נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

הלידה התחילה מירידת מים כמעט ללא צירים. הגעתי לבית חולים ושלחו אותי מהקבלה לאישפוז במחלקה. ישבתי בחדר הנקה כ20 דק' אח"כ התחילו צירים שלא אפשרו לי לשבת, נעמדתי ובכל ציר נשענתי על הידית של הדלת תוך סיבוב של האגן, נזכרתי בעצה מהפורום והתחלתי לדבר עם התינוקת. לאחר עוד כחצי שעה ראתה אותי רופאה ושלחה אותי חזרה לקבלה. שם קבלה אותי מילדת מדהימה לאחר שגלתה שאני בפתיחה 5, נסתה לעשות לי מוניטור בעמידה, העבירה אותי לחדר לידה תוך שהיא עושה לי עיסוי בגב בכל ציר. בחדר הלידה קיבלה אותי מילדת מדהימה נוספת שממש אפשרה לי להיות באיזה תנוחה שרציתי ואף עודדה אותי לאורך כל הלידה.

בקיצור היתה לי חווית לידה מדהימה, למרות הפחד הגדול שלי לאחר שהלידות הקודמות התחילו עם צירים והיו מאוד מהירות.

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

שימי לב לבטוי : "חוויה כואבת"

זו באמת חוויה

את מתחברת הכי עמוק שאת יכולה לאני העצמי שלך

ואני כל הלידה גם בכאבים הכי גדולים 

מציירת לעצמי בראש את הרגע הזה שהתינוק בחוץ

זה דבר שעומד בראש והיא אפשר לשכוח אותו

תמיד אני בוכה ברגע הזה

זה סוג של הקלה והתרגשות מטורפים 

שאת בקושי מכילה

האדרנלין משתולל

אין על הרגע הזה

נסי לדמיין לך אותו אפ' שאת רק בלידה ראשונה 

ותשתדלי לחרוט לך אותו בלב כשזה יקרה

המון הצלחה

מתרגשים איתך ביחד...

ראיתי את יד ה' בכל רגע-

התקבלתי אחרי ירידת מים, והיה לי זמן לעכל את כל השלבים. הצירים לא התחילו בבת אחת אלא לאט לאט וההתקדמות היתה מפתיעה לאחר ההתחלה.

התקבלתי עם פתיחה 6 וחצי לבית החולים כמעט ללא כאבי צירים! לאחר מכן, עברתי סה"כ שעה של צירים יחסית נסבלים, ולאחר מכן היא היתה בחוץ!!! חסד ה' ממש!

זה היה עבורי מאוד מיוחד, כיוון שראיתי את יד ה' שלא רצה להנחית עלי את הלידה במהירות, אלא בנחת - שלב אחרי שלב. 

תזכרי - אפידורל תמיד אפשר לקחת, ובסוף יוצאים עם תינוק מתוק מדבש!!!

אגב, גם אני בערך בשלב שלך (מתחילה שבוע 36). אני משתדלת להתפלל על כל אחד משלבי הלידה ויודעת שייסורי הלידה הם לא לחינם. 

פעם בעלי הרגיש שהוא צריך לפרוק קצת, רוצה להוציא מתוכו... הוא רצה ללכת לאיזה מקום מרוחק, ולעשות צעקות מכל הלב, לצעוק לה' את כולו בכל הכח, ולפרוק.

בליבי חשבתי לעצמי, שהוא יכול לצעוק, לעשות מה שהוא רוצה, אבל זה לא כמו לידה... זכינו הנשים שניתנה לנו המתנה האדירה הזאת. זאת חוויה עמוקה שכוללת את כל כוחות הגוף והנפש בצורה שאין עוד מה שישווה לה. אין.

זאת צעקה לה' מכל איבר בגוף. זה חיבור מטורף. אין לי מילים להסביר. מאחלת לכולן.

והכאב הוא חלק מהעוצמה. בלי כאב זה לא היה זה... ברור שלא רוצים שיכאב, וטוב שכמה שפחות, אבל הכאב הוא חלק מהחוויה.

במשל פשטני מאד, כמו הקושי בטיול מטורף, בלהגיע לפסגת הר עצום. בלי הקושי - לא היתה חוויה...

ולעצם העניין - יש לידות קלות. תאמיני בזה. זה יכול להיות. לי היו 2 כאלו. לא שזה לא כואב, אבל לא משהו בלתי אפשרי ומפחיד. זה יכול להיות!

אם סיפורים יעזרו לך - אני בשמחה אספר, רק לא רוצה להלאות...

והרבה הרבה תפילות...

למרות שהגעתי אליה אחרי כמה לילות של צירים בלי שינה, ועוד שבת שלמה עם צירים- זו היתה חוויה מיוחדת במינה.

כל מה שהתפללתי עליו מראש- קרה, אחד לאחד. המיילדת הייתה אמא של חברה, והיתתה מיילדת ודולה ביחד... הייתי בחדר לידה שעה וחצי- בדיוק מה שבקשתי. ועוד ועוד.

הייתי בפוקוס מלא בלידה, אחרי ההלם הראשון של כל ציר הצלחתי לתפוס את עצמי ולעשות מה שצריך, בעלי גם היה בפוקוס, ולגמרי איתי, ופשוט הכל היה כמו צריך להיות בלידה- כואב אבל לא מחוץ לגבולות הסבל הנסבל (תתפלאי עד כמה הגבולות האלה נמתחים..), מרגש ומשמח כמו לידות קודמות ואולי אפילו יותר.

אני מאוד מבינה את הפחד, זה ברור. אבל מציעה לך לנתב את כל החששות והפחדים לתפילות מדויקות על מה את רוצה שיהיה.

ובע"ה זה יקרה, ואחרי כמה שעות זה יהיה מאחורייך ותגידי לעצמך בטפיחת שכם "עשיתי את זה.." ותסתכלי באושר על היצור הקטן שלידך!

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

בפתיחה 4 וחצי הרגשתי שהבטן נמתחת אבל לא כאב בטן. כאבי גב רציניים כאילו מישהו מסובב לי שם סכין אז ביקשתי אפידורל בפתיחה 4 וחצי הלכתי לישון אחרי שעה קמתי ללדת שלוש לחיצות והיא הייתה בחוץ ולא הרגשתי שום כאב ...

אחד הדברים שהלידה מלמדת אותי, זה שחייבים לשחרר שליטה.

בלידה העבודה הנפשית היא להעביר את השליטה למי שאמר והיה העולם, למי שנתן לך מתנה טובה ששמה הריון.

נכון, להתכונן, לדעת מה לעשות, אבל גם בלידה עצמה- להפנות לה' כי את כבר לא בשליטה מלאה.

תהליך הלידה הוא גדול ממנו, הגוף מריץ תהליך בלי לשאול אותנו....

ואגב, מותר לצעוק, אם זה עוזר לך. לפעמים זה יכול להפנות את הכוחות החוצה במקום פנימה, אבל לפעמים זה כן יכול לעזור.

ושוב- כשצועקים- אם צועקים לה' אז זה לא ממש איבוד שליטה, זה העברת השליטה למי שבאמת השליטה בידיו.

קודם כל - תמיד (או כמעט תמיד) אפשר לקחת אפידורל, זה בסדר וזה מותר, ולא צריך להרגיש לא טוב עם זה גם אם יש הרבה שמדברים מסביב על לידה טבעית וכו' - לא יודעת מה דעתך אבל תחשבי על זה כאופציה.

אל תפחדי לצעוק ואל תתביישי, לי אישית עזר לצרוח מממש, לא לצעוק, במצב של לידה כבר לא מתפדחים משום דבר, ומה איכפת לך לצעוק אם זה עוזר???

אולי לקחת דולה? יקל מאוד עלייך (ועל בעלך), יש דולות מתחילות שהן זולות יותר, דולה זה הצלה!!! לפחות בשבילי

אם הקב"ה נתן לך הריון אז הוא גם נתן לך כוחות להתמודד עם זה- לא יכול להיות משהו מעבר לכוחותייך, על עצמי גיליתי בלידה הסיוטית שהייתה לי שאיכשהו מוצאים את הכוח מלא יודעת איפה, גם אחרי כמה ימים ללא שינה ובלי אפידורל וסיוט וזוועה, איכשהו מצליחים - הקב"ה עוזר!!

וגם - תסתכלי על כולם מסביב - כמה לידות יש, והנשים עוברות את זה בשלום וחוזרות הבייתה ומתאוששות ושמחות וכו' - גם את !!!

פעם ישבנו קבוצה של חברות, ביניהן אחת בהיריון מתקדם, והתחילו לספר סיפורי לידה. ראיתי איך פניה של ההיריונית נחרדות, ומיד אמרתי: תפסיקו לדבר, תנו לי לספר על הלידה שלי...

ובכן, שתי הלידות הראשונות שלי היו מדהימות: קצרות (ארבע שעות), עם תמיכה רבה מאמא שלי ובעלי. לא אגיד שלא כאב, אבל שמחתי שהצלחתי בלי אפידורל, ובסך הכול זכורה לי חויה טובה מאוד.

לידה קלה ומהירה גם לך!

ודרך אגב: להריץ סיפורי לידה זה הובי של כל חבורת נשים. בע"ה, גם את תהיי במקום הזה

אני לא אספר לך את כל סיפורי הלידה שלי (שלא היו כל כך פשוטים...),  מפאת חוסר בזמן, אבל רק שתדעי שכשעלתה האפשרות שבלידה הקרובה אני אצטרך ללדת קיסרי, התחלתי לבכות על זה שאני לא אזכה שוב לחוויה המדהימה הזאת שנקראית לידה. כי גם אחרי כל ההסתבכויות - בסיומה של כל לידה הרגשתי הרגשה חזקה של  "אני רוצה עוד פעם!".

אם מתכוננים אליה נכון, לידה זה דבר מהמם, משמח, מרומם, מרגש ואפילו ממכר!

שלא נדבר על האוצר שהיא מביאה איתה...

ב"הצלחה!

על אף הלידה הקשה.. כמה שבועות לפני הלידה בעלי ואני ישבנו וכל אחד כתב לעצמו ולשני מה הוא רוצה לעבור בלידה..איך אני רוצה שהוא יגיב, איך יעזור, וכל מני שאלות שיוכלו לעזור בזמן אמן- סוג של תיאום ציפיות. לנו מאוד עזר. 

תודה רבה על הרעיון לשירשור הזה!

גם אני עם הפחדים האלה לפעמים וזה ממש מחזק לקרוא כאן את הסיפורים! (כי סיפורים מפחידים לא חסר ואותם משום מה שומעים לפעמים יותר.. )

[בעז"ה בשבוע הקרוב מתחילה תשיעי - לא להאמין ב"ה!]

לשמוע את הדופק של התינוק או להרגיש את התנועות ולדעת שאוטוטו אנחנו נפגשים,

לדבר לתינוקי ולהזמין אותו להגיע...

יש עוד הרבה ב"ה

בס"ד

אם תרצי אחפש לך בשמחה את סיפור הלידה...

זהו. לא צריך יותר

ריגשת אותי!

ודווקא הראשונה היתה יותר קלה מהשנייה... כמעט ולא הרגשתי צירים (כי קיבלתי מהר אפידורל).

יש לידות קלות וטובות ומעולות ובע"ה גם את תזכי!!!

ובוכה קצת ושרתי לו ואז נרגע , הינו עור לעור, לב פועם ללב פועם

הרגשה שמימית שלא האמנתי שזה אמיתי ובאמת קורה לי

הייתי מנסה לשים קרם או חמאת שיאה.

לא רואים שום דבר חיצוני, שמתי באמת קרם לחות אך עדיין רגיש מאד מאד

התרחבות של הרחם.

זכור לי שבערך בשבוע הזה גם התחילו לי כל מיני כאבים חדשים (גם בהריון תאומים).

אם זה ממשיך, הייתי מתייעצת עם הרופא.

חושבת שזה לא היה משהו מלחיץ

תנסי אולי קרם טוב? תתארי לאחות במעקב הבא

זה מרגיש באמת כמו משהו עצבי בעקבות מתיחת העור. השאלה אם יש איך לתפור את זה...

וגם אז יהיה כאבים אחרים 😊

אבל מעודדת אותך שכשנכנסים לשגרה זה ממכר.

😍😍

מגיעה על לחשוב על אחרי🫩

תודה לך

כששמים לי בלידה את המוניטור על המקום הזה אני צורחת יותר מבצירים..

פעם רופא אמר שאולי זה בקע והעצבים חשופים יותר

תודה לך. זה ממש כאב לא נעים

Google Search

מניחה שסתום לא העבירו לחורף. נקווה...

מזל טוב!!!! תרגישי טוב והרבה נחת!!!!!

1. בדיוק בדיוק ככה היה לי, בשניות הראשונות של ההנקה, פשוט כאב מפלח. עבר אחרי שבוע/שבועיים... תחזיקי מעמד

2. תקין לגמרי היובש, העור מתקלף ותיכף יחזור להיות עור בייבי חלק ונעים

3. איזה סוג הפרשות? הייתי שואלת את המוהל...

זה היה בסדר, אבל אני מציקה לו מלא אז חשבתי להתייעץ אתכן, נשמע שתקין ב"ה

2. לעשות לו אמבטיה עם שמן תינוקות לאמבט, בלנאום או של ד"ר שיפר. זה עוזר במיידי! גם למרוח בקרם (אני מעדיפה טבעי או שמן שקדים אבל אפשר גם של ד"ר פישר למשל)

3. ההפרשות אחרי הברית עדיין תקינות, ממה שזכור לי עד שבועיים זה יורד בהדרגה..

   כמובן להמשיך לשטוף ושהאיזור יהיה תמיד נקי

ולגבי 2

זה עובר לבד

אם ממש מפריע לך אפשר למרוח בפנים (או בכל הגוף אם תרצי...) חלב שלך.

לגבי 3 תמיד כדאי לשאול את המוהל,

אבל ממה שזכור לי לקח איזה שבועיים עד שהיה נראה רגיל לגמרי

1. כן, זה כאבי תופת, אבל משתפר אחרי שבועיים בע"ה, ואחרי חודש כבר לא כואב כמה שאני זוכרת. מה שאת עושה זה מצוין.

2. זה בסדר גמור, מחליף את העור לעור של תינוק נעים ורך 😌

3. האמת לא זוכרת. אבל הייתי תמיד שולחת תמונות למוהל עוד מלא זמן אחרי הברית 🫣

לגבי פ2?

נסי לכבס בלי

ואולי חומר כביסה עדין

לפעמים הבישום עושה להם קילופי עור

רק גל תינוקות?

משתדלת לא לשים יותר מדי

ובלי מרכך בכלל

1. היה לי גם ככה. לנשום עמוק זה עבר אחרי כמה ימים.

בהמשך ל1

יש לי כאב חד בשד אחד. לא בפטמה, כמו דקירות כאלה פנימיות. כואב מאודדד ולא יודעת ממה זה יכול להיות?

לא יודעת בדיוק מה זה אומר..

יש לך יועצת הנקה להתייעץ איתה אפילו טלפונית?

אצלי עם כאבים שונים הרפידות הטיפוליות של ארדו מאוד עזרו

צריך לעסות בעדינות איפה שכואב , אפשר תוך כדי שהוא יונק

גם מקלחת חמה יכולה לעזור אם זה באמת גודש

תשאלי בגיפיטי. אם לא ישתפר עד אחרי שבת תנסי משחה של פטריה.

חשבתי בפטמה, אם זהלא שם אז לא יודעת מה זה,

אלא אם זה התמלאות בחלב.

לק"י

או שזה כואב מידי?

(לא יודעת אם זה אמור לכאוב עד כדי כך).

ומזל טוב!! הרבה נחת ושמחה!!

את אומרת להם בפנייה/ וואטסאפ מה חשוב לך ולפי זה מתאימים לך.

למכון רותם גם יש שירות דומה, אבל אצלם עושים את זה בפגישה בתשלום ויש פחות מטפלות דתיות.

@נגמרו לי השמות

אני חושבת שאפשר לסמוך על ההמלצות שלה.

בלי לחץ בכלל. פשוט לומר שוב ושוב שאת לא מרשה ולתת לו חיבוק במקום

זה חשוב גם כדי שילמד לא לגעת שם לנשים אחרות כמו המטפלת במעון או סבתא.

ובכללי חשוב שהמגע יהיה בגבולות שנעימים לך.

שהילדים שלי נוגעים לי בחזה, כמו שלא מפריע לי שהם נוגעים לי בבטן או בידיים, בטח ילד קטן ותמים

הוא עוד ינק, ככה שזה ממש כמו שהוא ייגע בבקבוק

כלומר אם את מרגישה חוסר נעימות שהוא יגע בך שם זה הכי נורמלי בעולם (גם אני הייתי מרגישה ככה) ואפשר פשוט להזיז לו את היד בנעימות ולהגיד לו איך החיבוק נעים לך.

ואם זה לא מפריע לך ורק רצית לוודא שזה תקין אז תתעלמי ממני 😂

בעיני, אם זה מפריע לך תזיזי לו את הידיים באלגנטיות,

אם זה לא מפריע לך, נראה לי עזבי, הוא קטן ותמים.

אני כבר הרבה אחרי השלב הזה

אבל באופן כללי

פחד זה לא דבר שמנהל את חיי

כי פחד יכול להיות המחסום הכי גדול להגשמת חלומות ורצונות

כלומר, הרצון להבאת ילדים לא יושב על ההיגיון הפשוט, אלא על הלב ועל יצר החיים.

זה טבע העולם.

ואם אדם לא מרגיש את זה באופן טבעי, אז אני חושבת שכדאי לטפל בזה, לבדוק מה יושב שם בעומק, למה הפחד משתלט על יצר החיים הטבעי.

בכל אופן, תפילות הן הפתרון הכי טוב לכל דבר שלא תלוי רק בידיים שלנו

ואני מאוד רוצה, זה מרגיש כבר צורך מרוב שאני רוצה.

אבל הפחד כן קיים ואני מנסה להבין מה עושים עם זה. כי תכלס, אנחנו מביאים ילדים לעולם רע. כן, יש אנשים טובים. אבל גם הרבה אנשים רעים, שפוגעים באחרים, ומפחיד להביא אותם למקום כזה. מעבר באמת לזה שמי אמר שיצאו מחונכים כמו שצריך?

ולא לחשוב יותר מדי. כלומר, לחשוב רק על האושר שבהבאת ילדים לעולם, על האמונה שבע"ה הגאולה קרובה והילדים שלך יגדלו בעולם טוב ושלם, על זה שהם ואתם מושגחים בידיו של הקב"ה...

ואם לא מצליחים לעשות זאת לבד - אז הולכים לטיפול...

יש בו המון דברים קשים, וזאת כן התמודדות בשבילי. אבל במהותו הוא טוב. הוא גילוי של ה'.

שהמחשבות האלה הן דרך של הנפש לאותת לנו שאנחנו לא בנויים כרגע לילד או לעוד ילד.

אם את כבר רוצה אולי יעזור לך טיפול סביב הנושא אבל מאמינה שכשתוכלי נפשית את פשוט לא תהיי מוטרדת מזה

שלמרות כל הטעויות שההורים שלי עשו בגידו שלי

ולמרות הקשיים שעברתי בחיים

אני שמחה שהם בחרו להביא אותי לעולם...

מאמינה שכל אחד שתשאלי יגיד לך ככה

גם כאלה שעברו דברים יותר קשים ממני

אני משתדלת להחזיק בראש שאני עושה את ההשתדלות שלי ומתפללת לה' שיעזור, ובסופו של דבר מה יקרה זה בידיים שלו.

אבל אחרי שיש לי אני יכולה להבין על מה את מדברת

וזה לא פשוט. בכלל

אבל זה ממלא אותי באושר גדול.

אבל הזכרת לי מאד את החששות שהיו לי.

בסוף, אצלי, רק כשהרגשתי שאני מוכנה גם לתרחיש תיאורטי שבו הילד הופך למבוגר בעייתי מוקצן, נניח חלילה מתמכר לסמים קשים ובמובן מסויים אני מאבדת אותו, והשלמתי עם תרחיש כזה, הסכמתי להתחיל.

כן היה לנו ברור שאם אחד אז שניים כי לא פייר לגדול לבד.

שאביא ילדים לעולם כזה

מאז יש לנו עוד שתיים.. ברוך ה'

מה שאני מנסה לומר- שבסוף יצר החיים גובר על ההישרדותיות

בסוף רוב העולם הוא טוב, ולתת חיים זו מתנה

לי גם עזר שקראתי איפשהוא שהנשמה מחכה לרדת לעולם. היא מחכה ואת גואלת אותה

לא עושה לה רע שהורדת אותה לעולם, אלא הטבת איתה

לא זוכרת מקור, אולי מישהי כאן תדע

מפחיד אותי דברים אחרים כמו שמשהו יקרה להם וכזה, אבל לא מפחיד אותי שהם יהפכו לאנשים רעים או שהחינוך שלהם לא יצא טוב.

אני משתדלת להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות, ולחנך אותם למה שאני מאמינה בו. אני מכירה בזה שחינוך והורות טובה זה תהליכים שקורים לאורך כל החיים, ואני משתדלת להתקדם ולהשתפר כל הזמן.

ואם כשהם יגדלו הם יבחרו אחרת, בחירות שאני לא מאמינה בהם או חושבת שהם פוגעות בהם, אני מקווה שאני יצליח להכיר בזה שהם בני אדם נפרדים ממני ויכולים לבחור אחרת, ולהמשיך לאהוב אותם ולתמוך בהם בכל מצב.

"להביא ילד לעולם זו החלטה משמעותית. זה לבחור בכך שלנצח הלב שלך יתהלך מחוץ לגוף שלך"

(אליזבת סטון, סופרת אמריקאית)

אני מרגישה שזה ממש נכון, ורק תכפילי את התחושה במספר הילדים. ואני לא אמא חרדתית בכלל, אני מקבלת את זה שזה הטבע, ככה ה' התכוון, שנאהב את הילדים שלנו כ"כ, והוא נותן לנו כוחות-

לסמוך עליהם שילכו בדרך טובה

ולסמוך על עצמנו שאנחנו נותנים להם כלים טובים ונכונים שמאפשרים להם להתמודד,

ולסמוך עליו כמובן, שהוא שומר עליהם ואוהב אותם. לי עוזר לזכור ברגעים של פחד שהילדים שלי הם גם הילדים שלו ואנחנו בעצם בהורות משותפת. זה נותן לי הרבה ביטחון ורוגע ומזכיר לי שהם מושגחים ושהוא משגיח גם עלי שלא אעשה יותר מדי שטויות ושאהיה אמא מדויקת לילדיי.

אבל כן זה בהחלט מפחיד וקיים ונוכח

גם אחרי שהילדים נולדים כמובן אבל אצלי יש פחד מאוד גדול גם מהתהליך עד הלידה כולל..

בכל מקרה, מה שגורם לי בסופו של דבר כן להפסיק מניעה/לעשות פעולות שבע"ה יובילו להריון ולתינוק

זה כשהרצון גובר על הפחד.

אני לא מחפשת לא לפחד. זו לא אופציה שקיימת מבחינתי ולא משהו שאני שואפת אליו, הפחדים הם חלק מהסל שיש לי בחיים ואיתם אני עובדת.

אבל בשלב שבו הפחדים לא מוחקים את הרצון, אני מבינה שאני בשלה להריון נוסף..

ממש כעסתי על עצמי שאני כ"כ אגואיסטית שמביאה את הילד לעולם שכולו עבודה קשה, ושאפילו הלידה שהיא תחילת החיים מתחילה בכזה קושי פיזי (כי אני לא יודעת מה תינוק מרגיש בכל התהליך הזה של הלידה, גם פיזית וגם רגשית הכל מבלבל וחדש)

אבל אני חושבת שטוב לילדים שלי, ברור שיש קשיים וגם יהיו להם בעתיד כי זה העולם, אבל ברוב הזמן טוב להם, והם שמחים. וגם לי עם כל הקשיים שהיו לי בילדות (והיו הרבה, וב"ה שהילדים שלי לא עוברים אותם) עדיין טוב לי ואני שמחה שנולדתי.

הם גם מרחיבים לי את הלב כל יום מחדש שאחרי תקופה בלי תינוק הרצון פשוט משתיק לי את כל הפחדים והופ מגיע עוד ילד....

אבל אני תמיד זוכרת שתפקיד של אישה יהודיה זה להביא ילדים והשותף השלישי מלווה אותי ואותם בכל התהליך הזה.

במצרים הנשים ידעו שהילדים שלהם יישלכו ליאור והן עדיין הביאו ילדים.

התפקיד שלי זה להביא אותם ולסמוך על הקב"ה שיעזור לגדל אותם בנחת, בשלום, ברווחה.

באמת עמרם היה מאוד רציונלי והגיוני כשגירש את יוכבד אשתו, כי באמת איך אפשר להביא ילדים לעולם של עבדות ואובדן?

אבל נשות ישראל במקורן ניחנו ביכולת להתעלות מעל השכל, ולהמשיך להביא ילדים לעולם.

והנה - בזכותן אנחנו קיימים היום

והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭

זה שלב כזה שאת מתה ללדת...

ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.

אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך

העיקר בעיתו ובזמנו.

ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?

ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.

וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...

גם לי זה היה.

משמים בסוף כל התיזמונים האלה...

השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️

בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅

בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך

ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל

גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.

וכן התעצבנתי חח

כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני

הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה

ושתינו עשינו ברית.

האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני

אבל בפועל הם נולדו 3 שבועות הפרש. כך שהייתה ברית ויום אחכ פידיון. כולם הגיעו גם לזה וגם לזה (אבל אולי גם בגלל שפדיון זו מצווה שלא תמיד עושים, וזה גם היה אחהצ, בניגוד לברית שהיא בבוקר)

וכו'

נחיה כנראה מה יקרה בסוף

לק"י

(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).

אףפעם לא הגעתי לתאריך ותמיד יולדת מוקדם.

הפעם גיסתי הייתה צריכה ללדת שבועיים וחצי לפני וכולם אמרו שבטח אלד לפניה. אז נכון שכבר הייתי בביח יום לפני שילדה אבל בסוף שחררו אותי. ילדתי 5 ימים אחריה וממש הייתי רוצה הפרש גדול יותר.

נראה לי באף לידה לא רציתי ללדת אבל מסתבר שהילדים שלי כבר רוצים לצאת...

שאני רוצה לסחוב כי אףפעם לא הגעתי לתאריך ואני לא יודעת איך זה...

כבר לא בטוחה שאוכל לנסות ולבדוק איך זה ..

אבל כנראה שאת ממש מיוחדת, כי גם כשעברת את התאריך, את עדיין אוהבת😉

אני כל כך אוהת להיות בהריון....

תמיד מרחמת על מי שכבר ילדה חחח.

הכי מושלם כשהם בפנים שמורים ומוגנים.

ואני כל כך יפה וסקסית...

לא כי כ"כ כיף לי להיות בהריון פשוט כי אני *מפחדת* להגיע לרגע הזה, אז כמה שאני סובלת וכאובה בהריון, אני לא מחכה להגיע לרגע הלידה, אבל מי שואל אותי? כשזה מגיע זה מגיע.

תמיד אני אומרת לעצמי שאיזה מזל שיש 9 חודשים מאז שנכנסת להריון עד הלידה, אם זה היה קצר לא הייתי מעיזה להכנס להריון.

אבל להיות אחרי זה כ"כ כיף לדעת שעברתי את זה!

אני לא מחכה ללדת

אני מחכה להיות אחרי

חחחח

לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל

ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.

זה מאוד הגיוני לרצות כבר ללדת ולקנא במי שכבר יולדת...

לא הבנתי למה הסקת מזה שאת אדם רע

את לא רוצה שלא יהיה לה

את פשוט רוצה כבר גם..

אבל נשמע שזה פחות עושה לך טוב התקשורת האינטנסיבית איתה כרגע, אז תכתבי לה משהו נעים שיאפשר לך מרחק

(אגב היא לחלוטין כן גיסתך חח)

והיא מסכנה עבר לה…

כל היום היתה עם ציר כל שעה ובערב הפסיק…