עד כמה שהקטנצ'יק יאפשר... רק למי שיש לה זמן וסבלנות, הרבה מהכתיבה זה לעצמי, לעבד...
אי אפשר להתחיל מהלידה, בלי 2 מילים על ההריון...
ב"ה הריון שלישי, חיכינו לו ושמחנו מאד. מחודש שלישי נאלצתי להתחיל דיאטה של סוכר.
אולי יש כאלה שזה פשוט להן, אני חולת שוקולד... זאת מחלה תורשתית אצלינו... אוהבת מתוק, וכמעט אין אצלי יותר מידי מתוק...
בבת אחת הורדתי לחצי שנה את כל הסוכר, עם הגבלה חמורה גם על פחמימות, פירות וחלק מהירקות... לא היה קל, וככל שהתקרב סוף ההריון היה קשה יותר ויותר. הייתי רעבה!!
בגלל הסוכר, גם ההערכת משקל היתה גבוהה יחסית, והתפללתי ללדת שבוע לפני הזמן. היה לי כבר קשה וכבד, ובעיקר רציתי שוקולד.. (ה' ישמור! איזה תאוות...)
משבוע 38 התחלתי בזירוזים טבעיים. אחרי שמיציתי את כל האופציות, כולל 3 פעמים שמן קיק ושלשולים מזעזעים שלא עשו כלום - הפסקתי, והמשכתי לצפות... 39, 40, מעקב הריון עודף, 41... כלום!!
בשעה טובה ומוצלחת, 41+4 זה הגיע...
1:50, הרגשתי רטיבות מעט. הלכתי לשרותים וחזרתי למיטה. אחרי דקה, עוד קצת, ועוד... שישו ושמחו... הערתי את בעלי, קפצנו בהתרגשות מהמיטה... זה היום קיווינו לו...
זה המקום להגיד, ש2 הלידות הקודמות שלי היו מהירות מאד וכך ציפינו גם הפעם, כך שהיינו מוכנים לזינוק... אך הלידה הזאת לא היתה כלל כמו הקודמות..
תוך דקות התארגנו, הערנו שכנים והעברנו את הילדים אליהם, הדבקתי על הגב את מדבקות האיזי טנס, ויצאנו לדרך.
שמחים ומתרגשים מאד, ומחכים... הצירים מעט בוששו לבוא, וכשהגיעו - לא היו מידי חזקים וצפופים. את הצירים של הלידות הקודמות התחלתי במרווחים של 2 דקות, שמהר מאד הפכו לציר אחד ארוך ארוך, עם המון שיאים, שבסופו יצא תינוק לאויר העולם. אני לא מכירה מציאות של דקות ללא צירים בלידה... ופתאום - כמה דקות בין ציר לציר... מה זה השלווה המוזרה הזאת, אני בלידה או לא??
תוך שעה מהירידת מיים היינו בבית חולים. דבר ראשון ביקשתי אנטיביוטיקה לGBS, והזהרתי את המיילדת בקבלה שהלידות שלי מהירות, שתתכונן...
בדיקה - פתיחה 3, צוואר אחורי, מחיקה 80%. המיילדת מרוצה, אני מאוכזבת. שעה עברה ורק 3? לא מתאים לי, לא מה שציפיתי והכרתי, מנסה להשלים...
מוניטור. התינוק ישן, והמוניטור ארוך... אני יושבת במיטה בנחת, לא ברור לי מה קורה פה. אני לא מכירה מציאות כזאת בלידה...
המוניטור מסתיים, המיילדת אומרת לי לצאת להסתובב, חדרי הלידה עמוסים..
אני ממש לא בעניין. באתי ללדת, לא להסתובב... המיילדת מציעה לי להתקלח בנתיים, אני מתלבטת אם לוותר על האיזי טנס שעוזר לי בצירים, לטובת מקלחת, ומחליטה להתקלח. (רק שתבינו - לידות קודמות ילדתי עם הבגדים שעלי, במקרה זה היה פעם אחת חצאית ג'ינס ופעם אחרת קורדורוי צרה... בלי עירוי ובלי כלום. חצי שעה מהרגע שהגעתי התינוק בחוץ...)
נכנסתי למקלחת, יושבת כל כדור ומקפצת לי... צירים כל כמה דקות, לא נוראיים בכלל...
רק מתבאסת שבעלי לא איתי, מתכתבת איתו מידי פעם, אבל יודעת שזה כרגע מה שטוב לי, ושנינו מתפללים על הלידה, כל אחד ממקומו.
הצירים מעט מתחזקים, אבל עדיין במרווחים. אני שרה לעצמי שירים שמחזקים אותי, כל רגע עולים במוחי דברי תורה מחזקים, מדברת עם ה', ונהנית מכל רגע... הצירים כואבים, אבל אני גאה בעצמי מההתמודדות שלי... כל ציר אני נאנחת קלות, וממשיכה...
מידי פעם יוצאת מהמיים ושולחת לבעלי הודעת עדכון... הוא מעודד אותי, כל ילד בקצב שלו... אני מחליטה לא לחשוב על הזמן שעובר, (כבר 5 בערך...) ולזרום... בליבי החלטתי לא לצאת מהמים. פחדתי מהתגברות הכאב. מקסימום יילדו אותי במקלחת. לא נראה לי נורא בכלל... אמרתי לעצמי שאני לא קוראת למיילדת...
פתאום הגיע ציר אחד נוראי!! כואב כל כך...קמתי, התיישבתי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי... כנראה שמעט צעקתי, תוך רגע המיילדת נכנסה, ואמרה לי להתלבש ולצאת. לא רציתי, אמרתי לה שזה עוד לא לחץ, (למרות שמרוב כאב לא הייתי בטוחה בזה...)
הגיע עוד ציר כזה ונשברתי. התלבשתי והלכתי לחדר לידה...
בעלי הגיע גם הוא, והתחיל לשאול שאלות. (להנמיך לך את המיטה? את רוצה כרית? לא יכלתי לדבר, והשאלות עצבנו אותי מאד.. בסוף רק אמרתי לו - די!! מזל שזה לא לידה ראשונה והוא כבר הבין שאני פשוט בשלב שאני לא יכולה לדבר...) עמדתי ונשענתי על המיטה, וכאב לי כל כך... הגיעה מיילדת ורצתה לבדוק. לא הסכמתי לשכב, היא עשתה את הבדיקה על6. פתיחה 6-7. המיילדות מרוצות, אני מאוכזבת... כל זה ורק 6-7?...
הרימו לי את ראש המיטה, ומשלב זה עמדתי על הברכיים ונאחזתי בראש המיטה. תוך דקות הגיעו צירי לחץ. ניסיתי לא ללחוץ מעבר לדחף הטבעי שיש, בכל ציר ירדתי בלחיצה, ועליתי שוב. הכאבים איומים. לא היה לי כזה דבר בלידות הקודמות. הרגשתי שאני נשברת... כל ציר אני לוחצת... המיילדת אומרת לי - הראש ממש פה, עוד ציר אחד הוא יוצא... ואני לא יודעת מתי להאמין. הדיבורים האלו מעצבנים אותי. אני בוכה וצועקת את כל נשמתי... מזיעה כולי ממאמץ, עוד לחץ ועוד... לא פשוט להוציא 4 קילו...
אני בוכה לה', צועקת שאני לא יכולה יותר, רואה מהצד את בעלי מתפלל, מנסה להתחזק באמונה שאני יכולה, ובשכל לא מבינה איך. זה כואב כל כך... היה שלב שניסיתי להתעלם מהכאב שאופף אותי, להתמקד במקום המסוים שבו כואב לי הכי, ולהגיד לעצמי - את יכולה. לרגע זה חיזק אותי.
המיילדת קוראת לי להרגיש את הראש שכבר ממש בולט החוצה. אני מרגישה והפעם מתעודדת באמת. המיילדת מציעה לי להביא את 2 ידי, ובציר הבא לקבל בעצמי את התינוק. עוד ציר, והראש מחליק לתוך ידיי... התינוק יוצא ואני ממהרת להתהפך, להתיישב ולחבק אותו. לא מצליחה להפסיק לבכות. הוא בחוץ... כמה חיכיתי לו... (השעה 6. 4 שעות מהירידת מים.)
רועדת בכל גופי וחלשה, אבל הוא עליי. הבן היקר שלי...
הסוף של הלידה היה מעט קשה. כשיצאה השליה יצא איתה דם בשפריץ ענק. ממש כמו דלי של שטיפת רצפה... נרטבתי עד קצות אצבעות הרגליים, כל המיטה, הרצפה, המיילדת... הכל התמלא דם... תוך פחות מדקה היה רופא בחדר והייתי מחוברת לעירוי ומכווצים... ב"ה שהצלחתי להתאושש מזה יחסית מהר, רק כאב לי שכמעט לא הצלחתי להניק בהתחלה, מחוסר כח...
זהו. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. מודים לה' על השפע, בקרוב אצל כולן!
זה נותן המון כוח!!!