYr3RZMmSKjAmd
 

טובים השניים- שידוכים למגזר דתי💜

אל תתייאש. אתה נשמע בחור טוב ואיכותית שהרבה בנות ירצו. רק צריך לחפש במקומות הנכונים. אתה לא צריך לרקע שלך להוריד לך. ההפך. זאת המעלה שלך שעל אף שלא למדת בישיבה אתה משקיע עצמך בלימוד והתמדה. תציג את עצמך באור הטוב והחיובי שלך, שהצד השני יוכל להתרשם מזה.

תן לחבר טוב/רב/שדכן שמבין אותך לומר את האמת ולפרגן עליך. אדם לא נמדד רק בנתונים הטכניים. בהצלחה!

שידוכים כהלכה

ושגרירים בלב

בשניהם יש בסיגנון הזה

ואם תשלח כרטיס אני יכולה להעביר לחברה שהיא שדכנית במגזר הדתי חזק 

יצאתי עם אנשים שדומים לתיאור שלך - 

אבל איתך כנראה לא הייתי יוצאת, בגלל העניין החרדי.

לא הרתיע אותי לצאת עם מישהו שלא למד בישיבה מסודרת (או בעל תשובה). אבל אני גם לא חרדית, ונראה לי ששם זה באמת יותר קשה.

לשאלה שלך איפה אפשר לנסות -

התשובה שלי זה לנסות בכל מקום.

יש רשימת שדכנים ומיזמים בשרשור הנעוץ בראש הפורום. (כולל נגיד מיזם דת"ל שמיועד למי שמחפש\ת אברך).

למה לא להתקשר לרבניות ממדרשות?

אין מה להתבייש. 

אולי כדאי לחשוב על מי שאתה מחפש, איפה היא תחפש? האם אתה נמצא שם?

הם החשובים.

תחומי העיסוק, מקצוע, הם באמת משהו שלא צריכים להוות משקל בשיקולים במציאת החיבור בין בני הזוג

מכירה המון זוגות סביבי ששניהם בתחומים תובעניים.  

אם זה ששניהם בהייטק, או שילוב שהוא הייטק והיא עו"ד וטוחנת שעות, או הפוך. או הייטק ורו"ח בחברה ציבורית וכל רבעון לחץ עצום בדוחות הכספיים.  

כולם מסתדרים בטוב.  

אם עובדים במשרות טובות ובזכות המשרות יש אמצעים וכסף, יש אפשרות להעסיק מטפלת פרטית ולהצליח גם לעשות קריירה  

גם תלוי באופי של בני הזוג.  כאשר תפעול הבית, ילדים, אוכל, כביסות, רופאים, טיפת חלב, קניות, להישאר עם ילד חולה (וכאן יש יתרון להימצאות מטפלת פרטית) מתחלק היטב בין בני הזוג, אין בעיה ששניהם גם מפתחים קריירה מקצועית טובה. 

דווקא למורות יש הרבה פחות גמישות לקחת חופשות ולהישאר בבית עם ילד חולה. 

שהייטקיסטים רוצים בהכרח הייטקיסטיות ומתאימים להן ומורים למורות..

זה לא מדוייק לגזור אופי מבחירת מקצוע. אני לדוג' מכיר הייטקיסטים שהם כמעט כמו מחשב מול מחשב והייטקיסטים שהם ממש חברותיים.

השרשור הזה יוכל לעזור:

https://www.inn.co.il/forum/t1362853#14778819

ולגבי מקצוע, כאחד שעובד בהייטק זה נראה לי יחסית מהמקצועות שהן פחות תובעניים מהממוצע (כמובן תלוי בחברה ובגבולות שמציבים לבוס).

ולענ"ד יש מספיק מכשולים בדרך לזוגיות, ולא כדאי להוסיף מכשולים שאינם הכרחיים עבורך.

ולכן כדאי לשלם באהבה את המחירים שיכולים להיות ביחס לעניינים של יציאה מאיזור הנוחות.

יש עיקר ויש טפל

מה שעיקר - כדאי להתעקש ולא לוותר

מה שטפל - כדאי להתגמש ולוותר.

אני מאמין שלכל אדם יש עיקר וטפל שונים (קצת או הרבה)

אני בטוח שהם מתכוונים לטוב, אבל עוד מיזם או פחות מיזם כבר לא משנים יותר מדי.

וזה בלי לדבר אם הם יהפכו בעתיד למסחטת כספים כמו חלק מהעסקים האלו. 

ב. אם ננקה את המרחב מאינטרסים כלכליים, על מה אנחנו נשענים?

עוד מאותו הדבר לא נותן כלום.

לגבי אינטרסים כלכליים - צריכים להיות משניים. אחרת את הופכת להיות מוצר. במקרים קיצוניים - יהיה עדיף לשדכן שתשארי רווקה ותשלמי כמה שיותר זמן. 

כסף הוא מניע. ותחרות בעיני יכולה להיטיב - וכן, אנחנו סוג של מוצר. בין שתרצה ובין אם לא.

אני מאמינה שהם הקימו מיזם כי הם מאמינים שיש להם משהו שונה, שהם לא עוד מאותו הדבר.

אוי ואבוי למי שמתייחס לבן אדם כמוצר. מה שבטוח - לא טובתך היא שעומדת לעיניו.

אביא לך דוגמא - שדכן שדורש שתירשם אצלו בתשלום כדי שיעביר את ההצעה שלך משודכת שלו.

הבן אדם פוגע באופן אקטיבי המשודכת שלו. היא משלמת לו כסף כדי שיביא לה הצעות והוא מונע ממנה כי הוא מנסה לסחוט את הצד השני.

וזה בלי לדבר על תופעה חדשה של שדכנים שלוקחים כרטיסים שמסתובבים, שמים את המספר שלהם ודורשים כסף ממי שפונה. 

ובסה"כ,

יש הרבה מיזמים\אתרים\אפליקציות וכו' בשוק.

חלקם עולות כסף.

ואני בוחרת למי מהם אני רוצה לשלם, וממי מהם אני נמנעת.

יש גם משהו נעים במחשבה שאני משלמת על שירות, מאשר מתחננת לחסדיו של מישהו.

אין בעיה לשלם לשדכן על הצלחה, יש בעיה לשלם לשדכן שמנסה לסחוט את הצד השני ובדרך לא מעביר לך הצעות!

הבן אדם פוגע בך אקטיבית ואת עוד משלמת לו! 

ואז גם השדכן, האינטרס שלו הוא להביא לידי זיווג מוצלח ולקצר את זמן החיפוש

ובכללי, חושבת שמי שלא עוסק בזה כמקצוע, מעוניין שימצאו את שאהבה נפשם…

חברה פעם העלתה לסטטוס בווצאפ (שיש בו רק חברות שלה) שהיא מעוניינת ומחפשת, ואם למישהי יש רעיון היא תשמח שתציע

היה לי ממש כיף לקרוא את זה וגם זה עורר בי מחשבה אקטיבית על הבנים בסביבתי שעשויים להיות רלוונטיים (כולל חברים של אחי וכו)

ב"ה כבר התארסה. אבל זה אדיר בעיניי לבוא ולהגיד את זה לסביבה הקרובה. 

מה הבעיה בעוד מיזם?

אם הרעיון שלו ייחודי וטוב - מדהים.

אפילו אם הוא בנאלי - גם מיזמים בנאלים משדכים זוגות בסוף.

אני לגמרי יכול להבין את היאוש. אבל הוא לא כלי עבודה.

זה שיא הרציונליות. לנסות שוב ושוב אותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה זו ההגדרה של אי שפיות. איינשטיין שם שם.

א. המיזם מציע עניין ייחודי, אתה לא חושב כך?

ב. מיזמים בנאלים ומשמעממים -מקימים בתים בישראל - זה לא נכון?אם זה נכון, מעולה שהקימו אותם ולמה שלא יקימו עוד

במחילה, לא הייתי מספיק בעולם הדייטים בשביל לגבש דעה ולהבין בעצמי.

לפעמים אני תוהה כמה הפער הוא בדיוק של תכונות האופי/רצונות של האדם. וכמה זה אולי מחשבות שהאדם בא איתן מראש, במקום בכללי שהוא נמצא בו כרגע, על מה שם דגש בדייט, ואז גם להצליב את כל זה עם הבן/בת זוג בדייט! אוהו זה מסובך…

הרי זה לא שהרווקים שמעוניינים בזוגיות זה אחוז קטן מהאוכלוסיה. וגם, אני לא חושבת שיש פה איזה תכונה שיטתית שאפשר לשים עליה את האצבע ולהסביר את רוב הסיבות לרווקות.

ואני רק תוהה, בכמה מהמקרים חסר הלדייק בהתאמה מראש, ובכמה מהמקרים זה יותר עניין של "מזל" ואולי אם היית פוגשת עכשיו את ההוא שיצאת איתו לפני שנה, אולי זה היה הולך מדהים ויאללה חתונה.

(הבעיה היא כמובן שזה לא מתמטי, אלא בעיקר עניין של הלב, ובשביל שיהיה סיכוי לדייט צריך להתמסר אליו באיזושהי רמה, מצד שני אם זה לא הולך, משהו בהתמסרות יכול להיות שוחק וכואב. וכמובן כמובן שכל אחד אינדיווידואלי

רק תוהה אם *זה* המיזם שחסר. כאילו, אם הוא יתן מענה, או אולי יכול חלילה לגרום למפח נפש מיותר)

^ברור לי שכל אחד ואחת שונים. ברור. שואלת ברמה הכללית. 

אם הייתי יודעת מה העניין, הכל היה נראה אחרת, לא?

אין נראה לי תשובה אחת נכונה לשאלה שלך.

אני חושבת שמיזם 252 פנה לכיוון הזה - לא שידוכים, אלא ליווי והדרכה בתהליך. הם טוענים שמאות זוגות התחתנו בזכותם - לא הכירו בזכותם, אלא התחתנו בגלל הליווי.

באופן אישי, רוב האנשים שיצאתי איתם (ויצאתי עם לא מעט) - הקשר נגמר מהר (פחות משלוש פגישות). ואני די מדויקת, ומבררת, ולא יוצאת עם כל אחד. 

מצד שני, יש אנשים שיצאתי איתם, ונגיד הפריע לי משהו מסוים. אם כעבור שנה-שנתיים-שלוש הייתי יודעת שזה השתנה - יכול מאוד להיות שניסיון נוסף יוביל לתוצאה שונה. (בעיקר עניינים של בגרות ובשלות). גם אני כמובן עברתי מסע עד לנקודה הזאת, ובהחלט ייתכן שמשהו שפעם לא התאים בכלל היום יהיה יותר מוצלח.

בהסתכלות אחורה, מהחוויה האישית שלי, אין מישהו שאני נפרדתי ממנו (הפוך יש) והיום אני מתבאסת על זה.

כלומר, האם יכול להיות שברמת הכלל, מה שחסר זה פחות העניין של הדיוק ויותר העניין של לצאת יותר.

(אם יצאת יותר יש יותר סיכוי שתמצאי איש שמתאים לך וטוב לך איתו, מצד שני, חבל לצאת עם גברים שזה בכלל לא רלוונטי).

מבינה?

ממש לא התכוונתי שתדעי להגיד מה הבעיה, כי כמו שכתבתי, אני לא חושבת שזה בהכרח עניין של תכונה בבן אדם. (לכולנו יש תכונות שהן פחות, אבל היופי זה שזה אצל כולנו, אז זו אולי התמודדות אבל לא בהכרח חסם)

את שואלת אם אני מעדיפה לצאת עם כמות או עם איכות?

לדעתי רוב האנשים פה לא נהנים במיוחד לצאת שוב ושוב לדייטים.

אם אסתכל על העולם בצורה כזו, יש אלפי אנשים בטווח הרלוונטי שלי מכל מיני בחינות, ואם אנסה לצאת עם נניח מאה כדי למצוא את ההתאמה הטובה ביותר - דווקא אז הסיכויים נמוכים מאוד בעיני, וזה זמן מבוזבז (צריך זמן כדי לצאת עם כ"כ הרבה). ובכלל, זה יגרום לזה שתמיד בראש יכולה להיות המחשבה - אולי אם הייתי בודקת עוד הייתי מוצאת מישהו יותר מתאים. מבחינתי, יש אדם אחד שקיים בעולם שרלוונטי לי כרגע - זה שאני יוצאת איתו, ואני צריכה להחליט אם כן או לא. כל שאר האנשים בעולם לא מעניינים אותי. לא אכפת לי אם יש מישהו עם סיכויים יותר גבוהים - האם הקשר הזה מתפתח טוב או לא?

ברור שנרצה להיפגש עם מישהו שרלוונטי לצרכים ולרצונות שלנו, לא?

בעיניי גם אין דבר כזה "האחד"  

כלומר, בוודאי שבסוף אני רוצה אחד, אבל זה לא שיש את ה-

הרעיון שלי זה לא לצאת עם כמה שיותר ולברור. הרעיון הוא שבסוף רוצים זוגיות שתמשיך לנישואים, לא?

ושהרבה מהרווקים רווקות שאני רואה סביבי זה לא עובד עוד בשלבים יחסית ראשוניים.

ואז צריך הצעה חדשה, נכון? כאילו אם לא עבד

ואז השאלה שלי היא כמה צריך עוד בשלב ההצעות לדייק. כי אני לא חושבת שזה בהכרח עניין של דיוק של התכונות שאני מחפשת, כמו שזה עניין של איזשהו חיבור שלא בהכרח אפשר להגדיר בפרמטרים.

שתהיה כימיה טובה, משיכה, הערכה, הנאה מהמפגשים המשותפים.

והרבה מהזוגות שאני רואה (כולל אותי עצמי), שהכירו בצורה שהיא לא הצעה/שידוך, לא היו יוצאים מראש עם מי שבסוף הם התחתנו איתו.

וזה ממש לא אומר לוותר ולהסתפק בבינוני. בכלל לא. כמו שזה אומר שחיבור וקשר טוב יכול להתקיים גם בלי התאמה של המון פרמטרים. מבינה?

ואז אני אומרת, מדובר פה על מיזם שידוכים, כן? אני מצפה שמי שפונה אליו הוא לא יוצא כרגע עם מישהו. ואז השאלה האם בשביל ההצעה הבאה צריך סופר לדייק? או אולי הדיוק מיותר, ומספיק הכמה דברים בסיסיים (נניח רמה דתית דומה)

כשיוצאים לדייט, זה מתוך משאלה ורצון שהאדם שאני פוגשת עכשיו, איתו זה יעבוד ובע"ה בהמשך נישואים.

אממה, לא קלים שידוכינו (עובדה שיש המון רווקים רווקות שמעוניינים בזוגיות וזה לא בא בקלות בכלל)

באופן אישי אני חושב שרוב החברים הרווקים שלי ואני יחסית בוגרים מאוד ביחס לחברים הנשואים. ההבדל המשמעותי הוא שלהם יש אחריות ובגרות מהסוג החשוב שלא ניתנה לנו עדיין האפשרות להתפתח אילו.

ובאופן כללי על המיזם: הרושם שלי הוא שבכל המיזמים האלה מדובר באותם אנשים ובגלל זה הם מיותרים. אפשר להסתכל על המיזמים בתור הקרחון שמעל פני המים, בעוד רוב האנשים הרלוונטיים לא נמצאים באף מיזם. ולכן כל המיזמים האלה נכשלים, כי זה אותו דבר מאותו דבר…

לא התכוונתי לכך שרוב הקשרים שלי נגמרו בגלל חוסר בגרות.

לא אמרתי שום דבר על מידת הבגרות של רווקים לעומת נשואים. לא אמרתי שצריך להגיע לרמת בגרות של 10\10 כדי להתחתן.

אמרתי שהיו לי קשרים - שנמשכו יותר מכמה פגישות בודדות - ומה שהפריע לי בהם זה תכונה שבעיני יכולה לעבור שינוי - בגרות - ולכן אם כעבור זמן הייתי פוגשת את אותו אדם, יש מצב שהקשר היה נגמר בצורה אחרת.

(אם ניקח לדוגמה משהו אחר: אם היה מפריע לי שהוא מאוד גבוה, גם כעבור זמן פער הגובה עדיין קיים).

אגב, יצא לי להכיר ממש בקטנה את הלל דחבש ז"ל, יהי זכרו ברוך

אם אני יודעת שבסוף אני אגיע לאותה נקודה של אושר וסיפוק, אני מוכנה לעבוד קשה במשך העשור הזה. בכל מקרה זוגיות זו עבודה קשה. עדיף לי עשור של עבודה קשה ביחד איתו, מאשר עשור של המתנה לבד.

חוץ מזה שככל שהזמן עובר אנשים משתנים ואיתם גם הציפיות הולכות ומשתנות אז כנראה שעוד עשור מה שאקבל ללא פשרות, לא יהיה מה שאני רוצה עכשיו.. 

כל עוד ההתפשרות לא פוגעת במטרת בניית הבית

ועדיין כדי לגלות את זה כמה זהמדויק ושלם (אי מושלם) צריך הרבה עבודה 

אני אומר לו שיציע הצעה וזה יבוא בקרוב