קראתי פעם בספר משהו שמאוד התחברתי אליו-

בדרך כלל כאב בגוף מודיע לנו על משהו שאינו תקין, ולכן גם גורם לפחד ולדאגה. אבל כאב של לידה זה כאב אחר- הכאב הזה מוביל לחיים, לדבר גדול ועצום! אני ממש הרגשתי כך- לא שלא כאב, אבל זה משהו אחר לגמרי, זה כאב של חיים!

לי הלידה הייתה חוויה מדהימה, רק צריך לזכור למה היא מובילה בסוף..

ועוד משהו שלי מאוד עזר- במהלך הצירים לספור תוך כדי הנשימה- כל נשימה שואפים במשך 4 שניות ונושפים 8 שניות (לא צריך להסתכל על השעון, אבל להתרגל לספור בערך בקצב של שניות). זה גם ממש מרגיע וכשהגוף רגוע זה גורם לשחרר אנדורפינים שמורידים את הכאב, ולי גם עזר לעקוב אחר מהלך הציר ולדעת שעוד מעט הוא נגמר (אפילו בצירים באורך דקה זה רק 5 סבבים כאלו של נשימות).

אני התאמנתי הרבה לפני הלידה, ובלידה זה היה לי ממש טבעי. הצוות בחדר לידה לא הבין איך אני כל כך רגועה..

שיהיה בעז"ה בשעה טובה ובקלות!!

הלידה התחילה מירידת מים כמעט ללא צירים. הגעתי לבית חולים ושלחו אותי מהקבלה לאישפוז במחלקה. ישבתי בחדר הנקה כ20 דק' אח"כ התחילו צירים שלא אפשרו לי לשבת, נעמדתי ובכל ציר נשענתי על הידית של הדלת תוך סיבוב של האגן, נזכרתי בעצה מהפורום והתחלתי לדבר עם התינוקת. לאחר עוד כחצי שעה ראתה אותי רופאה ושלחה אותי חזרה לקבלה. שם קבלה אותי מילדת מדהימה לאחר שגלתה שאני בפתיחה 5, נסתה לעשות לי מוניטור בעמידה, העבירה אותי לחדר לידה תוך שהיא עושה לי עיסוי בגב בכל ציר. בחדר הלידה קיבלה אותי מילדת מדהימה נוספת שממש אפשרה לי להיות באיזה תנוחה שרציתי ואף עודדה אותי לאורך כל הלידה.

בקיצור היתה לי חווית לידה מדהימה, למרות הפחד הגדול שלי לאחר שהלידות הקודמות התחילו עם צירים והיו מאוד מהירות.

לי היתה לידה ממש קשה (לידה שניה אחרי לידה ראשונה בקיסרי), הייתי גם די לחוצה כי כל הזמן היה חשש לקיסרי נוסף. היו לי המון כאבים, אבל אני אומרת שזו הייתה חוויה מדהימה. למרות כל הכאבים, זה לא מה שנשאר חרוט בזיכרוני. נשארתי יותר עם החוויה ואני אומרת למי ששואלת שבהחלט אני מוכנה לעבור את זה עוד פעמים... אני אוהבת להיזכר ולחשוב על כל אותן שעות בחדר לידה, איך שהרגשתי קרובה כ''כ לד' ובסוף על האוצר הגדול שקבלנו. 

מה שאני רוצה להגיד, שגם מלידה קשה אפשר לצאת עם חוויות חיוביות. (תכל'ס, אנחנו יודעים שלידה זה דבר קשה...).

מאחלת לך שהלידה תהיה קלה ושיהיה לך המון חווית טובות לספר לנו!

שימי לב לבטוי : "חוויה כואבת"

זו באמת חוויה

את מתחברת הכי עמוק שאת יכולה לאני העצמי שלך

ואני כל הלידה גם בכאבים הכי גדולים 

מציירת לעצמי בראש את הרגע הזה שהתינוק בחוץ

זה דבר שעומד בראש והיא אפשר לשכוח אותו

תמיד אני בוכה ברגע הזה

זה סוג של הקלה והתרגשות מטורפים 

שאת בקושי מכילה

האדרנלין משתולל

אין על הרגע הזה

נסי לדמיין לך אותו אפ' שאת רק בלידה ראשונה 

ותשתדלי לחרוט לך אותו בלב כשזה יקרה

המון הצלחה

מתרגשים איתך ביחד...

ראיתי את יד ה' בכל רגע-

התקבלתי אחרי ירידת מים, והיה לי זמן לעכל את כל השלבים. הצירים לא התחילו בבת אחת אלא לאט לאט וההתקדמות היתה מפתיעה לאחר ההתחלה.

התקבלתי עם פתיחה 6 וחצי לבית החולים כמעט ללא כאבי צירים! לאחר מכן, עברתי סה"כ שעה של צירים יחסית נסבלים, ולאחר מכן היא היתה בחוץ!!! חסד ה' ממש!

זה היה עבורי מאוד מיוחד, כיוון שראיתי את יד ה' שלא רצה להנחית עלי את הלידה במהירות, אלא בנחת - שלב אחרי שלב. 

תזכרי - אפידורל תמיד אפשר לקחת, ובסוף יוצאים עם תינוק מתוק מדבש!!!

אגב, גם אני בערך בשלב שלך (מתחילה שבוע 36). אני משתדלת להתפלל על כל אחד משלבי הלידה ויודעת שייסורי הלידה הם לא לחינם. 

פעם בעלי הרגיש שהוא צריך לפרוק קצת, רוצה להוציא מתוכו... הוא רצה ללכת לאיזה מקום מרוחק, ולעשות צעקות מכל הלב, לצעוק לה' את כולו בכל הכח, ולפרוק.

בליבי חשבתי לעצמי, שהוא יכול לצעוק, לעשות מה שהוא רוצה, אבל זה לא כמו לידה... זכינו הנשים שניתנה לנו המתנה האדירה הזאת. זאת חוויה עמוקה שכוללת את כל כוחות הגוף והנפש בצורה שאין עוד מה שישווה לה. אין.

זאת צעקה לה' מכל איבר בגוף. זה חיבור מטורף. אין לי מילים להסביר. מאחלת לכולן.

והכאב הוא חלק מהעוצמה. בלי כאב זה לא היה זה... ברור שלא רוצים שיכאב, וטוב שכמה שפחות, אבל הכאב הוא חלק מהחוויה.

במשל פשטני מאד, כמו הקושי בטיול מטורף, בלהגיע לפסגת הר עצום. בלי הקושי - לא היתה חוויה...

ולעצם העניין - יש לידות קלות. תאמיני בזה. זה יכול להיות. לי היו 2 כאלו. לא שזה לא כואב, אבל לא משהו בלתי אפשרי ומפחיד. זה יכול להיות!

אם סיפורים יעזרו לך - אני בשמחה אספר, רק לא רוצה להלאות...

והרבה הרבה תפילות...

למרות שהגעתי אליה אחרי כמה לילות של צירים בלי שינה, ועוד שבת שלמה עם צירים- זו היתה חוויה מיוחדת במינה.

כל מה שהתפללתי עליו מראש- קרה, אחד לאחד. המיילדת הייתה אמא של חברה, והיתתה מיילדת ודולה ביחד... הייתי בחדר לידה שעה וחצי- בדיוק מה שבקשתי. ועוד ועוד.

הייתי בפוקוס מלא בלידה, אחרי ההלם הראשון של כל ציר הצלחתי לתפוס את עצמי ולעשות מה שצריך, בעלי גם היה בפוקוס, ולגמרי איתי, ופשוט הכל היה כמו צריך להיות בלידה- כואב אבל לא מחוץ לגבולות הסבל הנסבל (תתפלאי עד כמה הגבולות האלה נמתחים..), מרגש ומשמח כמו לידות קודמות ואולי אפילו יותר.

אני מאוד מבינה את הפחד, זה ברור. אבל מציעה לך לנתב את כל החששות והפחדים לתפילות מדויקות על מה את רוצה שיהיה.

ובע"ה זה יקרה, ואחרי כמה שעות זה יהיה מאחורייך ותגידי לעצמך בטפיחת שכם "עשיתי את זה.." ותסתכלי באושר על היצור הקטן שלידך!

היו לי שתי לידות לא פשוטות,

ובכל זאת, במובן החיובי של הדברים כמובן:

זה ארוע מכונן. זו חוויה מעולם אחר. זה דבר מדהים.

אין שום התרגשות שמתקרבת לזה (גם לא הרגע שהחתן מכסה אותך לפני החופה...)

מדובר על ליגה אחרת!!!

וסה"כ את הולכת לעשות את זה פעמים בודדות בחייך...

אז תנסי לחוות את זה מההסתכלות הזאת, יחד עם זה שנכון, יש בזה גם כאב. אני לא אגיד לך שלא.

בפתיחה 4 וחצי הרגשתי שהבטן נמתחת אבל לא כאב בטן. כאבי גב רציניים כאילו מישהו מסובב לי שם סכין אז ביקשתי אפידורל בפתיחה 4 וחצי הלכתי לישון אחרי שעה קמתי ללדת שלוש לחיצות והיא הייתה בחוץ ולא הרגשתי שום כאב ...

אחד הדברים שהלידה מלמדת אותי, זה שחייבים לשחרר שליטה.

בלידה העבודה הנפשית היא להעביר את השליטה למי שאמר והיה העולם, למי שנתן לך מתנה טובה ששמה הריון.

נכון, להתכונן, לדעת מה לעשות, אבל גם בלידה עצמה- להפנות לה' כי את כבר לא בשליטה מלאה.

תהליך הלידה הוא גדול ממנו, הגוף מריץ תהליך בלי לשאול אותנו....

ואגב, מותר לצעוק, אם זה עוזר לך. לפעמים זה יכול להפנות את הכוחות החוצה במקום פנימה, אבל לפעמים זה כן יכול לעזור.

ושוב- כשצועקים- אם צועקים לה' אז זה לא ממש איבוד שליטה, זה העברת השליטה למי שבאמת השליטה בידיו.

קודם כל - תמיד (או כמעט תמיד) אפשר לקחת אפידורל, זה בסדר וזה מותר, ולא צריך להרגיש לא טוב עם זה גם אם יש הרבה שמדברים מסביב על לידה טבעית וכו' - לא יודעת מה דעתך אבל תחשבי על זה כאופציה.

אל תפחדי לצעוק ואל תתביישי, לי אישית עזר לצרוח מממש, לא לצעוק, במצב של לידה כבר לא מתפדחים משום דבר, ומה איכפת לך לצעוק אם זה עוזר???

אולי לקחת דולה? יקל מאוד עלייך (ועל בעלך), יש דולות מתחילות שהן זולות יותר, דולה זה הצלה!!! לפחות בשבילי

אם הקב"ה נתן לך הריון אז הוא גם נתן לך כוחות להתמודד עם זה- לא יכול להיות משהו מעבר לכוחותייך, על עצמי גיליתי בלידה הסיוטית שהייתה לי שאיכשהו מוצאים את הכוח מלא יודעת איפה, גם אחרי כמה ימים ללא שינה ובלי אפידורל וסיוט וזוועה, איכשהו מצליחים - הקב"ה עוזר!!

וגם - תסתכלי על כולם מסביב - כמה לידות יש, והנשים עוברות את זה בשלום וחוזרות הבייתה ומתאוששות ושמחות וכו' - גם את !!!

פעם ישבנו קבוצה של חברות, ביניהן אחת בהיריון מתקדם, והתחילו לספר סיפורי לידה. ראיתי איך פניה של ההיריונית נחרדות, ומיד אמרתי: תפסיקו לדבר, תנו לי לספר על הלידה שלי...

ובכן, שתי הלידות הראשונות שלי היו מדהימות: קצרות (ארבע שעות), עם תמיכה רבה מאמא שלי ובעלי. לא אגיד שלא כאב, אבל שמחתי שהצלחתי בלי אפידורל, ובסך הכול זכורה לי חויה טובה מאוד.

לידה קלה ומהירה גם לך!

ודרך אגב: להריץ סיפורי לידה זה הובי של כל חבורת נשים. בע"ה, גם את תהיי במקום הזה

אני לא אספר לך את כל סיפורי הלידה שלי (שלא היו כל כך פשוטים...),  מפאת חוסר בזמן, אבל רק שתדעי שכשעלתה האפשרות שבלידה הקרובה אני אצטרך ללדת קיסרי, התחלתי לבכות על זה שאני לא אזכה שוב לחוויה המדהימה הזאת שנקראית לידה. כי גם אחרי כל ההסתבכויות - בסיומה של כל לידה הרגשתי הרגשה חזקה של  "אני רוצה עוד פעם!".

אם מתכוננים אליה נכון, לידה זה דבר מהמם, משמח, מרומם, מרגש ואפילו ממכר!

שלא נדבר על האוצר שהיא מביאה איתה...

ב"הצלחה!

על אף הלידה הקשה.. כמה שבועות לפני הלידה בעלי ואני ישבנו וכל אחד כתב לעצמו ולשני מה הוא רוצה לעבור בלידה..איך אני רוצה שהוא יגיב, איך יעזור, וכל מני שאלות שיוכלו לעזור בזמן אמן- סוג של תיאום ציפיות. לנו מאוד עזר. 

תודה רבה על הרעיון לשירשור הזה!

גם אני עם הפחדים האלה לפעמים וזה ממש מחזק לקרוא כאן את הסיפורים! (כי סיפורים מפחידים לא חסר ואותם משום מה שומעים לפעמים יותר.. )

[בעז"ה בשבוע הקרוב מתחילה תשיעי - לא להאמין ב"ה!]

לשמוע את הדופק של התינוק או להרגיש את התנועות ולדעת שאוטוטו אנחנו נפגשים,

לדבר לתינוקי ולהזמין אותו להגיע...

יש עוד הרבה ב"ה

בס"ד

אם תרצי אחפש לך בשמחה את סיפור הלידה...

זהו. לא צריך יותר

ריגשת אותי!

ודווקא הראשונה היתה יותר קלה מהשנייה... כמעט ולא הרגשתי צירים (כי קיבלתי מהר אפידורל).

יש לידות קלות וטובות ומעולות ובע"ה גם את תזכי!!!

ובוכה קצת ושרתי לו ואז נרגע , הינו עור לעור, לב פועם ללב פועם

הרגשה שמימית שלא האמנתי שזה אמיתי ובאמת קורה לי

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

ברור שהכל מציף

והרבה נשים לא הספיקו

רק לא מפרסמות את זה...

מוזמנת לדבר איתי לגבי OCD,

אני מתמודדת מנוסה. 

לנהל מחברת שבו אני כותבת מה אני רוצה מעצמי ואיך אני מתקדמת בזה.

המחברת עוזרת לי לעבור מעולם הדמיון שבו אני "נופלת" לעולם המעשה שבו אני מבינה שכל תהליך מתחיל ביום מסוים, בשעה מסוימת, ועם התמודדות מול הרגע הבא.

הדמיון הוא גדול מהחיים ובמידה מסוימת מנותק מהם. אף אחת לא תראה לך את כל הרגעים הקטנים שקדמו לבית המתוקתק. ואולי גם לא תראה לך את חשבון הבנק שמתרושש בגלל קניות מוגזמות של גלים חדשים ובגדים.

אני יכולה לספר לך שיש לנו חברים שחיים ברמת חיים מאוד גבוהה, ותמיד זה עורר אצלי שאלה, כי לפי נתוני החיים שלהם, הם היו אמורים לחיות בפחות (אנחנו מכירים מאוד טוב).

רק לאחרונה הסתבר לנו שהם חיו עם חובות של כמעט חצי מיליון ש"ח כדי לממן את אורח החיים הזה.

אז אל תתרגשי מפסגות של אחרים. תרצי לך במחברת מה הפסגה שלך, הקרובה, שאליה את רוצה להגיע.

מה עלול להכשיל אותך ואיך את מתכוונת להתגבר עליה.

התיעוד עוזר לנו להבין את עצמנו ולראות את עצמנו ביותר חמלה ופחות צורך להיות תמיד וואו

אני מנסה בדיוק להפחית גם פייסבוק. לא פותחת אינסטגרם.

זה ממכר.

זה הרסני. ברור שיש שם גם טוב. אבל לדעתי הרע מנצח, לפחות אצלי.  

אף אחד לא שולח את כל האיכסה מאחורי הנוצץ. ולכולנו יש.

אני לא אומרת, יכול להיות שנשים הצליחו לתקתק. אבל יש להן אתגרים אחרים מאוד משמעותיים.

אני במקרה הייתי בחמישי חופשי, אז הצלחתי, אחרת לא הייתי מצליחה. פלוס, ה''תינוק'' שלי כבר ילד גדול. לצערי... אז אין מה להשוות, מבינה? הספקים שהם עולם אחר. אבל זה לא מבחירה.

בקיצור הכל טוב ב''ה. אבל לכל משפחה הקשיים שלה. אין שום חוק חובת תקתוק. תעשי מה שנכון לכוחות שלך!! למציאות הנוכחית שלך.

וכמובן כולנו חייבים להיטען כרגע. תנסי לחשוב איך להכניס משהו נחמד לשבוע הבא.

העומס והמתח הנפשי גמרו על הרבה אנשים.  

ואם התחושה יותר כללית ולא עוזבת כדאי לטפל. חיבוק. 

מציג מצב אמיתי ..

אלו "משפיעניות" שדוחפות לסרטונים שלהם על הדרך מוצרים כי הן מקבלות על פרסום כסף והרבה

כל עוקב זה כסף כל סרטון שווה כסף

ובואי גם אם זה אמיתי

לכל אחת יש את הקצב שלה וזה הכי בסדר .

את צריכה להרגיש בסדר עם עצמך וערן המשפחה שלך ולא צריך להיות בתחרות

זה שיש לך ילדים ותינוקת זה כבר יכול להתיש

שבת שלום 

אצל אף אחת לא וורוד

אנחנו לא התארחנו בחג ואין לנו ממ"ד

תודה לה' יםםם של כביסות

וקטנטנים שצריך להשגיח עליהם באלף עיניים

ועדיין...

איזה הוא העשיר? השמח בחלקו...

רק לשמוח שאנחנו בריאים וחזקים להמשיך במירוץ והכל הכל יסתדר בעזרת ה'.

לאט לאט מסדרים, באווירה טובה. מפעילים מכונה ומתקתקים את השאר ביחד. עם הרבה חמלה.

תשמחי את עצמך עם שירים שאת אוהבת, ספר מעניין לשבת, משחקים עם הילדים, דיבורים מהלב עם בעלך וטיולים בשמש. זה תמיד עושה טוב.

לשבת ליד הים ולשפוך את הלב.

אגב, אני ממש אוהבת את האינסטגרם. מלא דברים למדתי מאחרות.   
 

כביסה תמיד תהיה, שמרי על הלב שלך אחותי❤

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

אבל אולי אפשר להשיג בנתיים את הבונגסטה מגמחים או דברים בסגנון.

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

בהריון תאומים הבחילות היו בשיא השיאים וצרבות של החיים משהו לא נורמלי בשלושת החודשים הראשונים ולא לקחתי כלום כי פחדתי שזה יפגע בעוברים

באופן כללי אני נגד כדורים ולוקחת רק שממש אין ברירה אחרת .. התמודדתי עם זה בעזרת מים קרים, קרח ,שקדים ,מלפפון . לא לאכול בלילה לפני השינה

לא לאכול מטוגן ואוכל מעובד כמה שפחות .

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

אגיד גם שהאוכלוסיות שלא מתחסנות םחות מגיעות למוזיאונים לדעתי...

ותודה על העידוד 

לא יודעת אם כדאי או לא

מבחינתי תינוק זה כמו תיק יד, לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני רוצה ללכת.

מילא בחדר אחד עם חולה

אבל במוזיאון ציבורי וגדול? הכי לא חשש בעיני

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק