טוב שיש ילדים שמתעניינים במה שאני עושה ושואולים שאלות על פסח ובכללי.
טוב שאני מצליחה לעשות להם, אומנם קצת מגמגמת אבל בכל זאת..(ילדים קטנים לפעמים מתחילים בשאלות אז..

טוב שיוצא עובד ומתחיל להסביר לנו מזה חסד ואת הפרוש של זה לפי מדרשים.
טוב שיוצאת אישה ( עם כתפיים חשופות) ומתחילה לנהל אותו דיון על דברים הלכתיים.
טוב שיש אנשים כאלה טובים שיוצרים מהסופר, שכחו לקנות משו וחוזרים בחזרה לקנות מצרך.
טוב שיש אנשים שעוברים ברחוב ונכנסים במיוחד כדי לקנות רק. משו אחד לעגלת מצרכים.
טוב שאולי חברתי ואני העלו כמה דברים למודעות של עם ישראל.
טוב שהייתי עכשיו חצי יום עם חברה ופבאמת נהניתי בחברתה
טוב שזכיתי במצווה כל כך ענקית!!!!!!!!!!!!!
טוב שאני מרגישה בוגרת שידעתי מה לקנות עם התרומות אוכל וכו'
טוב שלא וויתרתי לעצמי.
אבל רע אחד גדול, רע שקשה לי לחשוב עליו, להגיד אותו, ואפילו לכתוב. רע שאני לא מכירה את העם שלי

אמרתי לחברתי:" את יודעת, צריך לשמוח. כל פעם אני רואה אנשים שיוצאים מהחנות עם מצות ואומרת לעצמי היי, בטח הם תורמים את זה ואז רואה שהם הולכים לאוטו, צריך לשמוח שהעם שלנו אוכל מצות בפסח(חילוניים)" והיא עונה לי" אבל למה שהם לא ייהנו מצות?! זה פסח!!!"
כמה כאב לי שאני לא חושבת ככה גם!!!!



)