אהלן 
אני ממוש אוהבת לקרוא את הפורום, ואני ממש הייתי שמחה לזכות בזה שאולי תעזרו גם לי ;)
אני לומדת בכיתה י"א וב"ה!!!!! ממש טוב לי!
אבל יש לי בעיה שדי מעיקה עליי...
זה מתחיל בערך מכיתה ז', הייתי חברה טובה של "מלכת הכיתה" ובאיזה שהוא שלה "נמאס לה ממני", וזה גרם לזה שבמשך בערך שנה וחצי לא היו לי חברות. ב"ה לקראת סוף כיתה ח' המצב נפתר, חברות שלי חזרו להיות חברות שלי וכו'.
בכיתה ט' מתחילים אצלינו בי"ס חדש, הגעתי לאולפנא והרגשתי ממש טוב, אפילו הצלחתי להודות לה' על מה שקרה כי זה באמת עזר לי לפתח רגישות, אמונה ועוד דברים.... וגם חברה שלי ("מלכת הכיתה") עברה איתי לאותי בי"ס, ואנחנו ממש חברות טובות- ב"ה אפשר לומר שהכל הסתדר.
אבל כאן הבעיה שלי, יש לי משהו שהוא עוד לא פתור לגמרי, ואני מתארת לעצמי שזה משקע מאז...
באמצע כיתה ט' הגיעה אלינו ילדה חדשה, לא כ"כ התחברתי אליה, אבל בתחילת כיתה י' ממש ממש התחלתי להתחבר אליה ולאהוב אותה. היה לנו קשר מסובך, אני מתארת לעצמי שהיית מגדיר את זה כקשר תלותי (כשאני הניתלת), אבל אני מבטיחה שזה לא.
פשוט גיליתי שאני כ"כ אוהבת אותה, ולא ידעתי איך לבטא את זה. בגלל מה שקרה בכיתה ז' כ"כ פחדתי מדחיה, שפחדתי לומר לאנשים מה אני חושבת, פחדתי לתת להם אפילו לגעת בי, בכל דבר שעשיתי פחדתי שאני מעיקה עליהם ועוד.
ב"ה, גם זה עבר אני כבר בטוחה בקשר שלי איתה, אני מאוד אוהבת אותה וגם יודעת שהיא גם אוהבת אותי מאוד , ולכאורה הכל ב"ה הסתדר, אני באמת מכירה אותה מאוד ואני מאוד פתוחה איתה וגם היא איתי ואנחנו פשוט אוהבות להיות ביחד. (אבל היא לא מכירה את מה שסיפרתי לך, סתם כי אני לא חושבת שזה חשוב...)
אבל נשארה לי עוד בעיה אחת שמקשה עליי ומעציבה אותי מאוד...
אני חושבת שזה בגלל שאני תמיד מחפשת אותה והיא אותי, וכשאני רואה אותה אני ממש ממש שמחה ואני לא כ"כ יודעת מה לעשות עם זה, כי נגיד בא לי לחבק אותה- אבל בגלל שבתחילת הקשר שלנו לא הייתי עושה את זה, זה קצת מביך אותי...
(אני רוצה לציין שאף פעם לא דיברתי איתה על זה יפית, אבל מכמה שאני מכירה אותה היא מרגישה אותו דבר)
והמצב הזה גורר בד"כ שתי סיטואציות: או שאנחנו פשוט לא ניגשות אחת לשניה, אבל באיזה שהוא שלה מישהי אוזרת 'אומץ' והכל בא על מקומו בשלום ובשמחה,
או- שזו סיטואציה הרבה יותר מסובכת- אני מתחילה להתכנס בעצמי ולהתעצב וכשאני איתה אני עצובה, ורק כשאני עוזבת אותה אני נהיית שמחה, אבל אז אני נהיית עצובה שעם אחת האנשים הכי קרובים אליי אני לא מצליחה להפתח ולשמוח עד הסוף.
ומאוד מאוד קשה לי עם זה...
אז תודה רבה על ההקשבה, ואם יש לכן עצה זה יהיה אפילו טוב יותר!
אלפי תודות ולילה טוב!
ומאז זה נפתר. לגבי הסיטואציה היותר מסובכת- גם זה קורה לנו, שלפעמים מרוב שאנחנו רוצות להיות ביחד אנחנו לא יודעות מה להגיד, באיזשהו שלב אני מתחילה להעלב מכל דבר והיא מתעצבנת ונהיה עצוב... אבל הפתרון זה לא לעזוב כדי לשמוח- כי זה באמת מבאס נורא- אלא למשל פעם אחרונה שזה קרה היא היינו ממש עצובות אז חיבקתי אותה והתחלתי לבכות ואז זה עבר... 
)